מק'באמה נגד אמריקה
מאת: קרייג בידל | 6 בספטמבר 2008 פורסם לראשונה ב"מדד האוביקטיבי"
בעת שבחירות 2008 לנשיאות ארה"ב מתקרבות, ובעת שג'ון מק'קיין וברק אובאמה נאבקים לבדל את עצמם אחד מן השני במונחים של הבטחות ומטרות פרטניות, מאלף לבחון כיצד שני מתמודדים אלו אינם נבדלים זה מזה בעקרונות היסוד.
בחזית הפנים, מק'קיין הבטיח "להתמודד" עם חברות תרופות, כאילו צריך להילחם באלו שמייצרים ומשווקים את התרופות המשפרות ומצילות חיי אדם; הוא הבטיח להנהיג קיצוב אנרגיה באמצעות תוכנית מכסות (Cap-And-Trade ), כאילו לממשלה יש זכות מוסרית או חוקתית להכתיב את כמות האנרגיה אותה רשאית חברה לרכוש ולהשתמש בה; הוא הבטיח ל"הילחם" ביצרניות הנפט הגדולות, כאילו אלו שמייצרים את הסחורות והשירותים שעליהם נסמך דם החיים של הציביליזציה צריכים להיות מובסים; הוא הבטיח "רפורמה" בוול סטריט, כאילו אלו שמממנים את העסקים המייצרים את הסחורות והשירותים בהם תלויים חיינו מנוונים; הוא מבקש לקיים את האיסור על קידוחים באנטרטיקה (ANWR, ), כאילו לממשלה יש זכות מוסרית או חוקתית למנוע מאמריקאים מלעצב מחדש את הטבע בהתאמה לצרכיהם; וכך הלאה.
אובמה מבטיח להפוך את שירותי הבריאות לממשלתיים (במסווה הניסוח הנקי של "שירותי בריאות אוניברסליים"), כאילו אין לחברות ביטוח, רופאים וחולים זכות להשתמש או להיפטר מרכושם או להתקשר חוזית אחד עם השני על פי שיפוטיהם; הוא הבטיח להגדיל את שכר המינימום, כאילו מעסיקים ועובדים חסרים את הזכויות הזהות; הוא הבטיח לשפוך את כספי משלם המיסים לטובת "אנרגיות אלטרנטיביות", כאילו לממשלה יש זכות מוסרית או חוקתית להחרים כסף מאזרחים יצרניים על מנת לסבסד טחנות רוח דמיוניות; היא הבטיח לכפות על חברות נפט לממן חלוקת נדבות ממשלתית לאמריקאים, כאילו בעלי חברות הנפט אינם בעלי זכויות לרכושם או לרווחיהם; הוא הבטיח לחלץ בעלי בתים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומי משכנתאות, כאילו לממשלה יש זכות מוסרית או חוקתית לאלץ אנשים לשלם עבור הטעויות הפיננסיות או הקשיים של אחרים; הוא הבטיח "לתמרץ" סטודנטים לעסוק ב"שירות קהילתי" על ידי הצעות של מלגות הממומנות בכספי מיסים, כאילו לממשלה יש זכות מוסרית או חוקתית לעשות זאת, וכך הלאה. ביחס למדיניות חוץ, מק'קיין הבטיח "לכבד את הרצון הקולקטיבי של בנות בריתנו הדמוקרטיות", כאילו לאמריקה אין זכות מוסרית להגן על אזרחיה על פי שיפוטה המיטבי; והוא הבטיח לסיים את "המשימה" של הפיכת עיראק ל"דמוקרטיה מתפקדת" אפילו אם זה יקח "מאה שנה", כאילו לממשל ארה"ב יש זכות מוסרית או חוקתית להקריב חיילים אמריקאים על מנת להפיץ דמוקרטיה בעולם. [1]
אובמה הבטיח לקדם את הרעיון ש"מטרתה הגדולה יותר של אמריקה בעולם היא לקדם ולהפיץ את החירות… כבוד, וההזדמנות," כאילו יש לנו אחריות מוסרית לשרת את חסרי המזל והתרבות ברחבי הגלובוס; והוא הבטיח לנהל משא ומתן עם ג'יהאדסטים הצועקים במקהלה "מוות לאמריקה", כאילו אמריקאים יהיו בטוחים ממטורפים אלו אם המטורפים יתנו לאובמה את מילתם. [2]
בהתבוננות מעבר לפרטים בתוכניותיהם של מק'קיין ואובמה, ובבחינת מטרותיהם במונחים של תכלית הממשל הנגזרת כהנחה ממטרות אלו, אנו יכולים לראות כי שני המתמודדים מחזיקים בכך שמטרת הממשל היא לנהל את הכלכלה, להסדיר את העסקים, לחלק מחדש את העושר, להביא חופש ודמוקרטיה לזרים, ולפעול על לפי רצונם של אחרים בנושאי הביטחון האמריקאי.
