חמש דקות לפני חצות – רוברט טרז'ינסקי

חמש דקות לפני חצות
המלחמה מגיעה, ללא חשיבות לעד כמה אנו מתאמצים להתחמק ממנה

מאת רוברט טרז'ינסקי פורסם ב 10 באוגוסט ‏2006

הבחנתי במגמה בפרשנות המלחמה לאחרונה, שהחלה מספר שבועות לאחר התחלת העימות הנוכחי בלבנון. המגמה החלה עם סידרה של השוואות בין האירועים הנוכחיים לבין אירועי שנות השלושים של המאה הקודמת, שהובילו עד למלחמת העולם השנייה.

בשני באוגוסט, למשל, התייחס קנט טימרמן מ"הוושינגטון טיימס" למלחמה בלבנון כ"1936 איסלמו-פאשיסטים". ממש כמו מלחמת האזרחים הספרדית שהחלה באותה שנה היתה הקדמה למלחמת העולם השנייה – ההפצצה של גרניקה בשנת 1937 היתה בדיקת היכולת של הרמן גרינג להפציץ ולהרוס ערים מן האוויר – כך שטימרמן טוען כי המלחמה בלבנון הינה ההקדמה להתנגשות גדולה יותר: "איראן… בוחנת את תגובת הקהילה העולמית, כאשר היא מכינה את המלחמה העתידית".

לגבי אחרים מתומכי-המלחמה בימין, ההשוואה המועדפת הינה שנת 1938, השנה בה הפייסנות המערבית כלפי היטלר עודדה אותו להמשיך בהתקפותיו. הסכם מינכן מאותה שנה – "הפתרון הדיפלומטי" למשבר שיזמה גרמניה בצ'כוסלובקיה, היה נטישת צ'כוסלובקיה לחסדי היטלר בתמורה להבטחות שראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין טען כי יבטיחו "שלום בזמננו". הכותרת של מאמר המערכת של ה"וושינגטון פוסט" ב-7 באוגוסט שאלה: האם הצעת ממשל בוש לפתרון דיפלומטי הינה ניסיון להבטיח "שלום בזמננו?"

ב"נשיונל רוויו אונליין", יונה גולדברג בוחר בשנת 1939 ותוהה האם ישראל תיפול להסכם סוני-שיעי ממש כפי שפולניה נפלה לאחר הסכם נאצי-סובייטי, בעת שג'ון בטצלור, הכותב ב"ניו יורק סאן", הינו יותר אוניברסלי ומציג אנלוגיות ל-1936, 1938, 1939, ואפילו לאמריקה בשנת 1941.

הפרשן הבריטי דיוויד פרייס-ג'ונס, בבלוג שלו ש"בנשיונל רוויו", מסכם את תחושת הדברים הכללית:

"לעיתים קרובות תהיתי מה היתה התחושה של לחיות בשנות השלושים. כיצד אני הייתי מגיב לתהלוכות השנתיות של המפלגה בנירנברג, דברי הבלע נגד היהודים, והרפתקאותיו הבינלאומיות של היטלר אשר כנגדם לא עשו הדמוקרטיות דבר, הכיבוש של הריינלנד ואוסטריה, התמיכה הנאצית בפרנקו במלחמת האזרחים הספרדית, וכל השאר. פייסנות נחשבה אז לתבונה, והפכה למילה מלוכלכת במבט לאחור…

כעת אירן עולה להרפתקאה בינלאומית בעיראק וסוריה ובלבנון. היא מעורבת בתוכנית התחמשות כוללת, וככל הנראה היא פועלת נמרצות לפיתוח נשק גרעיני שיעניק לה מימד של עוצמה שלהיטלר לא היתה… שוב נחשבת פייסנות לתבונה.

