במערב הנגב אין כל חדש

מאת קרולין גליק | פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" ב-7 בספטמבר 2007

את ירי הרקטות אפשר להפסיק אם צה"ל ישתלט על צפון רצועת עזה. הממשלה לא רוצה לשלם את המחיר של כניסה קרקעית נרחבת לעזה

לממשלת אולמרט יש בעיה קשה ששמה עזה. מול ירי הרקטות על שדרות ויישובי עוטף עזה, הממשלה עומדת חסרת אונים. היא לא מוכנה לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בהמשך המצב הקיים בו שדרות ושאר יישובי עוטף עזה חשופים לאיום הקסאמים. אך היא גם לא מוכנה לשלם את המחיר הפוליטי והצבאי של כניסה קרקעית נרחבת לעזה.

אז אהוד אולמרט ושריו תקועים. בניסיון להימלט מהכסא הלוהט, הם מנסים לשנות את הנושא לביקור של טוני בלייר או קונדוליזה רייס, או השלום הדמיוני עם מחמוד עבאס שיבוא יום אחד ויפתור את הכל. לחלופין הם מציעים לנתק את זרם החשמל בעזה או להרוג את ראשי חמאס. כל זאת תוך ידיעה ברורה, כי בהצעות אלו אין כדי למנוע את המשך הירי לעבר ישראל ולו ליום אחד.

הסיבה שאף פעולה הננקטת או המוצעת כיום לא תוכל לעצור את המתקפה הפלשתינית על דרום הארץ היא משום שאין בהן כדי להשפיע כהוא זה על הרציונאל המביא את כל הפלגים הפלשתינים לשגר קסאמים וכמו כן, אין גם באחת מהפעולות המוצעות או הננקטות כדי לפגוע ביכולת של הפלשתינים על פלגיהם, להמשיך לשגר רקטות לעבר הנגב.

מיטוט החברה הישראלית

יש לפלשתינים שני שיקולים עיקריים המביאים אותם לתקוף. ראשית, הירי מחזק את מעמדם כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים, הירי משמר את התגייסותה של החברה הפלשתינית ככלל נגד "האויב הציוני." כלפי חוץ, הירי משמר את ערכם של הפלשתינים בעיני האיראנים, הסורים, המצרים והסעודים שעומדים מאחוריהם.

שנית, ירי הקסאמים מקדם את המטרה ארוכת הטווח של הפלשתינים שהיא מיטוט החברה הישראלית. חדלון הממשלה וצה"ל מול איום הקסאמים מביא למצב שאזרחי המדינה – ובראשם תושבי שדרות – כבר לא יכולים להאמין ביכולת של המדינה לשמור עליהם. הדמורליזציה של אזרחי המדינה מביאה לתחושה של אובדן ריבונות ואין אונים שמצדיקה ואף מנציחה את שיתוק צה"ל והממשלה ובכך גם מאפשרת את התחזקות אויבינו.

לאור הרציונאל הפלשתיני, ברור כי כל עוד הם יכולים לשגר רקטות לעבר ישראל, הם ישגרו אותם. המטרה האסטרטגית של ישראל צריכה להיות ברורה. יש ליטול מידיהם את היכולת לשגר את הקסאמים. ומן הסתם יש רק דרך אחת לעשות זאת. על צה"ל להשתלט על צפון הרצועה כדי להוציא את יישובי עוטף עזה מטווח הרקטות.

כמו כן, על צה"ל לנתק את קווי האספקה של הפלשתינים על ידי השתלטות על איזור הגבול בין עזה למצריים. מעבר לכך, ייתכן כי צה"ל ייאלץ גם לכבוש איזור ביטחון ברוחב כשני קילומטרים בתוך עזה לאורך כל הגבול עם ישראל.

המלכוד התפיסתי

על אף העובדה כי הצורך להשתלט מחדש על חלקים אלו של רצועת עזה הוא ברור, קשה לראות את הממשלה או את צה"ל פועלים בהתאם לכורח המציאות. זאת משום שמקבלי ההחלטות בדרג הצבאי והמדיני כאחד לכודים במלכודת מושגית המבוססת על מספר הנחות מפוקפקות באשר לאופי המלחמה במאה ה-21.

