אין מחסור במים במדינת ישראל
מאת מוטי היינריך | 12 ביוני 2008 פורסם במקור באתר "קו ישר"
השנה הוכרזה כשנת בצורת. הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים; אבל אין "מחסור בנחושת". אם נתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל רק מעפרות תמנע ולסבסד את מחירה – ייווצר "מחסור בנחושת".
אגדת "המחסור במים"
ממשלת ישראל השתלטה על משק המים, באמצעות חוק המים שקובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב הם בבעלות המדינה. המדינה מקצה את המים באמצעות חלוקת "מכסות מים" לחקלאים ותעשיינים וקובעת את מחירם. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים. מחיר המים לחקלאות מסובסד על ידי משלם המיסים. מחירם אחיד ללא קשר למרחק של המשתמש ממקורות המים וללא קשר לכמויות הגשם. כאשר מקבלים מים במתנה לא עושים חשבון. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים, הפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, ל"מוצר פוליטי". .
הלאמת משק המים נועדה לכאורה להבטיח "ניהול נכון" של משק המים, "שמירה על הטבע" (האקוויפרים) ו"חלוקה צודקת". כצפוי בכל במקרה של שליטה פוליטית על משאבים כלכליים, התוצאות לא אחרו: שאיבת יתר ממאגרי מי התהום והכנרת, הרס, המלחה וחלוקה לסקטורים מקורבים פוליטית.
הסיסמאות ששטפו את מוחנו, כגון "חבל על כל טיפה" נועדו לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מאשדוד אשמה במחסור, היא לא חוסכת במים…
שיבוש מנגנון השוק
כאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, נכפה קיצוב באמצעות חלוקת "מכסות" ומתפתח "שוק שחור" בו נמכר המוצר במחיר "שוק". כך נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים.
אילו המים היו חופשיים להיסחר
המחיר האחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך. אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, החקלאי והתעשיין היו משלמים את המחיר המרבי הכדאי בהתאם למוצר שהוא מייצר. כל קפיצה במחיר המים, הייתה מאלצת אותם לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הפך את גידולם לבלתי כדאי. תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של כ- 2.60 ¤ למטר מעוקב – מחיר מים מותפלים (2008). במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת.
הפתרון – הפרטת משק המים
פתרון "משבר המים" כרוך בהוצאתם מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. אולם, שאיבת מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שגרמו פוליטיקאים. לכן, המעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית.
נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה.
המדינה תמכור במכירה פומבית גלויה לכל המרבה במחיר, באופן חד-פעמי, כ- 3,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. רק יזמים פרטיים יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. אחת לתקופה, תקבע נציבות המים את כמות השאיבה המותרת כנגד כל יחידת מכסה. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות במרכז הארץ רק למחצית הכמות. המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכירת מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים.
צנרת הולכת המים בכל אזור, תהיה בבעלות ציבורית של תאגידי מים, ללא הבטחת מונופול; אחרים יוכלו להתחרות. התאגיד יאפשר "זכות מעבר" למים של מתחרים אחרים בצינורותיו. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. דיירי בניין מסוים בחולון יוכלו להחליט ממי לרכוש את המים: ממתקן התפלה בחדרה, מבעלי הזיכיון של המוביל הארצי, או מבאר פרטית שופעת ברמלה. גם העיריות יהיו צרכני מים (ולא מוכרי מים) לצרכי גינון ציבורי בעיקר.
מכירה תחרותית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים.
כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות
קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה תגדל, תצמח גם כמות מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות. בתנאי תחרות לא יהיה מחיר אחיד למים. ייתכן שמחיר המים הזול בצפון יצדיק גידולים חקלאיים מסוימים. המחיר היקר בדרום הארץ ימנע שם גידולים בזבזנים במים. כך יותאמו הגידולים החקלאיים לעלות המים האמיתית בכל אזור.
הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום
המוביל הארצי יופרט ויימכרו מכסות שאיבה נוספות ממי הירדן. כמות השאיבה המותרת תקבע על ידי מפלס הכנרת, תיאסר הורדת המפלס. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי (שכבר ידוע) שעלול להשפיע על דילול מכסות מים של אחרים.
עסקי המים יפרחו: אגירת שיטפונות, טיהור שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (מלבנון…). המדינה לא תממן ולא תשתף במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישה ולא מחירי מינימום. יזמים ישקיעו מכספם ועל אחריותם. היעילים והאיכותיים ישרדו.
הסובסידיות למים יבוטלו. בשנה גשומה יגדלו זכויות השאיבה ומחיר המים ירד. בצורת תעלה את המחיר. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום. כך יסתיים ה"מחסור במים" ויהיו אף ישראלים שיתמחו ביצוא מים לירדן. קרוב לודאי שנזכה לראות קמפיין פרסום של חברת התפלת מים שיעודד צריכת מים "במבצע".
מוטי היינריך, בעל האתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.