מתי ה"ירוקים" מלכלכים?
מאת: מוטי היינריך | פורסם באתר קו ישר ב25 בדצמבר 2007
אני מתכוון לכל מילה בכותרת. אחד ממאפייני התנועה הירוקה היא איבה מופגנת לקפיטליזם ולכלכלת שוק. הדת הירוקה דורשת כפייה והתערבות המדינה באמצעות רגולציה, חקיקה ומיסוי כדי לבלום עשייה שאזרחים פרטיים רואים אותה כמועילה וכבלתי מזיקה לזולת מסוים. הטענה הירוקה היא שהפעילות אותה הם דורשים לחסום מזיקה לעתיד ה"כלל". הכפייה תצמצם נזק עתידי.
רצון האזרח במדינה חופשית מתבטא בבחירה, מידי יום, בין אלפי המוצרים והשירותים המוצעים. האדם משתדל לבחור במועיל ובמשתלם על סמך מידע זמין וניסיון מצטבר. כך אנחנו מחליטים איזה בגד לקנות, או מה לאכול. הירוקים מנסים לשכנע אותנו שבזכות תבונתם העדיפה הם רשאים לכפות עלינו (באמצעות החוק) לשנות את העדפותינו. הם מבינים טוב מאתנו מה טוב בשבילנו. הבעיה מתחילה כאשר דורשים לשנות את התנהגותנו בכוח. חברת נוקייה משקיעה ממון רב בניסיונות שכנוע שנעדיף מכשיר טלפון שלה, אבל נוקייה לא כופה עלינו את המכשיר. הירוקים בדרך כלל לא מנסים לשכנע, אלא לכפות עלינו באמצעות החרמת כספנו (מיסים) למטרות "מועילות" שונות כגון סבסוד מיחזור, אנרגיית שמש, או רכב חשמלי.
יש בהחלט ערך לנוף ירוק, אוויר נקי וחוף ים צלול – משאבים שהם רכוש ציבורי. התנועה הירוקה העלתה למודעות את ערך איכות הסביבה ועל כך תבורך. הבעיה מתחילה בגלישה להגזמה של פעילותם. אם אזרח משליך אפר של סיגריה ברחוב – איש לא שם לב, הזיהום אינו נראה לעין וזניח, אך אם ישליך בדל סיגריה ייווצר זיהום נראה לעין. זיהום מתחיל להפריע אם הוא נראה לעין או מזיק בריאותית. כלומר, יש רמת זיהום נסבלת – תכולת הזיהום המרבית שאינה גורמת למטרד אסטטי או למטרד בריאותי מוכח. איך קובעים את הגבול? איך מחלקים את "מכסות הזיהום" הנסבלות בין מפיקי הזיהום? שאלות קשות שראויות למאמר נפרד..
דוגמה בולטת להגזמה הירוקה היא הדרישה חסרת הפשרות למיחזור, נפרט:
לכל החלטה רצונית שאדם מקבל יש מחיר. עלות ההחלטה הוא הויתור על ביצוע פעולה חלופית. אם החלטנו לשתות פחית קולה – ויתרנו על משקה אחר. אם החלטנו לצאת לחופשה ויתרנו על יום עבודה. זה סדר העדיפות הפרטי שלנו. החיים הם אוסף של החלטות שבצידן וויתורים, איש איש לפי העדפותיו ומשאביו המוגבלים. העולם בנוי על מחירים. המחיר מבטא את העדפות הקונים ואת הכדאיות למוכרים לספק את הביקוש. הירוקים מתעלמים ממנגנון המחירים; כאן מתחילה הבעיה והנזק שהם גורמים לאנושות. המיחזור כדוגמה.
כאשר מייצרים פחית אלומיניום יש כמובן עלויות ייצור. מחיר הפחית משקף את עלויות הכרייה של חומרי הגלם, את מחיר ההובלה למפעל ההתכה, את החשמל והמזוט שנדרש להפקתו, את שכר הכורים, מחיר האריזה ועוד מאות גורמים שתורמים לכך שהפחית הריקה תגיע למחסן חברת קוקה קולה. לתהליך המיחזור הרכב עלויות דומה. גם המיחזור הוא תהליך תעשייתי – לא אוטופיה ירוקה אלא השקעת אנרגיה, עשן ופועלים. צריך להשקיע בדלק ובמשאיות שיאספו את הפחיות הממוחזרות, אנרגיה מושקעת בהתכתן, בהפרדת הפסולת ועוד. הדרך היחידה להשוואה בין משאבי אנרגיה, טבע וזיהום המושקעים בייצור הפחית המקורית לבין אלה הכרוכים במיחזור אותה פחית היא באמצעות השוואת מחיר בין העלויות. מנגנון המחירים משקלל על בסיס זהה ומובן את כל הגורמים שמעורבים בייצור מול הגורמים שמעורבים בתהליך המיחזור.