אך זאת אינה המטרה הראויה של ממשלה. זאת גם לא המטרה שראו לנגד עיניהם האבות המייסדים כאשר הם יסדו את המדינה הגדולה הזאת.
ממשלה הינה מוסד עם מונופול על השימוש בכוח פיסי באזור גיאוגרפי נתון. המטרה הראויה של ממשלה הינה, כפי שזיהו האבות המייסדים, להגן על זכותו של כל אדם לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון (הזכות לחיים); לפעול על פי שיפוטו, חופשי מכפייה (הזכות לחירות); לשמור, להשתמש ולהיפטר מתוצרי עמלו (הזכות לרכוש); ולהשיג את המטרות והערכים בהם יבחר (הזכות לשאיפה לאושר). הדרך בה משיגה ממשלה את המטרה החיונית הזאת היא על ידי איסור השימוש בכוח פיסי ביחסים חברתיים ואיסור על זרים לפגוע פיסית באזרחים וברכושם. ובאופן בעל חשיבות עליונה, היות והממשלה הינה הגורם המפעיל את הכוח, גם היא חייבת להימנע משימוש לרעה בכוח, וזאת הסיבה בשלה המייסדים כתבו את חוקת ארה"ב, שמטרה היא להגביל את כוחה של הממשלה להגנה על זכויות הפרט בלבד. ממשלה ראויה עושה את כל הנדרש להגנה על זכויות הפרט ושום דבר שיפגע בזכויות הפרט בכל דרך שהיא.
זאת היא סוג הממשלה שהייתה ועדיין הינה האידיאל האמריקאי. אולם לא ניתן למצוא אותה בשום מקום בחומרי התעמולה או בנאומים של מק'קיין או אובמה. יהיו אשר יהיו ההבדלים ביניהם, שני אנשים אלו הינם תאומי נפש בבוז שהם רוכשים לאידיאל הזה.
מדוע מק'קיין ואובמה מאמצים את התפישה שעל הממשלה לנהל את הכלכלה, לפקח על עסקים, לחלק את העושר, להביא חירות לזרים, ולפעול על לפי רצונם של אחרים בנושאי הביטחון של האמריקאים? התשובה נמצאת לא בפוליטיקה שלהם אלא באתיקה שלהם.
מה שאדם דוגל בו בתחום הפילוסופיה הפוליטית תלוי במה שהוא רואה כאמת בתחום הפילוסופיה של המוסר. האם איש עסקים צריך להיות חופשי לשמור, להשתמש ולהיפטר מהעושר אותו ייצר – או שמא יש לכפות עליו לתת את חלק (או כל) עושרו לאלו שלא ייצרו אותו? התשובה אותה אדם נותן תלויה בשאלה אם הוא חושב שאדם זכאי לתוצרים של מאמציו – או שהוא מחויב מוסרית לשרת אחרים.
האם על רופאים, חולים, וחברות ביטוח להיות חופשיים להתקשר בהסכמים מרצון אחד עם משנהו – או האם על הממשלה להכתיב את תנאי ההסכמים שלהם? התשובה אותה אדם מציע תלוי בשאלה אם הוא חושב שלאינדיבידואלים יש זכות מוסרית לפעול על בסיס שיפוטם למען עצמם – או "חובה" מוסרית להקריב למען שכניהם או עבור "העניים" או החברה.
