המלחמה בחמאס והמימד התקשורתי מאת: ד"ר יוחאי סלע

מאז מלחמת לבנון השנייה, החברה הישראלית, על כלל מערכותיה החברתיות והממשלתיות, התגייסה באומץ-רב ובהחלטיות רבה כדי לתקן את הפגמים הרבים שהתגלו במהלך המלחמה. הביקורת היומיומית שהוטחה במערכות הממשלתיות והצבאיות הייתה קשה. לעיתים, זו הייתה ביקורת חקרנית עד לרמה מקרוסקופית, ודומה היה כי לא נותרה סוגיה אחת שלא פשפשו בקרביה אין-ספור פעמים – ויש לומר בצדק. אם כי, לעיתים הדבר נראה כסוג של מזוכיזם לאומי שהתפתח בישראל התקשורתית של השנים האחרונות.

מבין כל הגורמים שהפיקו לקחים בעקבות המלחמה, רק התקשורת הישראלית שנותרה מאחור, שבויה במעגל של שביעות-עצמית עם ניחוחות של ניכור מתנשא. אם עיתונאים ישראלים מתקיפים דוברים ישראלים בשידור-חי בעת מלחמה, ומאידך הם מתייחסים לנציגי החמאס והפלסטינים בטון חייכני ומתחנף, אין להתפלא על-כך שישנם אזרחים ישראלים המפיצים עצומה ציבורית כנגד יונית לוי מערוץ 2. משמעות הדבר היא, שמאומה לא נלמד בתקשורת הישראלית לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה, והיא נוהגת כצופה היושבת על הטריבונה הבינלאומית ומשקיפה על האירועים במנותק מהצרכים הבסיסיים שלנו כאומה וכחברה הנלחמת באויב שחרט על דגלו את השמדת ישראל ותושביה. לאותם ישראלים שעדיין אינם מכירים את "אמנת החמאס" המטיפה לכך באופן ברור וגלוי, רצוי לעיין בה ולקרוא רק את דברי הפתיחה של האמנה – במידה ואין להם את כל הסבלנות הנדרשת כדי לקרוא את כל מה שצפוי לנו מידיהם.

חוסר-איזון כמותי

בעולם-הערבי קיימים מאות ערוצי טלוויזיה ואלפי ערוצי תקשורת נוספים – כתובה ואלקטרונית גם יחד. עשרות ערוצי חדשות מאירופה ומאמריקה משדרים בערבית לקהל המזרח-תיכוני ולמענו בלבד. מאות אתרי אינטרנט מהווים מוקד ל"עלייה-לרגל" לאסלאמיסטים מהזרם הג'יהאדיסטי המחפשים תמיכה והדרכה דתית ומעשית כדי לשכלל את הטכניקות ההרג והטרור נגד יהודים וכופרים. בשל התנאים האלה, גם אחדים מכלי התקשורת המערביים נוטים לא להסתבך יותר מידי עם הזעם הערבי והאסלאמי, והם סוקרים את מעלליהם באהדה בלתי מוסתרת שאינה נקייה ממניעים אנטישמיים. סוג כזה של סיקור הפך לעניין שבשגרה בערוצים מרכזיים באנגליה ובשבדיה.

לצערנו הרב, לעיתים התקשורת הישראלית מתענגת על הדיווחים האלה, והיא נוטה בדרך-כלל להכתירם בכותרת בומבסטית בשם "דעת-הקהל העולמית" היכולה לשמש, לדעתה, מנוף נוסף של לחץ-ציבורי על מקבלי ההחלטות בישראל. גם כמות הדיווחים על פעילות אנטי-ישראלית, כולל אלה של ערבי-ישראל, עולה לאין שיעור על כמות הדיווחים העוסקים בהבעת תמיכה בישראל ובתושביה גם בימים שבשגרה. הפגנה קטנה של פעילים אנטי-ישראלים תקבל סיקור רחב יותר בהשוואה לעצרת הזדהות עם ישראל בהשתתפותם של עשרות-אלפי אנשים – למשל צעדת ההזדהות השנתית הנערכת בעיר ניו יורק.

המימד של הרווחה הפסיכולוגית

מדינת-ישראל היא מדינה דמוקרטית, פלורליסטית, ליברלית ובעלת מאפיינים ייחודיים של חברה דינמית והישגית. כל זה לבדו אינו מהווה משקל-נגד הולם לאתגר התקשורתי בו מתמודדים אזרחי-ישראל מידי יום ביומו בזירה העולמית גם בשל קוטנה של האוכלוסייה הישראלית בהשוואה לסובב אותנו. לצד כל אלה, התקשורת הישראלית מנהלת סוג של מלחמת-התשה נגד הציבור הישראלי בשל שיקולים הנובעים מתרבות של רייטינג בנוסח "האח הגדול" ונגזרותיו, או באמצעותן של כותרות היסטריות על כל נושא ובכל עניין העולה לרגע-קט לדיון ציבורי.

