השיעור אותו גרינשפאן שכח
מאת: בועז ארד | 26 באוקטובר 2008 המאמר פורסם במדור דעות בגלובס
מר אלן גרינשפאן, הנגיד הכמעט נצחי של הבנק המרכזי של ארה"ב היה מן הדמויות המשפיעות ביותר על הכלכלה האמריקאית במשך כשני עשורים מאז התמנה לתפקיד בשנת 1987 ועד לתחילת 2006. גרינשפאן אשר כיהן בתפקידו מעל 18 שנים תחת 4 נשיאים ונחשב ל"גאון הדור" הכלכלי הצהיר לאחרונה בפני ועדת הסנאט כי הוא "נדהם" לגלות פגמים ב"אידיאולוגית השוק החופשי שלו".
גרינשפאן גילה לכאורה כי המשבר הכלכלי חשף "פגמים" ב"אידיאולוגיית השוק החופשי". הוא ציין כי הוא "נדהם ואינו מאמין" משום שהוא ציפה כי "יהיה זה האינטרס העצמי של מוסדות בנקאיים להגן על נכסיהם של מחזיקי המניות" והם לא עשו זאת.
רבים זוכרים את הקשר של גרינשפאן למורתו משכבר הימים, איין ראנד. המבקרים והפרשנים העוסקים בקידום הסוציאליזם והסטאטיזם (עליונות המדינה – ראו הגדרת ראנד) קפצו על הצהרותיו כמוצאי שלל רב והזדרזו לציין את הקשר. אך מומחי הפרשנות לא שמו ליבם, והעדיפו להתעלם, מכך שההכרה שפעם הייתה למר גרינשפאן בשוק החופשי ועקרונות הקפיטליזם לסה-פייר בהם דגלה איין ראנד, נעלמו ממשנתו ופעולתו כבר מזה ארבעה עשורים.
מעל ארבעים שנה חלפו מאז יצא גרינשפאן להגן על השוק החופשי כשכתב במאמרו "זהב וחירות כלכלית" (שפורסם בכתב העת של איין ראנד "האובייקטיביסט" 1966 ) כי "מדד הזהב והחירות הכלכלית כרוכים יחד". מאז, נטש גרינשפאן את מדד הזהב והצטרף אל "האנטגוניזם ההיסטרי נגד מדד הזהב כנושא שמאחד את כל הסטטיסטים לסוגיהם", כפי שכינה זאת במאמרו דאז.
"בהעדרו של מדד הזהב", כתב גרינשפאן, "אין כל דרך להגן על חסכונות מהחרמתם באמצעות אינפלציה. אין מחסה מוגן עבור הערך. אם היה כזה, הממשלה הייתה נאלצת להפוך את החזקתו לבלתי-חוקית, כפי שנעשה במקרה של הזהב. אם כולם יחליטו, למשל, להמיר את כל הפקדותיהם בבנק לכסף או לנחושת או לכל סחורה אחרת, ומשם והלאה היו מסרבים לקבל צ'קים כאמצעי תשלום עבור סחורות, הפקדות הבנקים יאבדו את כוח הקנייה שלהם ואשראי בנקאי ממשלתי יהיה חסר ערך כנגד סחורות. המדיניות הפיננסית של מדינת הרווחה דורשת כי לא תהיה דרך לבעליו של העושר להגן על עצמם".
ומסכם גרינשפאן את מאמרו: "זה הוא הסוד העלוב של הסטאטיסטים של הרווחה המביעים תוכחות נגד הזהב. הוצאת כספים גרעונית אינה אלא תחבולה להחרמה "נסתרת" של העושר. הזהב עומד בדרכו של תהליך בוגדני זה. הוא ניצב כמגן של זכויות הרכוש. אם אדם מבין זאת, לא יהיה לו קושי להבין את האנטגוניזם של הסטאטיסטים כלפי מדד הזהב".
