השוד הגדול מאת צבי גיל

השוד הגדול

מאת: צבי גיל | הועלה לאתר 16 בינואר 2007

כל הרמקולים, היהודיים והישראליים, נדמו לנוכח גזל הרכוש היהודי בפולין.

אם מישהו חשב שישראל היא האחרונה ברשימה השחורה שלא החזירה את כספי הנספים בשואה, הוא טועה.יש לה שותף. הסוגיה של הנכסים של הנספים בשואה ושרידיה במדינת ישראל היא נושא כאוב, ולא בשל היקף הנכסים שנע בין חצי מיליארד למיליארד שקלים או אפילו קצת יותר. אלא לנוכח עצם העובדה שמדובר במדינת ישראל. זאת מדינה ועם שצועקים בה בשער בעולם כולו בדרישה להחזרת גזל מכל סוג שהוא, בעוד שמדינת היהודים מתנערת מן החובה הבסיסית הזאת ונציגיה הבכירים והזוטרים מתמקחים כמו תגרים בשוק על ערך הרכוש ומי אחראי לתפיסתו. כל הרשויות, החל ברשות המחוקקת וכלה ברשות המבצעת היו צריכים להסתתר מרוב בושה וכלימה על שלא חוקק חוק לפני עשרות שנים שיחזיר את הפיקדונות, בדיוק כמו שהגרמנים חוקקו את חוק הפיצויים והשילומים. במקום זה, קמה וועדה בראשות ח"כ קולט אביטל , יושבת שנים על המדוכה ועושה רוח כאילו שעד כה נציג הריבון, הכנסת, הייתה מנועה מלכפות על הממשלה, הבנקים, האפוטרופוס וכל גורם אחר להחזיר את החוב ולהסיר אחת ולתמיד את הכתם המזוהם הזה.

והנה מסתבר, וזה לא גילוי חדש, אלא גילוי ישן, שלא נחשף דיו, לא על ידי העם היהודי, לא על ידי הכנסת, לא על ידי הממשלה ולא על ידי התקשורת, והוא שיש לישראל שותף מפוקפק: ממשלת פולין אשר מסרבת להחזיר את הנכסים של היהודים, הציבוריים והפרטיים, שערכם מגיע למיליארדי דולרים.

שוד בשלבים

הראשונים ששמו,כמובן,את ידם על הרכוש היהודי היו הנאצים, עם כיבוש פולין ב 1939 . מבלי להוציא תקנה מיוחדת,בתוקף חוקי נירנברג,הרכוש היהודי הועבר אוטומטית לנאצים.עוד לפני העברת היהודים לגטאות,היו מבנים ודירות שהגרמנים הודיעו לבעליהם ולדייריהם שעליהם לפנותם תוך 24 שעות.הדירה הגדולה של משפחתנו היא דוגמה אחת מבין רבות.מי שלא הסתפקו בתפיסת הרכוש היהודי דה פקטו, שכן הנאצים לא הלאימו את הרכוש, היו שלטונות פולין הקומוניסטית.זאת בחוק שחוקק בשנת 1946 שלפיו הרכוש שהוחרם על ידי הגרמנים הוא "רכוש גרמני" שממשלת פולין הקומוניסטית היא היורשת שלו.בכך השלטון הקומוניסטי נתן תוקף חוקי ומוסרי ל"חוקי נירנברג" שלפיהם נתפסו הנכסים היהודיים על ידי הפולנים.