מה שפרשנים אלו קולטים אינו מקבילה מדויקת לשום אירוע בשנות ה- 30 של המאה הקודמת – ומכאן הבחנותיהם הכלליות על האנלוגיה ההיסטורית. במקום זאת, מה שהם מזהים הוא התחושה של הכיוון הכללי של המאורעות העולמיים: אנו פונים בבירור לקראת עימות גדול בהרבה, עקוב יותר מדם במזרח התיכון, אך אף אחד במערב אינו רוצה להכיר בכך, להתכונן לכך, או להתחיל ללחום בו.

הביטוי שלכד את התחושה הזאת באופן הטוב ביותר הופיע בתיאור ארוך ומעניין של ישראל בזמן המלחמה על ידי ברנארד-הנרי לוי.

"זיוית סרי הינה אישה צנומה, אמא, המדברת תוך מחוות גמלוניות וחסרות-הגנה כאשר היא מובילה אותי בין הבניינים ההרוסים של בת-גלים – השכונה החיפאית שסבלה את רוב ההפגזות. הבעיה, היא מסבירה, היא לא רק שאנשים נהרגים: ישראל רגילה בכך. זאת לא רק העובדה כי האויב במקרה זה מכוון לא למטרות צבאיות אלא במתכוון כלפי אזרחים – גם זאת איננה הפתעה. לא, הבעיה, האמיתית, היא שהרקטות המגיעות מאפשרות לנו לראות מה יקרה ביום – שאינו רחוק בהכרח – שהרקטות יגיעו עם יכולות חדשות: בתחילה הן יהפכו ליותר מדויקות ויוכלו לאיים, למשל על המפעלים הפטרו-כימיים שאתה רואה כאן, על הנמל שמתחת, שנית הם עשויות להגיע מצוידות עם נשק כימי שיכול לגרום חורבן שלעומתו צ'רנוביל ופיגועי ה-11 בספטמבר יראו כמו הקדמה צנועה.

משום כך, בעצם, המצב כפי שהוא נראה מחיפה, מתאר מה מוטל על הכף בפעולה בדרום לבנון. ישראל לא יצאה למלחמה משום שגבולה נפגע. היא לא שלחה את מטוסיה מעבר לדרום לבנון בשל התענוג של הענשת המדינה שהרשתה לחיזבאללה להקים בה מדינה-בתוך-מדינה. היא הגיבה באופן כה נמרץ משום שנשיא אירן מחמוד אחמדי-נז'אד קרא למחוק את ישראל מעל המפה ומאמציו להשגת נשק אטומי פועלים במתואם עם ההתגרות של החמאס והחיזבאללה. החיבור, בפעם הראשונה, של הרצון להשמדה טוטלית עם הנשק והאמצעים לביצוע יוצרות מצב חדש. עלינו להאזין לישראלים כאשר הם אומרים לנו, לפני בנינים מרוסקים שגושי הבטון שלהם תלויים על חיזוקי מתכת מעוותים, כי, בעבור ישראל מדובר בחמש דקות לפני חצות".

אכן מדובר ב"חמש דקות לחצות" – לא רק עבור ישראל, אלא בעבור המערב. הזמן הוא מאד קצר בטרם נצטרך להתעמת עם איראן. השאלה היחידה היא עד כמה נאפשר למאורעות להסתחרר מעבר לשליטתנו, ועד כמה קשה נרשה לאויבינו להכות בנו בטרם נתחיל להשיב מלחמה.

המשך:

אנו לא יכולים למנוע מלחמה זאת, משום שאיראן לא תרשה למנוע אותה. זאת היא האנלוגיה האמיתית ל1930. היטלר עלה לשלטון בתמיכה בהגמוניה עולמית של גרמניה, והבטיח בגלוי לכבוש מדינות שכנות באמצעות כוח צבאי ולרדוף ולרצוח את יהודי אירופה. הוא חזה כי האומות החופשיות של העולם יהיו חלשות מידי – חלשות מידי מוסרית – להתייצב כנגדו, ומנהיגים אירופאיים ואמריקאיים בזבזו את שנות השלושים בחיזוק הרושם הזה. כך המשיך היטלר להתקדם – הכנסת הצבא לאזור הריין בשנת 1936, מסע ההפצצות בספרד בשנת 1937, הסיפוח של אוסטריה בשנת 1938, הפלישה לפולין בשנת 1939 – עד שהמערב לבסוף, החליט לאחר השתהות כי אין מוצא אחר מאשר מלחמה.

