בין פאניקה לחרדה ביטחונית אמיתית מאת: ד"ר אברהם וולפנזון

בראל מתעלם, כמובן, מהעובדה שהמדינות הסוניות במזרח התיכון מוכנות להכיר בישראל [בתנאי של הסכם ישראלי עם אבו-מאזן, המתון-יחסית] ואילו האיראנים פוסלים, מתוך קנאות דתית יוקדת, כל הידברות עם ישראל.הסונים מוכנים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים – ואילו השיעים מכחישים את השואה שהיתה, ונכונים לגרום לשואה חדשה.

אבל צבי בראל אינו מודאג מהסכנה האיראנית – והוא מציע שנסיח את דעתנו מאיראן, ונמצא תחליף למאבק נגד ג?ירעו?נ?ה של מדינת-האייאתולות: "מדוע לא להתחיל עם מי שכבר יש לו [טכנולוגיה גרעינית], כמו צפון קוריאה או פקיסטאן?" [כלומר: עלינו לחכות בסבלנות עד שגם איראן תהיה בעלת טכנולוגיה גרעינית כמו צפון קוריאה או פקיסטאן…]

לא סכנה אמיתית אלא פחד-שווא [פאניקה] יש כאן, לדעת בראל. איראן אינה מהווה סכנה, ורק טענות-שווא הןכל ההאשמות נגד אחמדינג'אד שהוא "בנוסף לכל… גם מכחיש שואה – שואה, צ'מברליין, היטלר, השמדה גרעינית, אובמה, אחמדינג'אד – היש מזון טוב מזה לפאניקה?" שואל בראל שאלה רטורית.

אם בכל זאת לא ישוכנעו גורמי-הביטחון בישראל שלא קיימת סכנה איראנית – יבוא ראובן פדהצור,המומחה לענייני צבא וביטחון של "הארץ" [באותו גיליון ובאותו עמוד] וינסה לשכנע [אם לא את חיל-האוויר, לפחות את פקידי האוצר] שיש לחסוך ולא לקנות את המטוס החמקן אף-35 – באשר "ספק אם יש, או צפויות, לחיל האוויר משימות שלא ניתן לבצען באמצעות המטוסים שנמצאים כבר בשירותו."

ואם באמת הדאגה הביטחונית אינה אלא פאניקה – אולי לא כדאי להיאבק נגד המטיפים להשתמטות משירות בצה"ל? שהרי "מותר לחשוב שהשירות בצבא, שנהפך לצבא כיבוש, הוא לא מוסרי; כן, מותר לא לרצותלהיות חיילים אוטומטיים, גם בישראל, ומותר אפילו לתמוך במי שזאת השקפת עולמם," – כותב גדעון לוי באותו גיליון של "הארץ", ובאותו עמוד, כהשלמה "הגיונית" לטענות המרגיעות" [ולמעשה: המרדימות] של שני קודמיו.

אסיים הערה זו בדוגמא אחת מני רבות, שיש לה השלכה אקטואלית:

בשנת 1968, בהיות אזרחי ישראל, ברובם, שיכורי-ניצחון בעקבות מלחמת-ששת-הימים, פירסם העיתונאי משה א. גלבוע בהוצאת "עם עובד" ספר בשם "שש שנים – שישה ימים", ובעמודים 31-33 הוא מתפלמס עם יריבו הפוליטי, ראש-הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון. הוא מאשים את בן-גוריון ביצירת פאניקה [בלשונו: "בהלת-שווא בישראל"] כאשר הביע חשש שמצרים וסוריה, בתמיכה סובייטית, תתקופנה במפתיע את ישראל. בן-גוריון הציע לפעול גם בתחום המדיני-הבינלאומי, וגם בתחום הביטחוני [אמצעים נגד הטילים שעלולים להיות תוך כמה שנים בידי הסורים והמצרים]. גלבוע מלגלג על דאגותיו המופרזות של בן-גוריון – שהזעיק את גדולי המדינאים בעולם לסייע לישראל ולמנוע מלחמה מסוג זה – ושאל את גולדה מאיר: "האם נעשתה הפנייה של דוד בן-גוריון לראשי מדינות בעולם על דעת הממשלה?"

גולדה מאיר ענתה בזהירות ובהערכה: "ידענו על הפניות. התייחסנו ביראת כבוד אל דויד בן גוריון, לתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, לאישיותו ולמקומו בייסוד המדינה ובעיצוב דרכה – הוא נהג בפעולה זו כדרכו בראשות הממשלה, ואנו לא אמרנו דבר, אם כי השתוממנו…"

"ההתכתבות העניפה של ראש הממשלה עם ראשי מדינות דחקה אותו למבוי סתום," מסכם משה א. גלבוע.

אילו המתין חמש שנים – והיה מפרסם את ספרו לא בשנת 1968 אלא בשנת 1973– היה חייב לציין שכל תחזיותיו הקודרות של בן גוריון נתקיימו במלחמת יום הכיפורים. לאחר שלא נתקבלו הצעותיו, הפתיעו סוריה ומצרים את ישראל והביאונו למלחמה קשה ביותר, שלא היינו מוכנים לה כראוי.

בן גוריון התפטר ב-16 ליוני 1963 (עשר שנים וארבעה חדשים לפני שפרצה המלחמה שמפניה הזהיר) משום – כפי שכתב ביומנו – שחבריו בממשלה אינם מבינים את גודל הסכנה ולא תמכו במדיניות שהציע, ולכן אינו יכול לקחת האחריות על עצמו. הלגלוג של משה א. גלבוע ביטא עמדה דומה לזו שמביעים כיום עיתונאי "הארץ" הבכירים צבי בראל, ראובן פדהצור וגדעון לוי. במקום למנוע פאניקה – הם נוקטים במדיניות עיתונאית של הרדמה וטשטוש הסכנות. אין עוד ב"הארץ" כל שריד לבן-גוריוניזם – יש בו, לעומת זאת, מנה גדושה של צ'מברליניזם.