לאחר חיסול הקומוניזם,נקטו שלטונות פולין החופשית,כל תעלול,תכך,משפטי ,מעשי ,חוקי,טריקי ושטיקי,כדי שהרכוש,הציבורי והפרטי,לא יוחזר לבעליו היהודיים.בין הטיעונים הלגאליסטיים כביכול,הטענה כי "הרכוש היהודי מזמן לא שייך ליהודים" או שחלק מן הרכוש נתפס על ידי אזרחים שחיים בו,או שההחזר חל על אזרחים שחיים בפולין, וכיוצא באלה טעוני סרק שקריים ,הונאה ורמייה.למרבה הלעג המר היו כאלה שדיברו בשם הצדק.פרופסור קרול מודזלבסקי,יהודי במוצאו,כתב כי כשם שיש "שלום עכשיו" ככה יש "צדק עכשיו" (פולין המרוששת) שהוא חשוב יותר מצדק היסטורי.וכדי לחזק את הטיעון המופרך הזה, הפרופסור הזכיר שקיים גם רכוש של גרמנים מהוגנים שגם להם לא הוחזר.בין היתר יצא הקצף על הארגונים היהודיים,שנציגיהם טסים להם בעולם,הכוונה בעיקר לקונגרס היהודי העולמי ולוועידת התביעות,בשעה שהעם הפולני בקשי מתקיים. לעיתים התעורר הרושם כי לא הפולנים למדו מן היהודים כיצד לסובב על האצבע יריבים אלא להיפך.אם לא היה די בטענות לגאליסטיות,או "קשיי ביצוע",הועלו נימוקים פוליטיים פנים פולניים,כאשר האופוזיציה ניצלה את הנושא באידיאולוגיה האנטישמית שלה, והממשל המתחסד לא רצה לתת לה עוד עילות.מי זה רוצה להוציא את הדוב האנטישמי מרבצו.

יהודים פולניים כסרסורים של השלטון

הסיפורים,שחלקם מסמררים, על הבוטות הפולנית לגבי הרכוש היהודי, הם רבים.הם פורסמו על ידי עיתונאים שיושבים בישראל וכותבים לעיתונות הפולנית.ככה למשל מספר העיתונאי אלכס קלוגמן( ב"מיזכר" אביב 2000 ) על הנימוק שהשמיע ראש עיריית גדנסק בשיחה עם עיתונאי פולני( אפריל 1994 ) כי "לא הפולנים החרימו את הרכוש היהודי אלא הנאצים" . אווה בר זאב ,דור שני לניצולי שואה, יצאה(בשנת 1997) לפקוד את עיר הולדת הוריה זאמושצ'.היא מדווחת כי הכול נעשה "באופן חוקי"."הפיאודלים משמשים את אדוניהם הפולנים כעלה תאנה על ערוות השוד הפולני ויוצאים נשכרים".ככה החלה מכירה כללית של רכוש יהודי,פרטי וציבורי,כמו בית הכנסת,בית הגימנסיה,המקווה העתיק,אחד משכיות החמדה של פולין ההיסטורית,בית הכנסת הספרדי העתיק ועוד רכוש ציבורי ופרטי.הכול מופרט והכול למכירה.עם ה"פיאודלים" נמנים יהודים,הפועלים בשרות השלטון כמייצגים כביכול קהילה שלא קיימת.ולא פעם עמד הארגון איל"ר( ארגון יהודי להחזרת רכוש,שאינו יכול להתברך בהישגים) בפני טענה מופרכת,כי ה"קהילה היהודית בפולין" היא שנושאת ונותנת עם השלטונות על הרכוש הציבורי.פנייתה של אווה בר זאב לנשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי,זכתה כדבריה לתשובה "פומפוזית",שהיה בה כחש ורמייה.

הנשיא קוושנייבסקי בעת ביקורו בארץ. הכריז כי "בעיית הרכוש היהודי הפרטי בפולין היא חלק מבעיה כוללת של הפרטה".מעניין למה הוא התכוון? קרוב לוודאי שרוב הרכוש היהודי הופרט ונקנה,הכול על פי החוק. מאידך, חוק שהתקבל בסיים הפולני שאמור היה למנוע השבת רכוש יהודי,זכה לווטו של הנשיא קוושנייבסקי. ללא כל ספק, גם אם כוונות הנשיא טובות,הוא יושב בקרב עמו,ולעם הפולני,כולל נציגיו,אין כל כוונה להחזיר את הרכוש היהודי לבעליו או ליורשיהם, בחלקו וודאי שלא בשלמותו.

