ה"לה מונד דיפלומטיה" מגלה את איין ראנד
מאת: ד"ר יהודית אפטר קלינגהופר | פורסם בבלוג דז'ה וו בערוץ ההיסטוריה בתאריך 15 בינואר 2009
זה כבר אינו מפתיע לקרוא התייחסויות לאיין ראנד בעיתונות האנגלו-אמריקאית, אולם מפליא ביותר למצוא מאמר על הסופרת שהודחקה מעל דפי הבמה השמאלנית של מדיניות החוץ הצרפתית. ככל שהדברים נוגעים לשמאל, משמעות הדבר היא כי לא ניתן להתעלם מראנד. אכן, ככל הנראה מבחינת השמאל זה הוא הזמן המתאים ביותר להתעמת עימה. אחרי ככלות הכול, האין התמוטטות השוק מדגימה כי אמונתה בקפיטליזם הינה טעות ברורה? ויותר מכך, האם לא הדגימו מאדוף ושות' כי בטחונה במוסריות אנשי העסקים מוטעית באותה מידה? אפילו בן חסותה, אלן גרינשפאן, הודה בכך.
המאמר פותח באנקדוטה מן האוטוביוגרפיה של האחרון:
אלן גרינשפאן משחזר בזיכרונותיו (The Age of Turbulence (1 עד כמה "מבולבל" הוא חש כאשר ניגש אליו, בועידה בינלאומית בנושאי כספים בשנת 2004, אנדרי אילרינוב היועץ הכלכלי של ולדימיר פוטין עם השאלה: "בפעם הבאה שתבקר במוסקבה, האם תסכים לפגוש אותי וכמה מחברי על מנת לדון באיין ראנד?"
אולי היתה זאת התקרית שהובילה את פרנסיס פלאוט (François Flahault ) לכלול אותה בספרו Le crépuscule de Prométhée : Contribution à une histoire de la démesure humaine שמתוכו נלקח המאמר. מדוברי אנגלית ניתן להתעלם אולם כאשר רעיונותיהם נלקחים על ידי פוטין ושות', יש להתעמת עימם. אל לנו לשכוח כי איין ראנד הייתה רוסיה, כי הרוסים מכירים היטב את המציאות של טרום המהפכה של רוסיה אותה חוותה ראנד לראשונה בטרם תיארה אותה ב"אנו החיים" (אשר בו היא דנה ביחסים משפחתיים שפלאוט טוען כי היא מתעלמת מהם) וכי ניסיונם המשותף מייצר את הבסיס לדחייתה השונאת כל התערבות של המדינה בנושאים כלכליים. פלאוט מתכחש ל"אנו החיים" ומתמקד במקום זאת ב"כמעיין המתגבר" (1943) וב"מרד הנפילים" (1957). הוא כותב: "כמו ניטשה, ראנד חשבה כי אנשים גדולים הם המצדיקים את קיום האנושות. האמן הוא הבעלים של עבודתו; סירובו להתאים עצמו לדרישות החברה מעניק לחברה את התמורה הגדולה ביותר".
למעשה, ראנד אינה טוענת כי אנשים גדולים מצדיקים את קיומה של האנושות. היא אינה חשה כל צורך להצדיק את קיומה של האנושות כפי שאינה חשה צורך להצדיק כל אופן אחר של קיום. היא טוענת כי האמן הינו הבעלים הבלעדי של עבודתו אך גם כל אדם אחר. היא אינה מאמינה כי לבן אנוש אחד עומדת הזכות להשתלט על פירות עמלו של אדם אחר ללא קשר לשימוש אותו מתכנן המשתלט (אותו היא מכנה באופן הולם בוזז) בנכסים המופקעים, היא מתנגדת לנטילת רכוש פרטי בשם טובת הכלל, יהיה זה רכוש חומרי או רוחני. היא ניבאה באופן נכון , את מה שהמשטר הקומוניסטי הוכיח בסופו של דבר, כי עוני כללי, לא שגשוג הינו התוצאה של החרמת רכוש פרטי. ומכאן התנגדותה למס ההכנסה.
