מכתב מהבוס (מן הרשת) בעקבות העלאות המיסים – אנונימוס

הקמתי את החברה הזו לפני 28 שנים. באותה עת גרתי בסטודיו קטנטן ששימש לי כבית במשך תקופה של כשלוש שנים. באותה תקופה לא הייתה הפרדה בין החיים לעבודה שלי, כך שהסטודיו היה גם המשרד הראשון שלי. בו הקדשתי את כל כולי לעסק שהקמתי, אותו עסק שבסופו של דבר מעסיק אתכם היום.

הארוחות שלי באותה תקופה היו מזון מהיר באיכות ירודה, כיוון שכל דולר שהיה לי הלך לעסק. נהגתי בטרנטה חלודה עם גיר דפוק, לא היה לי זמן לבחורות, ולעיתים קרובות נשארתי בדירה בסופי השבוע, שעה שהחברים שלי יצאו לשתות. למעשה, הייתי נשוי לעסק שלי – בעבודה קשה, משמעת והקרבה.

בינתיים, חברים שלי הפכו לשכירים בשוק העבודה. הם דפקו שעון 40 שעות בשבוע, זכו משכורת צנועה והוציאו כל דולר שהרוויחו. הם קנו מכוניות חדשות, חיו בבתים יקרים והתלבשו היטב, בזמן שאני הסתפקתי בבגדים יד שנייה שליקטתי בחנויות וינטז‘. החברים שלי לקחו משכנתאות ענקיות והרשו לעצמם לחיות ברווחה ופאר. אני לא. אני השקעתי את כל הזמן, המשאבים והחיים שהיו לי בעסק שלי מתוך תקווה שבסוף, יום אחד, יהיה לי כסף לדברים שהחברים שלי קנו מכסף שהם חשבו שיש להם.

היום, אתם מגיעים למשרד בתשע בבוקר, מתחילים לעבוד בצהרים ועוזבים את המשרד בשעה חמש. אני לא עוזב, למעשה אני לעולם לא מפסיק לעבוד. כשאתם יוצאים מהמשרד אז אתם יוצאים, ויש לכם את כל סוף השבוע לעצמכם. לי אין את החופש הזה, את המנוחה, ואת סופי השבוע. בכל רגע נתון, העסק שלי תלוי עלי כמו ילד בן שנה עם צרכים מיוחדים. אתם מתמקדים כמובן בפירות – הבית, המרצדס, החופשות החפוזות והאקזוטיות שאני יוצא אליהן… אף פעם לא עלה בדעתכם להרים את המסך ולהבין את הסיפור שלי, את ההקרבה שבא בחרתי.

עכשיו הכלכלה קורסת ואני, האיש שעשה את כל ההחלטות הנכונות וחסך את הכסף שלו, צריך להציל מפשיטת רגל את כל האנשים שלא נהגו כך. האנשים האלה, שבזבזו יותר כסף משיש להם, מרגישים שמגיע להם אורח החיים שאני הרווחתי בדם וביזע. שאני הקרבתי את חיי עבורו.

כן, נכון שיש יתרונות רבים לבעלות על עסק, אבל יש גם מחיר, ולמרבה הצער עלויות תפעול העסק שלי, והעסקתכם מאמירות עד כדי כך שהוא כבר אינו ריווחי. אסביר לכם איך זה קרה.
אני משלם מיסים לעייפה ועכשיו הממשלה חושבת שאני לא משלם מספיק. אני משלם מיסים מקומיים, מיסים פדרליים, מיסי רכוש, מס הכנסה ומסך ערך מוסף. יש מיסים על השכר שאני משלם לכם, אני משלם את הביטוח הלאומי שלכם, וגם ביטוח בריאות. מיסים על גבי מיסים. אני משלם משכורת למישהו רק כדי שיטפל בכל המיסים האלה, ותנחשו מה? אני צריך לשלם מס על זה שאני נותן לו עבודה. רוב תשומת הלב שאני משקיע בעסק הולכת היום על חוקים ותקנות הממשלתיות. ברבעון הקודם שילמתי 288 אלף דולר במיסים. סתם כך, כי אני חייב, בלי קשר לתמורה שאני מקבל מהמדינה.

השאלה שלי היא כזו: מי מניע את הכלכלה? אני, שמשלם משכורות ל-14 אנשים ומוכר מוצרים שמשרתים למעלה משני מיליון אנשים לשנה, או אם חד-הורית שיושבת בבית כשהיא בהריון עם ילד רביעי, ומחכה לדמי האבטלה שלה? הממשלה חושבת ככל הנראה שהחד-הורית מניעה את הכלכלה יותר משאני מניע אותה.
אלו הן העובדות. אם אקצץ את השכר שלכם (סליחה, אגנוב את השכר שלכם) בחמישים אחוז אתם תתפטרו וזה די ברור למה. איזו סיבה יש לכם להמשיך לעבוד פה? מי יסכים לקבל שכר רק על מחצית מהעבודה הקשה שהוא משקיע? ובכן, בגלל שאני מסכים איתכם מקום העבודה שלכם מצוי עכשיו בסכנה.

רובכם לא מבינים כי בכדי להניע את הכלכלה צריך להניע את מה שמניע את הכלכלה. בואו נגיד שהממשלה הייתה קובעת שאני לא צריך לשלם מיסים בכלל, מה היה קורה אז? במקום לשלם את ה-288 אלף דולר האלה לחור שחור בוושינגטון, הייתי משאיר את הכסף הזה בעסק, שוכר עוד עובדים ומצמיח אותו. העובדים שלי היו נהנים מהקיצוץ במס בצורת בונוסים ותוספות שכר. עכשיו תשכחו מזה, כי זה כבר לא יקרה.

כשאתם הולכים לתת טיפול נמרץ לאדם עם דום לב שהולך תיכף למות אתם לא נותנים לו שוק חשמלי באגודל, נכון? אתם נותנים לו את השוק החשמלי ישר ללב. העסקים הם הלב של אמריקה והם תמיד היו. כדי להניע אותם מחדש, צריך לתת להם את הטיפול המתאים. לפתע פתאום, הפוליטיקאים בוושינגטון מאמינים שהכלכלה תונע אם הם יעזרו לעניים. אין דבר רחוק יותר מן האמת.

טוב, אחרי שאמרתי את כל זה, מה אני הולך לעשות עכשיו?
זה די פשוט.
במידה ויוטל עלי או על החברה שלי מס חדש כלשהו, התגובה שלי תהיה ישירה ופשוטה. אני אפטר אתכם. את כולכם. תלכו לממשלה שתשלם לכם את המשכנתאות שלכם, המכוניות שלכם ועתיד הילדים שלכם. כל אלה כבר אינם מעניינים אותי.

אחרי שאפטר אתכם, אסגור את החברה, אסע לארץ אחרת ואצא לפנסיה. נמאס לי. נמאס לי ממדינה שמטילה קנסות על אנשים יצרניים ומשלמת כסף לאנשים לא-יצרניים. מה שהניע אותי להקים את העסק ולשלם לכם משכורות הלך לעזאזל,  ובדרכו הולכת גם האזרחות שלי.

כך שאם תאבדו את מקום העבודה שלכם, זה לא יהיה בגלל הכלכלה, זה יהיה בגלל פוליטיקאים שהרסו את הארץ הזו, דרכו על החוקה, ואם יצליחו, יהרסו אותה לצח. כשזה יקרה, אתם תוכלו למצוא אותי יושב על איזה חוף קריבי, חופשי מדאגות. אחרי הכל לא יהיו לי יותר עובדים שאני צריך לדאוג להם.

על החתום,

        הבוס שלכם.