גם בימים "רגילים" האווירה התקשורתית שנוצרה בישראל בשנים האחרונות היא בלתי-נסבלת בעליל, שכן הביטוי "רווחה פסיכולוגית" הוא מושג זר ומוזר המנוגד לתרבות העיתונאית השוררת בישראל. (רק לשם השוואה: באי מלטה לא מפרסמים נתונים על התאבדויות כדי לא לפגוע במוראל הלאומי). התרבות הסכסכנית של התקשורת הישראלית נוטה לייצר במזיד מצבי שיסוי של אדם ברעהו ושל קבוצה אחת בחברתה, מתוך כוונת מכוון הנובעת בדרך-כלל משיקולים של יוקרה אישית, יוהרה וזלזול בכבודם של הבריות. המציצנות התקשורתית הזו אינה מתבטאת רק בתוכניות ריאליטי, אלא היא גם באה לידי ביטוי ברזולוציה רכילותית נחותה המתיימרת להביא את "הסיפור שמבפנים" בתחומים שונים ומגוונים המקיפים את חיינו. לצערנו הרב, התרבות הזו חדרה גם לגופים מחקריים האונסים את הנתונים הסטטיסטיים כדי לייצר כותרות מתלהמות שיעוררו ריב ומדון בחברה הישראלית. כל הבעיות הללו, עולות וצצות ביתר-שאת בעיקר בימים של מתח ביטחוני בשעה שהציבור הישראלי זקוק, יותר מהכול, להפגנת הזדהות ותמיכה מצד המערכות הציבוריות המקיפות את חיינו – ובכללם גם ערוצי התקשורת המרכזיים הקיימים בישראל.

הטרור מחפש כותרות ראשיות

איראן, סוריה, תנועת החמאס וארגון חיזבאללה מאמינים בכל-ליבם שהם מנהלים "מלחמת ג'יהאד" מוצדקת במדינת-ישראל ותושביה. אין כאן עניין פוליטי, אלא זהו מאבק דתי-תרבותי ממושך הנשען ברובו על אורך-רוח בממדים היסטוריים. ולמרות זאת, כל ביטוי, אמירה, דעה, סקירה, התנגדות או הבעת תמיכה הבאים לידי ביטוי בתקשורת הישראלית, מעניקים מוטיבציה להמשך המאבק בישראל, שכן התקשורת היא המבע החיצוני של חברות דמוקרטיות ופלורליסטיות. לפיכך, הבנת האיום הכולל העומד מול החברה הישראלית, מתבטא באופן מעשי בדמותן של שתי מלחמות שניהלנו במשך שנתיים וחצי בלבד עם שתיהשלוחות הרדיקליות של איראן וסוריה – האחת בלבנון ושנייה בעזה. שתי המלחמות הללו החלו בנקודת-זמן בה ישראל נראתה ונשמעה מהוססת, רופסת, וחסרת-החלטה, לכאורה בשל המבנה הפוליטי שלה.

במדינות דמוקרטיות אחדות המתיימרות להיות אות ומופת לאחרים, ישנם תחומים אחדים בהם לתקשורת המקומית אין דריסת-רגל בשל ההבנה התרבותית שיש צורך במוקדי הזדהות אחדים המרתקים את האוכלוסייה תחת אתוסים לאומיים, צבאיים, חברתיים ופוליטיים. כל אלה מתקיימים בימי שלום, קל וחומר בימים של עימותים ומתחים לאומיים. סוג כזה של הבנה תרבותית אינה קיימת בישראל התקשורתית, שכן היא מתנהלת על פי מתכונת של "אופטיקה הפוכה" בנוגע לחברה הישראלית, דהיינו היא מעצימה היבטים שליליים זעירים, ומאידך היא מגמדת היבטים חיוביים כבדי-משקל בשל שיקולי רייטינג ומציצנות תקשורתית. כאשר עיתון יומי יוצא בכותרת ראשית "ראש הממשלה נזף בשר-הביטחון" במהלכה של מערכה צבאית חשובה, המשמעות האחת והיחידה היא שהעיתון מבקש לנצל את העימות הצבאי כדי למכור יותר גיליונות. אך בצד השני, מעבר לגבול, אצל אלה הבוחנים בשבע-עיניים את עמידותה של החברה הישראלית ואת נחישותה לעמוד בעימות מר וממושך, מתייחסים לכותרת שכזו כדלק הנשפך למדורת הג'יהאד המלחמתי נגד מדינת-ישראל ותושביה. אולם, הבעיה חמורה הרבה יותר בנוגע לסיקור הטלוויזיוני האין-סופי מההפגזות על ערי הדרום מאז שהחלה המערכה בעזה. אין שום סיבה לתאר בהפרזה את תושבי הדרום כאזרחים השרויים בפחד בבתיהם, ובכך לשדר היסטריה ציבורית במקום להפגין חוסן לאומי הנדרש במיוחד בימים אלה.