היא אכן טוענת כי פירות היוזמה/היצירה של אינדיבידואלים העובדים למען ביטוי עצמי בסופו של דבר מתבררים ככאלו שמסייעים למספר גדול של אנשים. אולם להועיל לאנשים אינו המניע הראשי לפעולתם ואינו אלא תופעת לוואי. מכך, אנשים אינם צריכים לחוש מחויבים להם. כל אדם על פי יכולתו. כמובן, זאת אמת ידועה אוניברסאלית כי היכולת של אנשים מסוימים גדולה מזאת של אחרים. פלאוט מצטט את גיבורה של ראנד, הווארד רוארק:
היוצר אינו משרת איש או דבר. הוא חי למען עצמו. ורק על ידי חיים למען עצמו הוא מסוגל היה להשיג את הדברים המפארים את האנושות. זה הוא טיבעו של ההישג… עבודתו של היוצר חיסלה צורה אחת אחרי השנייה של מחלות, ברוחו וגופו של האדם, והביאה יותר רווחה מסבל מאשר כל אלטרואיסט מסוגל היה לדמיין אי פעם… האדם המנסה לחיות למען אחרים הינו תלוי. הוא פרזיט במניעיו והופך לפרזיטים את אלו שאותם הוא משרת… דאגתו של היוצר הינה כיבוש הטבע. דאגתו של הפרזיט הינה כיבוש האדם. היוצר חי למען עבודתו. הוא אינו זקוק לאנשים אחרים. מטרו הראשונית נמצאת בעצמו. הפרזיט מנהל חיי יד שנייה. הוא זקוק לאחרים.
פלאוט רואה בדוגלים בסוג זה של אינדיבידואליזם גאה נאיביים משום שהוא אינו לקוח בחשבון את המציאות הכוחנית:
איין ראנד מגינה על אתיקה המצטיינת בהעדר כל מחויבות כלפי אחרים, אלא רק כלפי עצמך. המעלימה, כאילו במטה קסם, צורות מרובות של תלות הדדית, יחסי כוחות, שימוש לרעה בכוח, והאלימות וחוסר הצדק המרעילים את הקיום האנושי ושנגדם, בחיים האמיתיים, הפנייה לשכל הינה בלתי יעילה.
אולם האמנם כך הם פני הדברים? הערוצים הכלכליים המו מחדשות על כך שסטיב ג'ובס עומד שוב לעזוב את אפל. בפעם הקודם שהוא עזב החברה התדרדרה במורד ההר. יש הטוענים כי הפעם יהיו הדברים שונים. הפעם אפל תצליח באותה מידה בלעדיו. המשקיעים מטיבים לדעת. הוא גיבור איין ראנדי טיפוסי, אדם העובד למען עצמו. האם משתמע מן הדברים כי הוא לא מטיב עם אחרים?
מעבר לכך, ניקולאס קריסטוף מעיז לציין כי אנשים העובדים בפיתוח יודעים כי בעלי סדנאות היזע המושמצים מאד מספקים לעניים שבעניים את ההזדמנות הגדולה ביותר לחיים טובים יותר. לא ניתן לומר את אותו הדבר על סוכנויות סיוע בינלאומי כגון ה-IMF, הבנק העולמי או UNRWA. סוכנויות אלו מפנקות דיקטטורים ומאפשרות טרוריזם (סוכנות האו"ם המנהלת את בית הספר שנפגע בעזה מעסיקה חברי חמס וג'יהאד איסלמי). אחרי הכול, הם היצרנים הטובים ביותר של הסחורה אותה מבקשים האלטרואיסטים יותר מכל, אומללות. אם תבקשו לראות את תוצאות עבודתם של בעלי סדנאות היזע תאבי הבצע? לכו לסין בה מאות מליונים התרוממו מעוני. אם תבקשו לראות את תוצאות מאמצי האירגונים הלא-ממשלתיים והמוסדות הבינלאומיים? לכו לעזה בה מעל ל80% מהאוכלוסייה תלויה בסיוע חוץ.