לגבי היקף הרכוש היהודי בפולין האומדנים שלאחר המלחמה ( של הרכוש הציבורי כמו מוסדות יהודיים,מבני דת תרבות וכיו"ב ושל הרכוש הפרטי,בתים, מפעלים וכד')נעו בין 35-45 אחוזים מכלל הנדל"ן. גם אם חלק ניכר מתוך הנכסים הם בעירות קטנות הרי בערים גדולות כמו וורשה, לודז', קראקוב,לובלין ועוד ,שבהם היהודים הווה כ- 35-40 אחוזים מכלל האוכלוסייה,מדובר ברכוש ששוויו הרבה מיליארדים של דולרים.
.

הגורם החיצוני

בשלב מסוים התעורר איזה שביב של תקווה כי פולין תאלץ להתמודד עם סוגיית הרכוש היהודי. ב- 14 בפברואר 2000 חתם הנשיא ביל קלינטון על חוק שנועד לסייע לניצולי השואה לקבל בחזרה את רכושם השדוד.אבל מסתבר שרק במערב הרכוש נחשב כשדוד,ואילו במזרח הסיפור שונה לחלוטין.גם כאשר פולין הייתה קומוניסטית,הייתה לה שדולה חזקה מאוד במערב התיכון בארה"ב.שדולה זאת השפיעה על הממשלים כי רצוי שהקשר והגשר בינה לבין פולין לא ינותק שכן הפולנים הם אנטי קומוניסטיים,האפיפיור הפולני הוא שונא קומוניזם ובשלב מאוחר יותר תנועת "סולידאריות", שיסד לך וולאנסה (וולאוסה- בהיגוי הנכון).השפעתה של השדולה הלכה וגברה לאחר חיסול השלטון הקומוניסטי,והתעצמה באחרונה עם צרוף פולין לשוק המשותף ולנאטו,עד כדי כך שהמקום היחיד שאליו התפנתה שרת החוץ החדשה,קונדוליסה רייס,לביקור במזרח אירופה הייתה וורשה.בפולין רואה הנשיא בוש דוגמה ל"אירופה החדשה".פולין היא גם בעלת ברית בעיראק.

משום כך הדעת נותנת,והמציאות מאמתת זאת, שהגיבוי שנתנה וושינגטון לארגונים היהודיים בהשבת רכוש מן המערב,אינו קיים בכל הקשור במזרח אירופה ובעיקר בפולין. עובדה זאת אין בה כדי להמעיט מן המחדל של הארגונים היהודיים החל בהתאחדות יוצאי פולין וכלה במרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, בוועידת התביעות ובקונגרס היהודי העולמי, אשר לא עשו די בהעלאת הסוגיה על סדר היום הבינלאומי,ובראש וראשונה בקהילה האירופית שבה פולין היא חברה מכובדה.זה אמור גם לגבי ארגון כמו איל"ר- ארגון יהודי להחזרת רכוש, שעשה מעט מאוד לעורר את דעת הקהל בעולם ל"שוד לאור היום".

הגורם הישראלי

אולם יש עוד גורם הוא פנימי מאוד- ממשלת ישראל.לממשלה אין עניין להכניס פצצת עשן למאורת הדוב הפולני בשעה שהקשרים בין שתי המדינות משגשגים,בעיקר בתחום הביטחוני.גם לקשרים הכלכליים שבין שתי המדינות יש משקל לא מועט .קהילת המשקיעים הישראליים בפולין הולכת וטופחת.עם החלוצים בסוף שנות ה-2000 נמנו אפריקה ישראל, דנקנר, מי עדן, דנבר, אלביט, קרדן ועוד שהשקעתם הגיעה למאות מיליוני דולרים. ועוד לא הזכרנו את רוב השלוחות של התעשיות הצבאיות שמייצאות לפולין במאות מיליונים מדי שנה או שותפות למפעלים ביטחוניים. אז מי זה ירצה לקלקל עסקים פורחים בשל תביעות של נכסים שבמקרה הטוב ביותר העניין ייגרר בבתי המשפט ולבסוף יושג אולי הסכם סמלי בין שתי הממשלות על פיצוי כלשהו כאשר היורשים החוקיים לא יהיו עוד בסביבה. ואז קרוב לוודאי תחזור על עצמה פרשת הפיקדונות במהדורה עדכנית. בינתיים יכולה פולין ליהנות מתדמית של מדינה שמנציחה את זכר קרבנות השואה, נערך בה מצעד החיים, שועי עולם פוקדים את האתרים השונים של מה שבמציאות מהווים " בית הקברות" הגדול ביותר בעולם ופולין מתבשמת בעברה המפואר של הקהילה היהודית האדירה שחיה בה פעם.

