המלחמה בגאורגיה היא המלחמה למען המערב
מאת: מיכאיל סאאקשווילי | 11 באוגוסט 2008 | תרגום: בועז ארד
בעת בה אני כותב רוסיה מנהלת מלחמה על ארצי.
ביום שישי, מאות טנקים רוסיים חצו אל תוך שטח גאורגיה, ומטוסי קרב רוסיים מפציצים את שדות התעופה, הבסיסים, הנמלים ואת השווקים. רבים נהרגו, רבים יותר נפצעו. הפלישה, המזכירה את אפגניסטן בשנת 1979 ואת אביב פראג של שנת 1968, מאיימת לערער את היציבות של מערכת הביטחון הבינלאומי.
על שום מה המלחמה? זאת השאלה אותה שואלים אנשי. מלחמה זאת אינה מעשה ידיה של גאורגיה, גם אינה בחירה של גאורגיה.
הקרמלין תיכנן מלחמה זאת. מוקדם יותר השנה, ניסתה רוסיה לעורר פרובוקציה על ידי סיפוח בפועל של אחת הטריטוריות המפולגות, אבחזיה. כאשר הגבנו באיפוק, מוסקבה הביאה את המאבק לדרום אוסטיה.
למראית עין, מלחמה זאת נסובה על עימות לא מיושב עם מבקשי הפילוג. אך במציאות, זאת היא מלחמה על העצמאות והעתיד של גאורגיה. ומעל לכל, זאת היא מלחמה על אופייה של אירופה שבה יחיו ילדינו. הבה נהיה כנים: מאבק זה הוא עתיד החופש באירופה.
שום מדינה מברית המועצות לשעבר לא השיגה יותר התקדמות בגיבוש הדמוקרטיה, עקירת השחיתות ובניית מדיניות חוץ עצמאית מאשר גאורגיה. זה הוא בדיוק מה שרוסיה מבקשת לרסק.
לפיכך, עימות זה הוא על הערכים הטראנס-אטלנטיים המשותפים שלנו, החירות והדמוקרטיה. הוא על הזכות של אומה קטנה לחיות בחופש ולקבוע את עתידה. הוא על מאבק הכוחות הגדולים להשפעה של המאה ה-20 נגד מסלול האיחוד שהוגדר על ידי האיחוד הארופאי של המאה ה-21. גאורגיה בחרה את בחירתה.
כאשר ממשלתי עלתה לשלטון בזרם של המהפכה שוחרת השלום בשנת 2004, ירשנו מדינה בלתי מתפקדת הסובלת משני עימותים בלתי פתורים שצמחו מאז שנות ה-90. התחייבתי לאחד מחדש את ארצי – – לא בכוח הנשק, אלא על ידי הפיכת גאורגיה למוקד של משיכה. רציתי שהאנשים החיים באזורי העימות ייטלו חלק במדינה המשגשגת והדמוקרטית שגאורגיה יכולה – – והפכה – – להיות.
ברוח דומה, ביקשנו יחסים ידידותיים עם רוסיה, שהיא ותמיד תהיה שכנתה של גאורגיה. ביקשנו קשרים עמוקים הבנויים על כבוד הדדי לעצמאות והאינטרסים אחד של השני. בעוד שאנו שמנו ליבנו לאינטרסים של רוסיה, גם הבהרנו כי עצמאותנו וריבונותינו אינן עומדות למשא ומתן. וכך, חשנו כי אנו יכולים לבקש בחופשיות את הבחירות הריבוניות של האומה הגיאורגית – – לבקש אינטגרציה עמוקה יותר בכלכלה ובמוסדות הביטחון האירופאים.
עבדנו קשה על מנת להביא בדרכי שלום את אבחזיה ודרום אוסטיה חזרה להשתלבות בגאורגיה, בתנאים שהיו מגינים לגמרי על הזכויות והאינטרסים של תושבי הטריטוריות האלו. במשך שנים הצענו שיחות ישירות עם מנהיגי אבחזיה ודרום אוסטיה, בכדי שנוכל לדון בתוכניתנו להעניק להם את האוטונומיה הרחבה ביותר האפשרית בתחום הגבולות המוכרים של גאורגיה.
אולם רוסיה, אשר שולטת בפועל על הגורמים המפלגים, הגיבה למאמצינו במדיניות של סיפוח ישיר. בעוד אנו פונים לתושבי אבחזיה ודרום אוסטיה עם החזון של עתיד משותף, מוסקווה הגבירה את שליטתה במשטרים הפלגניים. הקרמלין אפילו מינה קציני ביטחון רוסיים על מנת לחמש ולנהל את הממשל הפלגני מטעם עצמו.