מדוע? משום, שכפי שאיין ראנד הבינה, על מנת לעשות טוב הם דורשים שיזדקקו להם. ככל שגדולה האומללות, הם יותר חשובים. אחת ההתרחשויות המרגשות ביותר במרד הנפילים הינה התמונה בה עובדת סוציאלית מבינה את ההיגיון הפרזיטי של יחסיה עם לקוחותיה. עבור המתבוננים הישרים, המביטים נכוחה, המשבר של פליטי השואה ברואנדה מספק לנו רגע דומה של אמת:
מנקודת מבטו של עובד סיוע המנסה להתמודד עם צרכי הפליטים, העיתונאים היו מטרד בדרכים שונות. הם הוסיפו על המהומה בכבישים הפקוקים. הם העלו את מחירי השכרת המכוניות או המתרגמים. אחיות המבצעות החייאה בילדים חולי כולירה מצאו עצמן נכשלות במעמדי מצלמות של צלמים המבקשים להשיג זווית צילום טובה יותר.
אולם קציני העיתונות של סוכנויות הסיוע – שמירב דאגתם הופנתה לתחרות הלוהטת על המימון מארצות המוצא – רדפו אחרי העיתונאים, בהציעם לא רק עדכונים וראיונות, אלא הסעות חופשיות ואירוח בתמורה לכיסוי של תוכניות הסוכנות שלהם. סוכנויות הסיוע נזקקות לעיתונאים, והעיתונאים נזקקים לסוכנויות הסיוע.
אני כמעט יכולה לשמוע את ראנד אומרת: אמרתי לכם. ראנד דחתה את הרעיון שלאינדיבידואלים יש מחוייבות כלפי אחרים. ועדיין, דמויותיה הינן נדיבות באופן מובנה. כיצד יתכן? הם פועלים מתוך חמלה ואמפטיה במקום אשמה. הם גם אינם תאבי כוח. גיבוריה של ראנד הם אנשים כמו ונסנט ואן גוך, אלברט איינשטיין וביל גייטס, לא ג'נגיס חאן, נפוליאון או לנין. היא מודעת היטב לשימוש בכוח לרעה, אולם היא טוענת, אינדיבידואלים יצרניים אינם האשמים בכך. בוזזים תאבי כוח שלהם אין דבר לתרום ולפיכך מבקשים לשלוט באלו המסוגלים. במילים אחרות, אויבה אינו הפועל אלא הדיקטטור. לפיכך, כפי שפלאוט מצטט את ראנד, היא בעד הדחתם בטרם יצליחו להשמיד את החירות בכל מקום:
תפקידה של מדינה חופשית כארה"ב הינו לפיכך להבטיח כי הדברים ינועו לכיוון הנכון: על הברית בין הדמוקרטיה והקפיטליזם הרדיקלי. "כל אומה חופשית הינה בעלת זכות לפלוש לגרמניה הנאצית וכיום, יש לה את הזכות לפלוש לרוסיה הסובייטית, קובה או כל מחנה עבדים אחר". (6) "הפלישה למדינת עבדים", ממשיכה ראנד, "הינה מוצדקת מוסרית רק וכאשר הפולשים מקימים שיטה חברתית חופשית". (7).
כן, ראנד הייתה מסכימה עם רות וייס על כך שג'ורג בוש היה עדיף על בלי קלינטון משום שבוש הרס דיקטטור, וקלינטון בנה דיקטטור. היא הייתה מסכימה כי ישראל פועלת מוסרית במלחמתה בחמאס בעזה, סרילנקה במלחמתה בנמרים הטמילים בגפנה וקולומביה במלחמתה בפארק. היא רק הייתה מבקשת מהם לעשות זאת באופן עקבי ונמרץ יותר.
***
Dr. Judith Apter Klinghoffer taught history and International relations at Rowan University, Rutgers University, the Foreign Affairs College in Beijing as well as at Aarhus University in Denmark where she was a senior Fulbright professor. She is an affiliate professor at Haifa University. Her books include Israel and the Soviet Union, Vietnam, Jews and the Middle East: Unintended Consequences and , International Citizens' Tribunals: Mobilizing Public Opinion to Advance Human Rights
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.