המלכוד התפיסתי הזה מצא את ביטויו בספר שחובר על ידי מפקד חיל הים לשעבר ומנכ"ל רפא"ל דהיום ידידיה יערי והמנתח מערכות חיים אסא. בספרם 'לוחמה מבוזרת: המושג של מאסה וירטואלית' שפורסם באנגלית על ידי הקתדרה לגיאו-אסטרטגיה של אוניברסיטת חיפה, יערי ואסא מפרטים את משנתם שעברה בינתיים ביקורת קשה אחרי מלחמת לבנון.

בתמצית, הספר מאבחן כי תפיסות המלחמה ה"קלאסיות" המבוססות על גייסות קונבנציונאליים, אינן רלוונטיות יותר. הם גרסו בספר, כי במלחמות א-סימטריות המתנהלות לרוב נגד כוחות תת-מדינתיים של גרילה וטרור, שליטה בטריטוריה גם היא איננה רלוונטית. טורים של אוגדות שמרכזים את המאסה הצבאית במקום אחד על מנת להביא את המלחמה להכרעה רק מסבכים ומקשים על המאמץ.

במקום לשלוט בטריטוריה, על צבאותיהן של מדינות חופשיות להתארגן מחדש על בסיס מערכות לחימה מדויקות. אלו, המכוונות אש מרחוק כנגד מטרות אויב רבות מבוזרות בוזמנית, ימיטו על האויב מצב של הלם מערכתי ועל ידי כך הוא לא יוכל להתארגן מחדש ולפעול באופן אפקטיבי. לדעתם של יערי ואסא, צבאות העתיד (וגם של ימינו) צריכים להתבסס על חילות אוויר וכוחות מיוחדים שיכולים להיכנס ולצאת מאזורי היעד בזריזות.

כפי שפעולות צה"ל בעזה כיום ובלבנון בקיץ שעבר מעידות, צה"ל והממשלה שותפים לתפיסה זאת. הבעיה היא, מן הסתם, כי התפיסה הזאת נכשלה בקיץ 2006. ראשית, אין זה נכון כי הלוחמה הקלאסית הייתה מבוססת ככלל על מאסה וקווים ליניאריים.

מאז המערכות של יהושע, גדעון ואלכסנדר, ועד היום, מפקדים צבאים ניהלו מערכות מבוזרות והכריעו קרבות באמצעות הטלת הלם מערכתי על יריביהם. מראשית האנושות, כלל הברזל היחיד שאפיין מערכות מוצלחות היה הכלל של הפעלת כוח מול חולשה – בין אם מדובר במתקפות חזיתיות, הטלת מצור, מערכות פסיכולוגיות או הפצצות אוויריות.

מעבר לכך, התשובה לשאלה האם שליטה בקרקע רצויה או לא הייתה ונשארה תלויה באופי האויב ובאופי האוכלוסייה בשטח המיועד לכיבוש. במלחמת העולם השנייה, כוחות הברית לא היו צריכים לכבוש ולשלוט בצרפת למשל אחרי שהפילו את משטר וישי, כי האוכלוסייה המקומית לא התנגדה להם.

בשנת 2003, האמריקנים יכלו להפיל את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק על ידי מערכה קרקעית שלא הביאה להשתלטות קרקעית במדינה. הכישלון של האמריקנים אז היה נעוץ בהתעלמותם מהעובדה כי בקרב האוכלוסייה המקומית ושכנותיה של עיראק, היו כוחות רבים שביקשו להביס את האמריקנים באמצעות לחימת גרילה וטרור.

הכישלון התפיסתי של האמריקנים הביא למצב שהם לא השליטו משטר צבאי על עיראק עם הפלת המשטר של סדאם ומנגד, אפשרו לאויביהם להתארגן ולפתוח במלחמת גרילה נגדם.

לוחמה מבוזרת מוצלחת

יערי ואסא מציינים את מבצע 'חומת מגן' כדוגמא של לוחמה מבוזרת מוצלחת. אך האמנם כך היה. במבצע חומת מגן, צה"ל השתמש במאסה אמיתית ולא וירטואלית. הוא השתמש בתמרון קרקעי כדי להשתלט על ערי יהודה ושומרון. השליטה הזאת נמשכת עד עצם היום הזה. אם חומת מגן כמו גם הניסיון האמריקני בעיראק מצביעים על דבר אחד הוא, שלחימה מבוזרת ולחימה המבוססת על מאסות משלימות זו את זו ולא מבטלות זו את זו.