הפנייה לבית הדין האירופי לזכויות אדם

לנוכח מציאות זאת לא נמצאו גורמים יהודיים או ישראליים שינצלו את עובדה כניסתה של פולין כחברה מכובדת למשפחת העמים האירופיים, כדי להשיב את הגזל.אולם ניצול שואה בודד החליט להסיר מפולין את "בגדי המלך" הישנים שלה.הוא קבע כי כניסת פולין לקהילה האירופית היא לא רק זכות אלא גם חובה. האיש,הנריק פיקיילני, בן 76 שחי בפריז,החליט ,לאחר התדיינות שווא במשך עשר שנים עם הממשל הפולני, לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם ולתבוע את החזרת רכוש משפחתו בעיר לודז". מדובר במפעל למוצרי משי שהוקם על ידי סבו,משה פיקיילני , בשנת 1889 .בשנת 1933 ערב פרוץ המלחמה המפעל הקיף 15 מבנים והעסיק 200 פועלים.

הנאצים החרימו את המפעל ומשה מת בגטו ורשה. המפעל פעל בכל תקופת המלחמה. לאחר השחרור הוא הולאם על ידי המשטר הקומוניסטי. בשנת 1990 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי החל הנריק ,השריד היחיד של המשפחה ,במאמצים להחזיר לעצמו את הרכוש,אך ללא הועיל. אז הוא החליט לפנות לבית הדין האירופי לזכויות האדם.

בתביעה( שמובאת בבולטין של "וועידת התביעות" ב- 10.2.2005 ) מציין פיקיילני כי פולין מחזיקה ברכוש של משפחתו בתוקף החוק של הנאצים ותפיסת המפעל על ידי המשטר הקומוניסטי צעד שמהווה הפרה של האמנה האירופית לזכויות האדם. בתביעה נאמר בין היתר: "מדינות אחרות עם עברים דומים לזה של פולין קבלו עליהם את האחריות על תפיסות רכוש בלתי חוקיות של הנאצים והקומוניסטים,על ידי חקיקת חוקים ותקנות שיפצו את אלה אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולזנוח את נכסיהם". לבסוף הוא מציין כי "פולין הצטרפה באחרונה לאיחוד האירופי והיא חייבת לכבד את החוקים והתקנות שחלים על חברי האיחוד. עוד נאמר,כי בשנת 2003 קרא הפרלמנט האירופי לטיפול מהיר בנכסים שנלקחו מקרבנות השואה.הסחבת המתמשכת של הסוגיה על ידי ממשלת פולין בכל הקשור לזכות על נכסים בגבולותיה עלולה להיות בעלת השלכות כלכליות ומוסריות לא רק לעמה שלה אלא בכל הנוגע לקשריה עם הקהילה האירופית"- מסיימת התביעה את טיעוניה.

מן הראוי שהארגונים היהודיים בעולם,ארגונים של הניצולים בארץ,ומדינת ישראל,שבה מצויים רוב היורשים או בניהם ובני בניהם של הבעלים של רכוש זה ילכו בעקבות התביעה הזאת.בכך ירחיבו את הפתח,ויחשפו בפני העולם כולו את העוול המשווע ואת מעשי התעתועים של שלטונות פולין.אפשר שמזה תצא איזן תמורה חומרית,אבל עוד יותר חשוב שהצדק ייעשה וייראה.מי ירים את הכפפה?"

מאמר זה נכתב על ידי צבי גיל – עיתונאי וסופר, ממייסדי הטלויזיה הישראלית. מרצה לתקשורת המונים. פעיל במוסדות לתיעוד והנצחת השואה.אתר: הערות והארות לנושאים אקטואליים

מקור המאמר באתר האישי של צבי גיל (הקישו לגלישה לאתר)