זה מה שקורה כיום. התאוקרטיה האיראנית בחרה, כנשיא חדש לאומה, קנאי דתי המאמין בניצחון האפוקליפטי הממשמש ובא של האיסלם על הכופרים. היא מצהיר בגלוי ברצונו לייצר ציר המובל על ידי איראן שיאחד את המזרח-התיכון נגד אמריקה, והוא מצהיר על רצונו ל"מחוק את ישראל מהמפה" באומרו לקהל המנהיגים המוסלמים כי "הפתרון העיקרי" לעימות בלבנון הוא "לחסל את המשטר הציוני" (אולי ראוי יותר לתרגם זאת כ"פתרון הסופי" של אחמדי-נז'אד לבעיית ישראל).

כמו היטלר, אחמדי-נז'אד רואה את כוחן של האומות החופשיות בעולם כשמש "שוקעת", חלשות מידי מבחינה מוסרית להתנגד ללגיונות המוסלמים הקנאים שלו. וכאשר אנו מהססים להרוג את מוקטדה אל-סאדר בעירק, כאשר אנו לוחצים על ישראל להאט את התקפותיה על החזבאללה, כאשר אנו מעודדים את הקנאות האנטי-יהודית של "הרחוב המוסלמי" – אנו מחזקים את תפיסתו על חולשתנו המוסרית.

התוצאה הייתה ותהיה דומה: איראן תגביר את יתרונה ותמשיך להתקיף את האינטרסים שלנו במזרח התיכון ומעבר לו. השאלה היחידה היא מתי נחליט לבסוף שהתוקפנות האיראנית הרחיקה לכת ויש להרוס את המשטר התיאוקרטי שלה.

אולם ההשתהות היתה ותהיה יקרה. כאשר תגיעה המלחמה הרחבה יותר, לבנון לא תהיה האומה היחידה שתקלע אל המערבולת. גם בעיראק המצב יוחמר מאד, היות וכמעט וודאי שסאדאר יוביל את ההתקוממות השיעית נגד כוחות ארה"ב בתמיכה באדוניו בטהראן. המזימה הטרוריסטית שנחשפה היום [10 באוגוסט] בבריטניה צריכה לגרום לנו לזכור כי לאיראן יש רשת טרור גלובאלית שבה היא יכולה להשתמש על מנת להכות באירופה וגם באמריקה.

כותבים בימין התומכים במלחמה (יחד עם מספר קטן של ליברליים תומכי המלחמה) חשים כי מלחמה זאת לא ניתנת למניעה, והם מתחילים להכין עצמם – ואת קוראיהם – למלחמה. כמה מהם כבר מוכנים לומר כי עלינו להכות מייד באיראן, למרות שמעטים מתחילים לשקול הכרח זה (ראו ג'ואל רוזנברג היום בנשיונל רויו אונליין).

השמאל חש במלחמה המתקרבת, אולם יש להם תגובה שונה מאד. האנלוגיה המועדפת עליהם היא לא ההקדמה למלחמת העולם השנייה, אלא ההתחלה של מלחמת העולם הראשונה.

יש הכרה רחבה כי מלחמת העולם השנייה הפכה להרבה יותר איומה בשל השנים בהם האומות החופשיות ניסו לפייס את היטלר והרשו לו לחזק את צבאו בטרם הוא כבש את אירופה. אנלוגיה זאת מובילה למסקנה אחת: ככל שנקדים לתקוף את אירן, מוטב יהיה.