מלחמת לבנון השנייה מצביעה על הבט בעייתי נוסף של פסילת כיבוש שטח. המטכ"ל שיגר כוחות מבוזרים שלחמו בשטחים שלא היו בשליטתם. על כן, לא ניתן היה לבנות קווי אספקה ולוגיסטיקה. יחידות נאלצו לנתק מגע באמצע הקרב כדי לפנות פצועים וחללים. כוחות נחשפו בשטח בזמן שמזון, מים ותחמושת הוצנחו לעברם מהאוויר.

מלבד זאת, קיים היעד של הלם מערכתי. תורת הלוחמה המבוזרת טוענת, כי הכאוס הנגרם כפועל יוצא מיירוט יעדים רבים בו-זמנית ישתק את האויב. אך אין ערובה לך. כוחות גרילה מתפקדים היטב דווקא בסביבות כאוטיות. על כן, הדרך לחולל מצב של הלם ושיתוק בקרבם הוא להשליט סדר. וסדר מושלט בראש ובראשונה על ידי כיבוש וחיזוק טריטוריה.

יערי ואסא מודים, כי תפיסת הלוחמה המבוזרת לא פותחה עקב כורח צבאי אלא מתוך אילוץ פוליטי. בכך הם מודים כי בניגוד לנטען על ידי רבים בשמאל, כי מהלכים צבאים ופוליטיים אינם שייכים אלו לאלו ("אין פיתרון צבאי, רק מדיני"), השניים מחוברים מטבעם. השאלה היא, מה זה אומר עבור צבאות?

"עם תחילת המאה ה-21, הלגיטימיות הבינלאומית של עימותים צבאיים הפכה לשיקול הדומיננטי בהחלטת מדינות לצאת למלחמה", כותבים המחברים בסיפרם. "הסטטוס, ואדרבה הקיום, של בתי משפט בינלאומיים לפושעי מלחמה מצביע על חשיבותו העליונה של מרכיב זה. נוסף על כך, אופוזיציה מקומית למהלכים צבאים המסכנים חייהם של אזרחים תמימים כבר איננה תופעה שולית וכבר מפעילה השפעה משמעותית על תהליכי קבלת החלטות לאומיים.

"על כן, שני פאקטורים – לגיטימיות בינלאומית ורתיעה בפני מבצעים שבכוונה או שלא בכוונה מסכנים את חייהם של אזרחים – כיום במידה רבה קובעים את הישימות של פעולות צבאיות".

האם מר"צ היא מכשול בלתי עביר?

כאן שורש הבעיה של צה"ל ושל הממשלה מול שערי עזה. הם מתייחסים לאילוצים פוליטיים בינלאומיים ופנימיים כמצב סטאטי, מוחלט ומכריע. אך לא כך הדבר. כפי שישראל הוכיחה ב'חומת מגן' – ניתן לנצח בתמרון קרקעי נרחב תוך השתלטות על טריטוריה על אף האילוצים הפוליטיים.

כפי שהאמריקנים מראים כיום בעיראק, ניתן, דרך התקדמות צבאית המגובה הסברתית על ידי הדרגים הפיקודיים והפוליטיים, לשנות את הגדרת גבולות הלגיטימציות של מערכה צבאית תוך כדי תנועה.

השאלה אם גורמים כמו הבית הלבן, האו"ם, ארבע אמהות, שלום עכשיו ומר"צ יהוו מכשולים בלתי עבירים או לא היא שאלה של כוח רצון של הנהגה ושל עם ושל כושר הצלחת הפעילות של כוחות צבא הפועלים בשטח.

אין ספק כי במצב בו האויב חותר להימנע ממגע עם כוחותינו, יש צורך להפעיל כוחות מבוזרים בשטחו כדי ליצור מגע. אך גם אין ספק כי אין בדבר זו כדי לבטל את הצורך בגיסות כבדים המסוגלים לכבוש ולהחזיק שטחים. מול האויב בעזה היום, כל ההתפתלויות וההצדקות והדוקטרינות החדישות לא יעזרו.

אם חפצי ריבונות אנחנו, עלינו לכבוש מחדש את צפון הרצועה, דרום הרצועה ולייצר איזור ביטחון בתוך הרצועה לאורך הגבול עם ישראל.

הוספת תגובה