העם על מנהיגי אומה להחליט באופן רציונלי, מתוך אינטרס עצמי, בהתחשב בכל העובדות הנתונות מה היא הדרך הטובה ביותר להגן על אזרחי ארצם מתוקפנות זרה ואז לפעול בהתאם – או האם על מנהיגים אלו לדחות באופן חסר עצמיות את שיפוטם בפני שיפוטיהם של מנהיגי מדינות אחרות? התשובה אותה אדם עונה תלויה בשאלה אם האדם רואה בפעולה על בסיס שיפוט עצמאי נכונה מוסרית – או אם הוא מעדיף את "הרצון הקולקטיבי" כדבר הנכון לעשותו.
גם מק'קיין וגם אובמה מחזיקים בדעה שלהיות מוסרי עולה בקנה אחד עם שירות או העדפה לאחרים תוך הקרבה-עצמית, ומכך, שניהם בדעה כי האינדיבידואל – יהיה הוא מנכ"ל, שרברב, רופא, או חייל – חייב או להקריב או להיות מוקרב למען טובת ה"כלל" או "טובת הכלל" או העולם בכללו.
"התהילה שייכת לפעולת היותך שייך תמידית למשהו גדול יותר מאשר עצמך". אומר מק'קיין. [3] אנו "חייבים להקדיש את עצמנו למטרה שגדולה יותר מאשר האינטרס העצמי שלנו". [4] ומטרות כאלו נמצאות בכל מקום בו אנשים נזקקים: "בכל מקום בו יש ילד רעב, יש מטרה. בכל מקום בו יש זקנים ללא מרשמים לתרופות מצילות חיים, יש מטרה. בכל מקום בו נמצא ילד ללא השכלה, יש מטרה. בכל מקום בעולם בו מתקיימת שנאה אתנית, שבטית עתיקת יומין, יש מטרה." [5] אובמה מסכים, ומוסיף: "אנו עשויים שלא להסכים כאמריקאים על נושאים ועמדות מסוימים, אך אני מאמין כי אנו יכולים להיות מאוחדים בשירות למען טובה גדולה יותר. אני מתכוון לעשות זאת למטרה של נשיאותי, ואני מאמין בכל ליבי שדור זה מוכן ולהוט לאתגר…" אמריקאים חייבים להתמקד על יותר מאשר "הבית הגדול והחליפה הנאה וכל שאר הדברים שתרבות הכסף אומרת שעלינו לקנות…" [6] יש לנו "מחויבות אחד כלפי האחר". "בעיית העוני, הגזענות, הבלתי מבוטחים, והבלתי מועסקים הינן אדישות חברתית ואכזריות אינדיבידואלית…". [7] עלינו להעלות את "הקריאה להקרבה", אנו "צריכים לחשוב במונחים של 'אתה' ולא 'אנוכי'" [8] אנו חייבים "לאשר מחדש את האמונה היסודית – אני שומר אחי, אני שומר אחותי – זה מה שהופך אותנו לעם אחד ואומה אחת". [9]
ראו כיצד תרועות אלו למען הקרבה אינן ייחודיות לשני מתמודדים אלו וגם לא למרוץ הזה לנשיאות; הן היוו את הדבק המלכד של כל מועמד, בכל מירוץ, וכל נשיא בהיסטוריה האחרונה. ג'ורג' בוש האב מכר את תוכניותיו על ידי תרועות של "אתיקה של שירות לקהילה" ושב והדגיש את נושאי הפתרון ל"בעיות אנושיות דחופות" באמצעות "קהל אנשים עצום העובדים בהתנדבות בחצרותיהם האחוריות". [10] ביל קלינטון מכר את האג'נדה שלו באומרו לאמריקה כי "שירות אזרחי הוא הדרך המרכזית בה אנו מכירים באחריותנו זה כלפי האחר" ובדירבון "שכל מדינה תהפוך את השירות לחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכוניים ואפילו בחטיבות ביניים" משום "שכל צעיר אמריקאי צריך ללמוד את ההנאה והחובה של מתן שרות" . [11] וג'ורג בוש הבן השיג את יעדיו באמרו לנו כי "בכל מקום בו יש סבל, יש חובה" וכי "אמריקאים הם נדיבים וחזקים והגונים, לא משום שאנו מאמינים בעצמנו, אלא משום שאנו מחזיקים אמונות שמעבר לעצמנו" וכי אנו חייבים "לחפש טובה כללית מעבר לנוחותינו" ו"לשרת את האומה" על ידי "בניית קהילות של שירות". [12]
פוליטיקאים אמריקאיים הריעו לערך לכאורה של ההקרבה לא רק משום שהם מאמינים שהקרבה היא ערך בעצמם, אלא משום שבעשותם כך הם מצליחים להיבחר – ומשום, שלאחר שנבחרו, הוא מאפשר להם להשיג את מטרותיהם התואמות בשלטון.