מלחמת העולם הראשונה, באופן מנוגד, נתפסת כתוצאה של טעות טראגית ענקית, כישלון הדיפלומטיה שבה מעצומות אירופה, בבקשם להקים רשת של בריתות שתבטיח "מאזן כוחות", ובמקום זאת לכדו את עצמן במלחמה חסרת טעם. זה הוא השימוש אותו עושה באנלוגיה הנרי פורטר מהגארדיאן:

ברעד אני מבין כי אני כותב כעת ברביעי באוגוסט, 92 שנים מהיום בו סביי, שניהם קצינים בשירות ובאותו הגדוד, גילו כי הם כנראה ייצאו למלחמה. אני לא יודע אם הם חשבו עד כמה תארך הלחימה או אם הם ישרדו (שניהם נהרגו), אולם אני בטוח למדי כי לאף אחד מהם לא הייתה ידיעה ברורה על המורכבות של הכוחות שהביאה אותם לצרפת בסופו של החודש.
מעט אנשים בשנת 1914 ראו את הדברים בבהירות בה אנו רואים אותם כעת… הבנייה של הבריתות, המתח המצטבר באירופה, והתפאורה של חביות אבק שריפה רבות המפוזרות ברחבי היבשת והקולוניות. מבלי לזרוע בהלה, אני תוהה, אם בעתיד, סטודנטים יביטו לאחור על 2006 ויבחינו בהתפתחויות דומות ויצביעו על זרמים דומים, עיוורון, ושאפתנות המאפיינים את תחילת המאה שעברה.

פורטר מתעלם בפירוש מתפקידה של איראן בגרימת העימות ובמקום זאת מאשים בגרימת המלחמה האיזורית המתפתחת את נטייתם לכאורה של הנשיא בוש וראש הממשלה בלייר לראות את העימות כ"מאבק בין ערכהדמוקרטיה והעריצות של הפונדמטליזם האלים: חזון של עימות קדמוני בין כוחות האור והחושך." במקום זאת, פורטר דוגל בכך שננטוש את ההדרכה המסוכנת של המוסריות לטובת "מאמץ דיפלומטי ענק כאשר כל המעורבים יקחו בו חלק".

בוושינגטון פוסט היום, ריצ'ארד הולברוק, שגריר ארה"ב לאו"ם בתקופת משל קלינטון, משתמש באותה אנלוגיה למען אותה מטרה:

ספרה הקלאסי של ברברה טוכמן, "תותחי אוגוסט", מדווח מתאר כיצד מה שנראה כאירוע מבודד לפני 92 קיצים – רצח בסרייבו על ידי טרוריסט סרבי – שהניע שרשרת תגובות שהובילה תוך מספר שבועות למלחמת העולם הראשונה. יש הבדל גדול בין אותו אוגוסט והנוכחי. אולם טוכמן מסיימת את ספרה במשפט המהדהד במשבר הקיץ הזה: "האומות היו לכודות במלכודת, מלכודת שנבנתה במשך שלושים הימים הראשונים מתוך קרבות שכשלו מלהיות מכריעים, מלכודת אשר ממנה לא היה מוצא."

מניעת מלכודת כזאת בדיוק חייבת להיות העדיפות העליונה של המדיניות האמריקאית… כל מזכיר מדינה החל מהנרי קיסינג'ר לוורן כריסטופר ומדליין אולברייט נשאו ונתנו עם סוריה, כולל הכוכבים הרפובליקאים ג'ורג' שולץ וג'יימס בייקר. מדוע לא ימשיך ממשל זה באותו נתיב בתיאום מלא עם ישראל?… אותו הדבר נכון לגבי שיחות עם איראן, למרות שדבר זה יהיה קשה יותר…

הגבלת האלימות חייבת להיות העדיפות הראשונה של וושינגטון.