בכל מצב עניינים, הבחישה של רוסיה בנושאי פנים שלנו הייתה מהווה הפרה בוטה של נורמות בינלאומיות. אך פעולותיה הפכו להיות יותר גסות מעצם העובדה שרוסיה, מאז שנות ה-90', הפכה לנאמנה לשמירת השלום והתיווך באבחזיה ובדרום אוסטיה. במקום לשמש כמתווך הוגן, רוסיה הפכה לצד ישיר לעימות, וכעת לתוקפן גלוי.
בעוד אירופה מרחיבה את מוסדות הביטחון שלה לכיוון הים השחור, ממשלתי פנתה לקהילת האומות המערבית – – במיוחד לממשלות ולמוסדות האירופאים – – ליטול תפקיד מרכזי בפתרון העימות הפלגני שלנו. המפתח לכל פיתרון היה להחליף את המוסדות לשמירת השלום וניהול המשא המתן המיושנים שנוצרו לפני כמעט שני עשורים, ונשלטים על ידי רוסיה, במאמץ בינלאומי אמיתי.
אך אירופה שמרה מרחק, וכצפוי, רוסיה הסלימה את התגרותה. ידידינו באירופה יעצו לאיפוק, טענו כי הדיפלומטיה תעשה את שלה. פעלנו לפי עצתם ולקחנו אותה עוד צעד קדימה, על ידי הצעות מתמידות של רעיונות חדשים לפתרון העימות. רק באביב האחרון, הצענו למנהיגים הפלגניים אוטונומיה מלאה, ערובות בינלאומיות וייצוג נרחב בממשלתנו.
הצעות השלום שלנו נדחו. מוסקווה ביקשה מלחמה. באפריל החלה רוסיה להתייחס למחוזות הגאורגיים של אבחזיה ודרום אוסטיה כפרובינציות רוסיות. שוב ביקשו ידידינו במערב להפגין איפוק, ואכן כך עשינו. אך תחת המסווה של שמירת השלום, שלחה רוסיה צנחנים וארטילריה כבדה לתוך אבחזיה. התגרויות חוזרות ונשנות תוכננו על מנת להוביל את גאורגיה לסף המלחמה.
כשאלו נכשלו, הפנה הקרמלין את תשומת ליבו לדרום אוסטיה, והורה לבאי כוחו שם להסלים את ההתקפות על העמדות הגאורגיות. ממשלתי ענתה בהפסקת אש חד-צדדית; הבדלנים החלו לתקוף אזרחים וטנקים רוסיים חדרו מעבר לגבולות גאורגיה. לא היתה לנו ברירה אלא להגן על אזרחינו ולהשיב את הסדר השלטוני. מוסקווה ניצלה זאת כתירוץ לפלישה צבאית רחבת היקף לגאורגיה.
במהלך הימים האחרונים, רוסיה ניהלה מתקפה צבאית מלאה על גאורגיה. הטנקים שלה זרמו לתוך דרום אוסטיה. מטוסיה הפציצו לא רק בסיסי צבא של גאורגיה, אלא גם תשתיות אזרחיות וכלכליות, ובכלל זאת הרס הנמל של פוטאי בחוף הים השחור. צי הים השחור מתקבץ סביב חופינו וההתקפה מתנהלת באבחזיה.
מה מוטל על הכף במלחמה את?
הברור ביותר, עתידה של ארצי על הכף. אזרחי גאורגיה אמרו דברם בקול רם וברור: הם רואים את עתידם באירופה. גאורגיה הינה אומה אירופאית עתיקה, קשורה לאירופה במסורתה בתרבותה ובערכיה. בינואר, שלוש מכל ארבעה גאורגים הצביעו במשאל עם למען הצטרפות לחברות בנאט"ו. מטרות אלו אינן נתונות למשא ומתן, כעת, אנו משלמים את המחיר עבור שאיפותינו הדמוקרטיות.
שנית, עתידה של רוסיה על הכף. האם רוסיה שמנהלת מלחמה תוקפנית נגד שכנותיה יכולה להיות שותפה לאירופה? ברור כי המנהיגות הנוכחית של רוסיה נוטה להקים מחדש סוג של שליטה קולוניאליסטית על כל המרחב שנשלט פעם על ידי מוסקווה.
אם גאורגיה תיפול, זאת תהיה גם מפלת המערב בכל רחבי הגוש הסובייטי לשעבר ומעבר לו. מנהיגים בארצות שכנות – – אם זה באוקראינה, בארצות הקווקז או במרכז אסיה – – יצטרכו לשקול אם מחיר החירות והעצמאות הוא אכן גבוה מידי.
מיכאיל סאאקשווילי הינו נשיאה של גאורגיה, מכתבו המתורגם מעל הובא כשירות לקוראי אנכי לאחר פירסומו בתאריך 11 באוגוסט ב"וול-סטריט ג'ורנל".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.