במהלך העשורים האחרונים, האמריקאים בחרו בעקביות מועמדים, ואז בחרו ושוב בחרו נשיאים שקראו להקרבה עצמית. מדוע?
למרות שאמריקה נוסדה על העיקרון של זכויות הפרט, האמריקאים מאז יסוד האומה אימצו באופן הולך ומתגבר קוד מוסרי מנוגד בתכלית והפוך לעיקרון זה: המוסר של האלטרואיזם, התפיסה שלהיות מוסרי מבוסס על הקרבה עצמית בשירות לאחרים. אנו שומעים שוב ושוב: "אל תהיה אנוכי" – "תשים את האחרים לפניך" – "זאת ברכה יותר גדולה לתת מאשר לקבל" – "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך" – "הקרב למען הטוב הגדול יותר" – וכך הלאה. זאת היא המוסריות שהקיפה את כולנו מילדותינו – והיא עדין מקיפה אותנו. זאת היא המוסריות הנלמדת בכנסיות, בתי הכנסת, ובבתי הספר; מוצעת בספרים, סרטים ובטלוויזיה; ומעודדת על ידי רוב ההורים. וזאת היא המוסריות שבהתייחסות אליה המועמדים שלנו לנשיאות בונים את התוכנית הפוליטית שלהם, נאחזים במינויים, זוכים בבחירות, ומושלים במדינה.
למרות שמעט אמריקאים שואפים באופן עקבי ליישם מוסריות של הקרבה עצמית – משום שפעולה עקבית באופן של הקרבה עצמית הינו סותר לגמרי לשאיפה לאושר – שיש לרוב האמריקאים, הרי שבהיקף משמעותי, התקבלה מוסריות זאת כאמת. ומשום שאמריקאים מבקשים באופן כללי לעשות את מה שהם חושבים כנכון, התוצאה של בקשתם את הערכיות בהקשר זה – הייתה ומובילה למותה של אמריקה.
אם נבקש לראות את היום שבו מועמד לנשיאות יקרא להחזרת הממשל לתפקידו הנכון – הגנה על זכויות הפרט – אנו חייבים להבין ולאמץ את היסוד המוסרי של העיקרון הפוליטי הזה, ואנו חייבים לדרוש גם מהפוליטיקאים בהם אנו תומכים שיכירו ויתמכו בו. אנו חייבם להבין ולאמץ את העיקרון שלהיות מוסרי אינו מבוסס על הקרבה או ויתור על ערכיך, אלא דווקא בהשגת ובהגנת ערכיך תוך כדי כיבוד הזכויות של אחרים לעשות את אותו הדבר. זה הוא העיקרון הבסיסי של מוסריות האינטרס-העצמי – וזה הוא העיקרון שבמסד התמיכה של האידיאל האמריקאי.