הבחינו כי הרעיון הוא שאנו מסוגלים ליישב הכל פשוט בפתיחת שיחות עם איראן וסוריה – ללא שום התייחסות לרעיונות, הצהרות, מטרות, ופעולות של המשטר האיראני – מעניק להצהרות השמאל על המלחמה המתקרבת רוח של ניתוק מהמציאות.

דבר זה בולט ביותר במאמר שפורסם לאחרונה על ידי בעל הטור ניקולאס קריסטוף בניו יורק טיימס, "ליברלי" חליפי המתמחה בביטוי דאגה עמוקה מפני רצח-עם ודיכוי, תוך שהוא מייעץ לאמריקה נגד כל פעולה שתעצור את הרוצחים והדיקטטורים.
בהתייחסו לשאלה, "כיצד ניתן לנהל משא ומתן עם אלו שמבקשים להרוס אותך?" עונה קריסטוף בשמחה:

צרפת מראה מנהיגות בפעולתה למען עיסקה מתמשכת כזאת, ומר בוש צריך לקדם את המאמץ הדיפלומטי בכל כוח שיש בממשל.

התנאים של הסדר אמיתי עשויים לערב חילופי אסירים, ישראל תוותר על חוות שעבא (אם לא ללבנון, אזי לכוח בינלאומי) והבטחה ישראלית לא לפרוץ לטריטוריה לבנונית או מרחב אווירי אלא אם תותקף. החזבאללה יתחייב להפוך לכוח פוליטי טהור ולפרק את המילציה, כאשר כלי הנשק יועברו לצבא הלבנוני. ישראל תחדש את המגעים עם סוריה, וסוריה תסכים להפסיק את אספקת הנשק לחיזבאללה (או להרשות לאיראן לעשות זאת). סוריה והחזבאללה יתחייבו אז לשתף פעולה עם אזור הפרדה בינלאומי מחוזק לאורך הגבול. חלק מדברים אלו יגיעו בשלבים: למשל, כאשר החזבאללה קודם כל יעזוב את אזור הגבול ואז יוותר על נשקו…

לכן הבה נעצור את ההרג ונתחיל בשיחות.

כמובן שכל זה הוא פנטזיה. קריסטוף אינו מציע ולו שמץ עדות בודדת כי אירן, סוריה, והחזבאללה – שיחד זממו את יזימת המלחמה הזאת – פשוט יסכימו להפסיק להתחמש ולרקום מזימות נגד ישראל.

ברשימת המייל של -HBL, מזכיר הרי בינסוונגר את הפסקה הזאת והחל בדיון בניסיון להסביר כיצד קריסטוף מסוגל להפעיל התעלמות עצומה כזאת באופן פתוח. הוא מגיע למסקנות טובות, אך אני לא חושב שמישהו כבר הרכיב יחד את התמונה הגדולה. ההתעלמות הקטנה הינה נספח זעיר בלבד של התעלמות גדולה בהרבה.
ההתעלמות הגדולה היא: השמאל חש כי מלחמה אזורית מתקרבת, כי אירן נחושה לפתוח בה, וכי לא קיימת שום דרך למנוע אותה. אולם כל זאת מצביע ישירות על ההפך מתפיסת עולמם, הם פשוט טוענים כי לא יכול להיות שזה קורה. הם חייבים להאמין כי משהו, כל שדבר שהוא – לא חשוב עד כמה בלתי מתקבל על הדעת – יעצור זאת מלקרות. אם רק נכנס את כולם יחד ונדבר, ונמשיך להטליא פתרונות דיפלומטיים עד שנמצא משהו שעובד, בוודאי נמצא דרך למנוע מלחמה אזורית במזרח התיכון. לא כך? בבקשה?

