בלתי הפיך
מאת: אורי הייטנר | פורסם 10 במאי 2008 ובמקור בבלוג שלו
משמעות חזונו של בן גוריון אודות מדינת ישראל כחברת מופת ואור לגויים, חזון שהיה משותף לאבות הציונות על כל זרמיה – כוונתו היתה שאל לנו להסתפק בכך שמדינת היהודים תהיה עוד מדינה נורמלית, אלא עלינו לשאוף למדרגה גבוהה הרבה יותר.
למרבה הצער, בימים שבהם נשיא המדינה לשעבר עומד לדין כעבריין מין וראש הממשלה המכהן חשוד בשוחד, בולט מאוד לעין הפער העצום בין המציאות הישראלית לבין החזון אודות חברת מופת. אולם האם אנו מדינה נורמלית? האם אנו נוהגים כיאה למדינה נורמלית, שאין לה שאיפות גדולות כאלה, שאין לה חזון גדול של היות "אור לגויים"? האם ישראל פועלת כמדינה ריבונית?
איזו מדינה ריבונית בעולם היתה משלימה עם ירי טילים על אזרחיה במשך למעלה משבע שנים, בלי להפעיל את מלוא עוצמתה כדי לשים קץ לפשע המלחמה המתמשך הזה? אין עוד מדינה כזאת. הביטוי הבולט והבוטה ביותר לחוסר הנורמליות של מדינת ישראל, הוא יחסן של ממשלות ישראל לריבונותה ולגבולותיה.
"קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים" – אמיתותו של המכתם הזה, המיוחס לאחדים מראשוני הציונות (אחד העם, חיים ויצמן, הרב ריינס, שמריהו לוין), בא לידי ביטוי מוחשי בגישתן של ממשלות ישראל בעשור וחצי האחרונים לשאלת עתיד הגולן. בשאלה זו, נוהגות ממשלות ישראל בדרך שאף מדינה בעולם לא היתה נוהגת – זלזול בריבונות המדינה ובגבולה הריבוני, מתוך פחד שאין לו סיבה, או חמור יותר – תוך הפחדת הציבור מתוך ידיעה שמדובר בפחד שווא, מפני מלחמה אם ישראל תנהג ככל מדינה נורמלית ותכבד את ריבונותה.
לפני 27 שנים החיל המוסד הריבוני העליון של המדינה – הכנסת, את ריבונותה של ישראל על הגולן. רוב גדול בכנסת, ורוב גדול עוד יותר בעם, תמך בהחלטה הזאת. חילוקי הדעות שקדמו להחלטה הזו הם לגיטימיים. אולם מרגע שהתקבלה ההחלטה, ניתן היה לצפות שבכך יושם הקץ לוויכוח הציבורי בנושא הגולן. בכל מדינה דמוקרטית, מתנגדי ההחלטה היו מסבירים שבעיניהם היא היתה טעות, אך הם מכבדים את ההכרעה הדמוקרטית, ומרגע שהתקבלה, הגולן כמוהו כגליל, ככרמל, כמישור החוף וכנגב, חלק ממדינת ישראל לכל דבר ועניין.
כך בכל מדינה נורמלית. אך אנו, כנראה, עם שטרם הוציא מתוכו את הגלות, ולכן איננו נוהגים ככל עם נורמלי. הכנסת החליטה – אז מה? מתנגדי ההחלטה מצפצפים על ההחלטה הדמוקרטית הריבונית, ומן הרגע שהתקבלה – חותרים תחתיה, מזלזלים בה, מנסים לפעול נגדה. וחמור מכל – חמישה ראשי ממשלה: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, פועלים בניגוד גמור לאותה החלטה, מתייחסים לגבול הריבוני כאל פחות מהמלצה וחלקם (הבולט שבהם הוא אהוד ברק) פעלו באובססיביות לוויתור על הגולן כדי לפייס בכל מחיר את הסורים.