הדעה שעל האדם להקריב או להיות מוקרב למען "הקולקטיב" או "הקהילה" או "טובת הכלל" אינו נאצל; הוא מרושע. זה הוא הרעיון שהעניק את התקומה לקומוניזם, נאציזם ופאשיזם. הקומוניסטים אמרו, "מכל אחד על פי יכלתו, לכל אחד לפי צרכיו". אדולף היטלר כתב:
מצב זה של התודעה, המשעבד את האינטרסים של האגו למען שימור הקהילה, הוא באמת ההנחה הראשונה לכל תרבות אנושית אמיתית… לגישה הבסיסית ממנה על פעילות כזאת נובעת, אנו קוראים – להבדיל אותה מאגואיזם ואינטרס עצמי – אידאליזם. בכך אנו מבינים רק את יכולתו של הפרט להקריב עבור הקהילה, עבור אחיו בני האדם. [13]
ובניטו מוסליני דגל ב-
חוק מוסרי, הכורך יחדיו אינדיבידואלים ואת הדורות למסורת ומשימה… חיים נעלים יותר… חיים בהם האינדיבידואל, דרך ההתכחשות לעצמו, דרך ההקרבה של האינטרסים הפרטיים שלו… מגלה קיום רוחני שלם בו נמצאים ערכיו כאדם. [14]
ועדיין אותו הרעיון עצמו מהולל באופן שיגרתי על ידי פוליטיקאים אמריקאיים – אשר אותם בוחרים אמריקאים למשול במדינה. זאת היא הסיבה לכך שאמריקה נעה לכיוון הסטאטיזם.
הגיע הזמן עבור האמריקאים להוקיע את המוסריות של ההקרבה-העצמית כשקרית, כמנוגדת לחירות, וכאנטי-אמריקאית. הגיע הזמן עבור האמריקאים לגלות ולאמץ באופן מפורש את מוסריות האינטרס העצמי, שהיא, בפועל, המוסריות המשתמעת מן האידיאל האמריקאי של הזכות לחיים, חירות, רכוש והשאיפה לאושר. אם מספיק אמריקאים יתחילו כעת, עד 2012 אנו עשויים לראות מועמדים לנשיאות המתחילים לנוע לכיוון של האידיאל האמריקאי. אם, בכל אופן, האמריקאים יכשלו מלאתגר את הסטאטוס קוו, עתידינו ילוווה בעוד מק'קיינים, יותר אובמות – וגרוע מאלו.
בנובמבר הקרוב אוותר על מה שיהיה טיול חסר משמעות לדוכן ההצבעה, ובמקום זאת, אקדיש את הזמן הזה לאקטיביזם אינטלקטואלי. אני מקווה כי תצטרפו אלי.
מראי מקומות
Endnotes
1. “Allies key to McCain’s foreign policy vision,” March 26, 2008, “McCain Vision Has Most G.I.’s Out of Iraq by 2013,” May 16, 2008, “McCain: 100 years in Iraq ‘would be fine with me’” YouTube video, January 5, 2008, .
2. “Remarks of Senator Barack Obama to the Chicago Council on Global Affairs,” April 23, 2007. New Iran Approach, November 2, 2007.
3. “Service to America: Address at Jacksonville, FL,” April 3, 2008.
4. “Sharing stage, Obama and McCain split on abortion,” August 17, 2008.
5. “McCain asks voters to send a message,” March 6, 2000.
6. “Transcript Of Obama’s Wesleyan Commencement Address,” May 25, 2008.
6. “Obama Addresses His Faith,” July 6, 2008,
8. “One Nation … Under God?”, ; “Barack Obama on Principles & Values” .
9. “Barack Obama’s Feb. 12 Speech,” February 12, 2008, .
10. President George Bush, quoted in Howard Radest, Community Service: Encounter with Strangers (Westport: Praeger, 1993), p. 8.
11. President Bill Clinton, radio address to the nation, April 5, 1997; radio addresses to the nation, April 5 and July 26, 1997, emphasis added.
12. President George W. Bush, inaugural address, January 20, 2001.
13. Adolf Hitler, Mein Kampf, translated by Ralph Manheim (New York: Houghton Mifflin, 1971), pp. 297–8.
14. Quoted in Michael Oakeshott, The Social and Political Doctrines of Contemporary Europe (Cambridge: Cambridge University Press, 1941), p. 164.
***
Craig Biddle is the editor and publisher of The Objective Standard and the author of Loving Life: The Morality of Self-Interest and the Facts that Support It. He is currently writing a book on the principles of rational thinking and the fallacies that are violations of those principles.
This article is protected by copyright law. Permission is hereby granted to excerpt up to 600 words, providing that the excerpt is accompanied by proper credit to the author and a link to the full article at the website of TOS. For permission to reproduce longer excerpts, contact the editor at [email protected] .
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.