במקרים רבים עלויות המיחזור גבוהות מעלויות ייצור המוצר המקורי. כלומר, התהליך התעשייתי הכרוך במיחזור צורך יותר משאבים, כולל משאבי טבע ואנרגיה מאשר הייצור המקורי. ירוקים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים לא מתעניינים במחירים (זה עניין לקפיטליסטים…). כתוצאה, כפיית מיחזור גורמת לבזבוז משאבים יותר מאלה שנחסכים. הם פשוט מזהמים ומלכלכים! סבסוד ייצור אנרגיה המופקת מהשמש, או ממתנול שמופק מצמחים, מעיד שהתהליך יקר וצריך להשקיע בו יותר משאבים (מכל הסוגים) מאשר בהפקת אנרגיה מנפט. אין בכך שום דבר "ירוק". רק קצהו של התהליך "ירוק" – בזכות התעלמות מחציו היקר הראשון.
אם מחזור כדאי, הוא מתבצע הלכה למעשה על ידי כוחות השוק. גרוטאות ברזל ממחזרים בעולם כבר עשרות שנים. מתיכים את הברזל לשימוש חוזר. התהליך כדאי כי הוא זול מכרייה חדשה של עפרות ברזל. ההתפתחות הטכנולוגית מאז המהפכה התעשייתית, תודות לקפיטליזם התחרותי (כן!), מקטינה באופן קבוע את העלויות ואת השימוש בחומרי גלם ליחידת מוצר וכך גם את הזיהום: מקרר בייתי שוקל היום כמחצית ממשקלו בשנות החמישים, ועובי הדופן של פחית משקה ירד לעובי נייר דק תוך 40 שנה.
אם צריך "לעודד" מיחזור או לסבסדו סימן שהוא אינו כדאי, אחרת חברות מסחריות היו ממחזרות ברצון. צריך למחזר רק מה שכדאי כלכלית. אם צריך "לתמוך" במכונית חשמלית סימן שהיא אינה חוסכת משאבים, אלא מזיקה. אם ממשלת ישראל כופה מיחזור של בקבוקי פלסטיק ומסבסדת את תאגיד המחזור סימן שהמיחזור עצמו יוצר יותר זיהום מהנחסך… (בלי להביא בחשבון את פחי האשפה ההפוכים במרכזי הערים כתוצאה מהחיטוט של אספני הבקבוקים…). סבסוד גידולים חקלאיים לצורך הפקת מתנול כתחליף לדלק – יוצר יותר זיהום מהנחסך, מייקר את המזון ומרחיב רעב במדינות עניות. לא צריך את אל גור כדי לכפות חיסכון באנרגיה. אם מחיר הנפט יעלה לרמה מסוימת, ואם השוק והיזמים יעריכו כי מגמה זו קבועה – הם כבר ידאגו לתחליפים. אולי הירוקים הם בעלי חזון שרוצים "להקדים תרופה למכה" – היום בו ייגמרו חומרי הגלם על פני כדור הארץ? מנגנון המחירים ייטיב לעשות זאת. נדירות חומר גלם תייקר את מחירו והשוק יגרום לחיסכון ולאיתור תחליפים. הירוקים דואגים להקדים את הסבל העתידי התיאורטי שעלול להיגרם ממחסור שייווצר (שכלל אינו ודאי) כבר להיום. סגפנות וסבל מוקדמים ומיותרים.
ומה נעשה עם כל הררי הפסולת, אם לא נמחזר? אל דאגה. את הפסולת שלא כדאי למחזר צריך להטמין בקרקע במקום מרוחק. אם הירוקים יצדקו, אז בבוא היום, כאשר חומרי הגלם יאזלו, כדאי יהיה להקים ליד כל אתר הטמנה מפעל מחזור. לא צריך לשגע אותנו כבר היום. במדינות השפע (קליפורניה לדוגמה) מיצר כל אדם כ-2 קילוגרם אשפה ליום ונפח ההטמנה הנדרש לכל טון אשפה ביתית עומד בערך על מטר מעוקב אחד. נניח שכמחצית מאשפה זו ראויה למחזור מבחינה טכנית, אך בגלל חוסר כדאיות נוותר כיום לגמרי על מחזורה. מה נפח ההטמנה הנוסף שיידרש בחמישים השנים הקרובות בישראל? תרגיל פשוט בחשבון (אפילו לתלמיד ישראלי…): נניח אוכלוסייה ממוצעת של 12 מיליון תושבים וגם נניח שרמת החיים תעלה לזו שבקליפורניה היום. נתעלם מטכנולוגיות חדשניות לדחיסת אשפה. ובכן, יידרשו בערך כ- 216 מיליון מטרים מעוקבים להטמנת "הר" האשפה הנוספת. מדובר בתיבה שבסיסה ריבוע של 1200 מטר וגובהה כ150- מטר. כדי להמחיש את גודל ה"הר", שייווצר מריכוז כל אשפת ישראל הבלתי ממוחזרת במשך 50 שנים: זה נראה בערך כמו הריבוע שבסוגריים(ם) על פני מפת קיר גדולה של מדינת ישראל (1:250,000). כקוטר עיפרון. זניח.
עוד על קפיטליזם וחופש באתר קו ישר: http://www.kav.org.il
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.