הטענה המרכזית של הבזים לריבונות והחותרים תחתיה, היא שנסיגה מהגולן תביא לשלום, ואילו השארות על הגולן תביא למלחמה. גם אילו הדברים היו נכונים, הם לא היו מצדיקים נסיגה מהגולן. אף מדינה נורמלית בעולם לא תיסוג משטח ריבוני שלה, כיוון שהאויב מאיים עליה במלחמה אם לא תעשה כן. כל מדינה נורמלית בעולם, תעדיף מלחמה על פני כניעה לתכתיב חצוף וסחטני כזה. כל מדינה בעולם מבינה שכניעה לסחטנות כזאת, לא תביא לשלום אלא לסחטנות נוספת.
אולם במקרה זה, הטענה שנסיגה תביא למלחמה היא שקר; היא תעמולה פוליטית גרידא.
מהלכים אימים
סוגיית עתיד הגולן רק עלתה לכותרות, וכבר הוציאו מצדדי הנסיגה מהבוידם את נשקם הישן והחלוד – נשק ההפחדה. ראשון היה רן כהן, שאץ רץ לתקשורת ובפיו בשורת האימים, לפיה הברירה היא "מלחמה עם הגולן או שלום בלי הגולן" ומסקנתו היא שעדיף שלום בלי הגולן. החרו החזיקו אחריו דוברים נוספים המנסים להלך אימים על הציבור באותה שפה – "האיום הסורי… האיום הסורי איראני … מלחמה… אם לא נשלם את מחיר השלום…" וכו' וכו'.
ההפחדות הללו מנותקות מן המציאות, רחוקות מן העובדות, אך השימוש הדמגוגי בהן מובן. ההפחדות הן תחליף לוויכוח שקול והגיוני. בהעדר נימוקים רציניים בעד הנסיגה, מנסים תומכיה להפעיל את סירנות הבהלה – אולי הן תשכנענה את הציבור לקבל עמדה שהוא מתנגד לה ומתקומם נגדה.
ההפחדות הללו אינן חדשות. ביום שבו החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, התהלך הח"כ הצעיר יוסי שריד לאורכו ולרוחבו של אולם המליאה, ידיו משולבות מאחורי גבו וסינן בזעם מבין שיניו שוב ושוב: "מטורפים. הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". לא היה זה האיום הראשון במלחמה. עוד באמצע שנות השבעים, כשממשלת רבין החליטה על הקמת קצרין, עיר הגולן, איימו מתנגדי ההחלטה שהיא תביא למלחמה מיידית, ודאית. וכשהכנסת קיבלה ב-1999 את "חוק שריון הגולן", פגש ח"כ יוסי ביילין את יוזם החוק, ח"כ לשעבר יהודה הראל וסינן לעברו בארסיות: "מה אתה כל כך מרוצה? היום הבאת עלינו מלחמה עם סוריה". כל צעד לחיזוק אחיזת ישראל בגולן לווה ברעש המטריד של זורעי הבהלה המזוייפת. אפילו כאשר הועברה מכללת "אוהלו" לקצרין, היו מי שטענו שמדובר בצעד שיביא למלחמה. וכמובן שהמו"מ בין ישראל לסוריה על נסיגה מהגולן בשנות ה-90 לווה כל העת באיומים אודות המלחמה הנוראה שתפרוץ אם ישראל לא תיכנע לתכתיב הסורי.
והנה, ההתיישבות בגולן מציינת 41 שנים להיווסדה. קצרין כבר בת 31. ריבונות ישראל על הגולן קיימת כבר 27 שנים. והגבול בין ישראל לסוריה הוא השקט ביותר, יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן. השקט אינו למרות ישיבתנו על הגולן. השקט הוא בזכות ישיבתנו על הגולן. במלחמת יום הכיפורים, הבינו הסורים שכל עוד ישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, תוצאותיה של כל מלחמה ברורות מראש. הרי אפילו כאשר הופתעה ישראל כפי שהופתעה בפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, בתוך ימים ספורים עצר צה"ל בפאתי דמשק. הסורים הפנימו זאת ומקפידים לשמור על שקט מוחלט בגבולם.
