מי מפציץ אותנו ולמה?

משך שנים התעמקתי בחקר הדלפות. ניסיתי להשוות – לצורכי מחקר מדעי – בין סוגי הדלפות, ולבסוף אפילו הבנתי, לדעתי את התופעה, המביאה ל"עיתונות מסכלת" – שמודלפת על מנת למנוע ביצוע מדיניות, או מעשה.

הממסד שומר לכאורה על סודות המדינה, אך משחררם לפרסום לפי צרכיו ביחסי ציבור. בכירים והממונים עליהם חושפים מידע מסווג בהתאם לצרכים, שאינם תואמים את צרכי הביטחון, בהופעות פומביות ובתדריכים לעיתונאים. מידע חסוי מגיע סלקטיווית לעיתונאים, הרצויים לשלטון. "… כתבים ועורכים אינם ממציאים סודות" – אמר חוקר מסוים – "מספרים להם אותם … מדליפים להם". אישים בממשל משתמשים בחומר חסוי להוספת "פלפל" שיווקי לזיכרונותיהם; ויש כבר ספרי זיכרונות בזמן אמיתי. כלומר, הממשל עצמו מקעקע במו-ידיו את האמינות של מערכת הסיווג, שהוא כה חרד לקיימה מסבות של ביטחון לאומי. אחרים (כמו סנטור – לימים נשיא – לינדון ב' ג'ונסון, שהדליף לעיתונות את התכניות לבנות את מטוס הביון SR-71) עושים זאת כדי לשמור על "זכות היוצרים" שלהם על רעיונות ועל מעשים. היו ימים במערב. עבדתי בתעשייה האווירית בשנות השבעים, בימים הפרועים של נמל התעופה לוד (שהיו מי שכינוהו, "אל-ברדקיע" על שם שלושת אמהות הטומאה: אל-על, בדק – היא התעשייה האווירית – וארקיע). כל אימת שאירעה תקלה, או שעמד להתפרסם דו"ח שלילי של מבקר המדינה על התנהלותה הקלוקלת של התעשייה האווירית צץ לפתע בעיתונות הישראלית "סיפור הצלחה" – טכנולוגי, או ביטחוני – כדי למחות את הרושם הרע של הדבר האמיתי. לפעמים, כדי להגביר את הרושם – הידיעה הופיעה קודם בעיתון אמריקני (רצוי – Aviation Week היוקרתי).