וכך השמאל מאשש את תחושת הימין כי הפייסנות של שנות 1930 הינה התקדים ההיסטורי הנכון לתקופה הנוכחית. למזלנו, ג'ורג' בוש הוא לא נוויל צ'מברליין. הוא כבר ניהל שתי מלחמות, באפגניסטן ובעיראק. דמיינו מה היה קורה אם בשנת 1930 כוחות הברית, היו משלבים כוחות להבסת הפשיסטים בספרד, ואז היו פולשים לאיטליה ומפילים את שלטון מוסליני. זה היה הופך את המלחמה המתקרבת קלה יותר – אבל זה לא היה מסיר את האויב המסוכן ביותר שלנו.

למרבה הצער, ג'ורג' בוש אינו ווינסטון צ'רצ'יל. הדבר דומה יותר לאם היינו מדכאים את הפשיזם בספרד ובאיטליה, ואז עדיין מנסים לפייס את גרמניה ומכפיפים את האינטרסים שלנו להסכמה לא יציבה בחבר העמים. כפי שגרמניה הייתה האויב המרכזי בזירה האירופאית של מלחמת העולם השנייה, כך איראן היא האויב המרכזי במזרח התיכון כיום. בבחינת האירועים כיום – ההיסוס וחוסר הביטחון, ההיצמדות העקשנית לפנטסיה כי ניתן לפייס את האויב אם רק נמשיך לדבר ונמצא את הפתרון הדיפלומטי הנכון – אני חש כי כעת, בפעם הראשונה, אני באמת מבין את המנהיגים של שנות 1930. האשליות שלהם כי ניתן לפייס את היטלר תמיד נראו, במבט היסטורי לאחור, כהתעלמות מכוונת מהעובדות עד שתמיד תהיתי כיצד היה זה אפשרי לאותם אנשים להשלות את עצמם. אולם כעת אני רואה כיצד הם נאחזים בהתעלמותם משום שהם לא יכולים לדמיין דבר גרוע יותר מאשר חזרה לטבח ההמוני של מלחמת העולם הראשונה. הם רצו להאמין כי משהו, כל דבר שהוא יוכל למנוע את החזרה למלחמה.

למנהיגים ולפרשנים של ימינו לא עומד התירוץ הזה. ה"אימה" שהם פוחדים כי תחזור היא ההתקוממות מולה אנו עומדים בעיראק – מלחמה שמחירה בחיים, דולרים, והחלטיות הינה בין הנמוכים ביותר שאמריקה נאלצה לשלם אי פעם. ולא נדרש מאמץ גדול במיוחד של הדמיון להשליך עד כמה יותר נורא יהיה העימות אם נמתין לאירועים במשך זמן ארוך מספיק עד שתצליח איראן לחמש עצמה בטכנולוגיה גרעינית. בין התוצאות הנוראיות עולה רוח הרפאים של שואה שנייה, באדיבות הפצצה האטומית האירנית.

החדשות הטובות, ככל שהם כאלה, היא שהתחושה מבשרת הרעות על המלחמה החדשה היא מוגזמת במידת מה. כן העימות יהפוך גדול יותר ויותר עקוב מדם – הרבה יותר עקוב מדם מאשר הוא היה אם היינו פועלים מוקדם יותר. אולם איראן איננה גרמניה הנאצית – אומה גדולה, מאוחדת מבחינה כלכלית ומתקדמת טכנולוגית שיכולה כמעט להשתוות עם יכולותינו הצבאיות. אירן היא מדינה ענייה, נחשלת עם תנועת התנגדות פנימית גדולה. הרברבנות הצבאית שלה הינה כקליפה חלולה המסתירה את חולשתה הפנימית. הגיע הזמן לשבור את הקליפה ולהרוג את המפלצת שבתוכה – לפני שתגדל יותר ותתחזק.

אנו כולנו יכולים לחוש שהמלחמה מגיעה, חיוני לאמריקה לתפוש את היוזמה וללחום אותה בתנאים שלנו, בעת שיש לנו יתרון מירבי.

השעה היא חמש דקות לחצות. הזמן להכות באיראן הוא עכשיו.