האם השקט הזה מובטח לנצח? לא. אך האם מישהו יכול להבטיח שהשקט היחסי בגבול מצרים או ירדן מובטח לעד? ודאי שלא. כל עוד ישראל יושבת על הגולן, הסכנה שתותקף בידי סוריה קטנה הרבה יותר מהסכנה שתותקף בידי סוריה, אם זו תשלוט בגולן.
האם יש תנאים מסויימים שבהם עלולה סוריה לתקוף את ישראל, גם כאשר ישראל יושבת על הגולן? התשובה היא חיובית. הסורים בוחנים כל העת את החברה הישראלית והם קשובים מאוד לקולות הנשמעים בתוכה. כאשר הסורים שומעים אמירות כמו: "מוטב שניסוג מהגולן עכשיו, לפני המלחמה, כיוון שהחלופה היא מלחמה, שאחריה ניסוג מהגולן, בלי קשר לתוצאותיה", אמירה כזאת עלולה להיות בעבורם תמריץ לתוקפנות. אם הם יחשבו שזה הלך הרוח בישראל, הדבר עלול לגרום להם לצאת להרפתקה. אם המסר שישמעו, הוא שאם יתקפו – כל שטח שיפסידו במלחמה, יפסידו אותו לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות.
מעניין לבחון את הפילוסופיה של מהלכי האימים, המנסים להפחיד אותנו כל העת במלחמות, אם לא נכנע לתכתיב הסורי. גישתם היא, שאם ישראל לא תיכנע, המלחמה היא בלתי נמנעת. משמעות הדברים היא, שהם מקבלים כמובנת מאליה וכמצב נורמלי את התוקפנות הערבית נגד ישראל. האיום על ישראל הוא המצב הטבעי, וכדי להסיר אותו או לפחות לדחות אותו, על ישראל לרצות את אויביה ולפייס אותם. מעניין, שאלה בתוכנו הלועגים לקשר בין העם היהודי למולדתו ומציגים אותו כעניין נדל"ני, ו"השלום חשוב מאדמה" וכו', מקבלים כמובן מאליו יציאתם של הערבים למלחמה, לא כדי לשמור על אדמתם, אלא כדי לכבוש אדמה ישראלית.
מעניינת מאוד גם תפיסת השלום של המהלכים אימים. טענתם היא שעלינו למסור את הגולן לסוריה למען השלום, כי אם לא נמסור את הגולן בטוב, הסורים יפתחו במלחמה. דומה הדבר למי שמציע הצעת נישואין, ומודיע לזוגתו שאם לא תינשא לו, ירצח אותה. חתונה עם מי שמאיים ברצח, כמוה כשלום עם מי שמאיים במלחמה. מי שמאיים במלחמה אינו רוצה בשלום. אם אין הוא רוצה בשלום, לא יהיה שלום, כי צריך שני צדדים לשלום. אם אין שלום, הרי ודאי שאפילו הנוסחה השקרית של "שטחים תמורת שלום" אינה תופסת עוד.
יש לומר למהלכים אימים: "חבר'ה, תרגיעו". הגולן הוא ישראלי, וזו מציאות בלתי הפיכה. עם ישראל רואה בגולן את מולדתו, בדיוק כמו הגליל, בדיוק כמו שדרות, בדיוק כמו ירושלים ות"א. גם איומי מלחמה לא יזיזו את עם ישראל מהגולן.
אין לי ספק שזו גישתם של מרבית אזרחי ישראל. אך אין זו גישתן של האליטות המובילות את התקשורת, את האקדמיה ואת המשפט ואין זו גישתה של האליטה הפוליטית. וכך, ממשלות ישראל האחרונות אינן נוהגות כממשלות של מדינה נורמלית; הן מערערות את ריבונות המדינה תחת איומי מלחמה מופרכים.