במכון איין ראנד לא מתרשמים מ"אידיאולוגית השוק החופשי" החדשה של גרינשפאן. ד"ר ירון ברוק, נשיא מרכז איין ראנד לזכויות אדם בוושינגטון ומומחה בתחום המימון אמר כי: "כל אמונה שהייתה לגרינשפאן בשווקים חופשיים באמת, נזנחה כבר לפני שנים רבות. בעוד שגרינשפאן כתב לפני זמן רב למען שוק חופשי אמיתי בבנקאות, ובכלל זאת למען מדד זהב ששווקים כאלו תמיד מאמצים, הוא המשיך משם לעבוד במשך שני עשורים כמנהיג וראש הדוגלים בבנק המרכזי (פד), אשר יצר אינפלציה של אספקת כספים בעקביות תוך כדי מניפולציות בגובה הריבית".
"הדוגלים בבנקאות חופשית מבינים כי כאשר הממשלה יוצרת אינפלציה במטבע, היא מעלה מחירים באופן מלאכותי ויוצרת התנפחות בועות בסקטורים שונים של הכלכלה, כאלו שאחריהם מגיעה ההתרסקות הבלתי נמנעת. אולם גרינשפאן לא רק הוביל את האינפלציה שמאחורי בועת הדוט.קום ובועת הנדל"ן, הוא גם מאשים את השווקים בשל התרסקותם הבוגדנית. היה על גרינשפאן לשים לב למה שהוא עצמו כתב בשנת 1966 על הבועה שקדמה להתרסקות של שנת 1929 ורלוונטי גם למשבר הנוכחי: "האשראי העודף אותו הזרים הבנק המרכזי לכלכלה גלש אל שוק המניות – והפעיל התנפחות בועה ספקולטיבית פנטסטית." במקום זאת, אומר ברוק, גרינשפאן מאשים באופן שטחי את "תאוות הבצע המדבקת".
אם יש משהו מדהים בסיפור של גרינשפאן הרי הוא ההאשמות שאותן הוא מטיח כיום בשוק החופשי, כאילו הוא הגורם להתרסקות. זאת תוך שהוא מתעלם מן המדיניות של הבנק המרכזי שבראשו עמד ושהזין את בועת הדיור האינפלציונית, אשר תיגמל מלווים ולווים חסרי אחריות. גרינשפאן לא הזכיר ולו פעם אחת את המילה אינפלציה בעדותו, תהיה אשר תהיה הפילוסופיה הכלכלית שלו, היא אינה דומה במאום לכלכלת שוק חופשי בה דגל פעם.
מזה כמה עשורים הולכת ומתגברת הרגולאציה ואיי השוק החופשי נסחפים לאוקיינוס הרגולציה, וכך גם הסחף בעמדותיו של גרינשפאן שידע כאיש צעיר לעמוד על חשיבות ההפרדה של המדינה מהכלכלה. גרישנפאן וחבריו המאמינים בפועל ברגולציה יטיבו לעשות אם במקום להמציא עוד ועוד רגולאציות ולהגביר את הניהול הממשלתי הכושל יעצרו לחשוב ולהכיר במציאות אותה יצרו – שלב ראשון וחיוני הוא הכרה בכך שרגולאציה אינה שוק חופשי, ואינפלציה אינה פתרון למשברים, אם יטרח לקרוא קריאה חוזרת במאמרו משנת 1966 תהיה זאת התחלה טובה.
כעת, כארבעה עשורים לאחר שהתנכר לעמדות אותם הציג בהשפעתה של ראנד, הוא ניצב מול ההרס והחורבן הכלכלי שהתערבותו הרגולאטורית תרמה לו ומתקשה להכיר בכך שאלו תוצאות ההתעלמות משיעורה הנשכח של איין ראנד.
"שיעור שנשכח ותבשיל שהוקדח" גרינשפאן בעת עדותו בסנאט – תצלום שמדבר בעד עצמו של הניו יורק טיימס.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.