מדינה המכבדת את ריבונותה
תירוץ נוסף של המתנקשים בריבונות המדינה, היא שאמנם הכנסת החילה את הריבונות על הגולן, אך העולם לא הכיר בריבונות הזאת. אכן, העולם אינו מכיר עדין בריבונות ישראל על הגולן. אך אנו אזרחי ישראל, והחוק התקף בעבורנו הוא החוק שקיבל בית המחוקקים הישראלי. הוא קבע את גבול המדינה, הוא החיל את ריבונותה, החלטה זו קיבלה יותר מפעם אחת גם גושפנקא של בית המשפט העליון. באיזו עוד מדינה נורמלית, הטענה הזאת היתה חלק מן הדיון הציבורי?
אך ישראל אינה נוהגת כמדינה ריבונית. דווקא כאשר היתה ישראל מדינה קטנה וחלשה, שלא הונהגה בידי ילידי הארץ, אלא בידי אנשים שבאו מן הגלות, היא נהגה אחרת לגמרי, כמדינה ריבונית לכל דבר. היישוב היהודי בא"י קיבל את תכנית החלוקה של האו"ם, מתוך הבנה של מנהיגותו, שיש לנצל את ההזדמנות החד פעמית ולהקים מדינה ריבונית בא"י, יהיו גבולותיה אשר יהיו. אילו הערבים קיבלו את ההחלטה, גבולות החלוקה היו גבול המדינה.
משהערבים לא קיבלו את ההחלטה ותקפו את ישראל, צה"ל שחרר שטחים רבים מחוץ לגבולות החלוקה – ירושלים המערבית, לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי ועוד. ממשלת ישראל, בצעד חד צדדי, החילה על השטחים האלה את ריבונותה. נוסח החלת הריבונות היה זהה לנוסח החלת הריבונות על הגולן – "המשפט השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח". להבדיל מהגולן, שהריבונות עליו הוחלה בהחלטת הכנסת, הריבונות על השטחים ששוחררו בתש"ח סופחו בהחלטת שר הביטחון. אפילו מליאת הממשלה לא התכנסה כדי להחליט על כך.
אף מדינה בעולם לא הכירה עד היום בסיפוח הזה. אולם ישראל הקטנה נהגה כמדינה נורמלית, כיבדה את ריבונותה, כיבדה את החלטותיה ולא היתה מוכנה לשום מו"מ על נסיגה משטחים אלה. הנחישות בנדון היתה מוחלטת, הקונסנזוס בנדון היה מושלם, והעולם השלים עם העובדה.
אמת, העולם לא השלים ואינו משלים עם ריבונות ישראל על מזרחה של ירושלים ועל הגולן. אך מה נלין על העולם, אם אנו בעצמנו איננו מכבדים את ריבונותנו? האם אנו מצפים מן העולם להיות ציוני יותר מאיתנו? אם מדינת ישראל תתייחס בטבעיות ובנורמליות לאזורים שבריבונותה, כפי שהתייחסה אליהם בעשרים שנותיה הראשונות, העולם יקבל זאת.
אם ישראל תתייחס בנורמליות לריבונותה – ביום בו הסורים ירצו באמת ובתמים בשלום, גם הם ישלימו עם המציאות הטריטוריאלית הזאת. דוגמה לכך היא חבל אטאי = אלכסנדרטה שבתורכיה.
לפני קרוב לארבע שנים, התרחש במזרח התיכון אירוע היסטורי, שמשום מה נבלע בין שלל החדשות החמות ולא חדר להכרה הציבורית הישראלית. הממשל הסורי הכיר, לראשונה, בכך שחבל אטאי הינו שטח תורכי ריבוני. במשך עשרות שנים, עד דצמבר 2004, דרשה סוריה במפגיע נסיגה תורכית משטחים אלו. במקביל, סוריה ממשיכה לעמוד בעקשנות על תביעתה לנסיגה ישראלית מן הגולן. איך ניתן להסביר את השניות בהתייחסות הסורית לשני חבלי ארץ אלה?
בשני המקרים מדובר בחבלי ארץ שבתקופות שונות היו שייכות לסוריה, היום הם בריבונות של שכנותיה, וסוריה רואה בהם שטח סורי ותובעת ריבונות עליהם. אם יש הבדל בין השניים, הרי דווקא תביעתם של הסורים על הגולן חלשה יותר מאשר על אטאי. באטאי, בניגוד לגולן, חיה אוכלוסיה ערבית – סורית גדולה. הגולן, בניגוד לאטאי, היווה בסיס לתוקפנות סורית נגד שכנתה; תוקפנות שבעטיה הפסידה את הגולן.
ההבדל בין הגולן לאטאי אינו נעוץ בעמדה הסורית. בשני המקרים העמדה הסורית היתה זהה – דרישה חסרת פשרות ל"החזרת" השטח לריבונות סורית. בשני המקרים חינכה סוריה את אזרחיה וילדיה שמדובר בשטח כבוש. בשני המקרים, בכל המפות הסוריות הגולן ואטאי צויינו כאזוריים סוריים.
ההבדל המשמעותי הוא בין היחס של תורכיה לאדמתה, לריבונותה ולגבולותיה, לבין היחס של ישראל לריבונותה, לאדמתה ולגבולותיה. תורכיה, במשך עשרות שנים, לא היתה מוכנה לדון על פשרה כלשהי באטאי. היא מעולם לא הביעה נכונות לוותר על אטאי תמורת שלום. היא מעולם לא נשאה ונתנה על נסיגה מאטאי. גישתה היתה פשוטה וברורה – אטאי שלנו. נקודה.
תורכיה גילתה במשך עשרות שנים נחישות בשמירה על יעדיה הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים שלה. מסתבר, שהעקשנות והסבלנות השתלמו. כאשר האינטרס הסורי חייב יחסי שלום ושכנות טובה עם תורכיה, הכירה סוריה במציאות ובניגוד לשבועותיה במשך עשרות שנים, היא ויתרה על אטאי.
מן הראוי שישראל תאמץ את המודל התורכי ותכבד את ריבונותה על הגולן, בדרך בה כיבדה תורכיה את ריבונותה על אטאי. כמו התורכים, כך גם על ישראל לגלות נחישות וסבלנות. לא לדון על הגולן, לא לשאת ולתת על הגולן, לא להסכים ליצירת זיקה כלשהי בין הגולן לבין השלום עם סוריה. כמו תורכיה על ישראל לומר שהגולן שלנו. נקודה.
כמו לתורכיה, גם לישראל הנחישות תשתלם. ואם ביום מן הימים האינטרס הסורי יהיה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, תיאלץ סוריה להכיר במציאות ולקבל את ריבונותה של ישראל על הגולן. תורכיה חיכתה בסבלנות 66 שנים. יתכן שאנו נמתין פחות.
כאשר תורכיה מציעה עצמה כמתווכת בין ישראל לסוריה, מן הראוי שממשלת ישראל תאמר למנהיגי תורכיה, שישראל רואה בתורכיה מודל לחיקוי. שלום עם סוריה? בוודאי. אך התנאי המוחלט לכך הוא כיבוד הגבול הקיים בין שתי המדינות. כפי שסוריה נאלצה לכבד את הגבול הקיים בינה לבין תורכיה.
שלנו. נקודה.
מזה 41 שנים, קיימת בגולן התיישבות ישראלית – אחד ממפעלי ההתיישבות היפים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות. קהילה ציונית, סולידרית, אכפתית, מגשימה, צודקת, המהווה אלטרנטיבה לפגמים הקיימים בחברה הישראלית. מפעל ההתיישבות בגולן כולל יישובים מכל הזרמים ומכל המגזרים – קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישוב עירוני, יישובים חילונים ודתיים. הגולן הוא אזור יצרני, של אנשים עמלים, של חקלאות פורחת ותיירות משגשגת. החברה הגולנית הינה ריכוז במינון גבוה של הטוב והיפה בחברה הישראלית.
כאמור, מזה 27 שנים הגולן הנו שטח ריבוני של מדינת ישראל. אך הזיקה היהודית לגולן לא החלה לפני 27 שנים וגם לא לפני 41 שנים. כבר בתקופת המקרא היה הגולן ישראלי. בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד היה הגולן אחד האזורים המאוכלסים ביותר ביהודים בא"י. ריכוז בתי הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד שהתגלה בגולן, גדול יותר מבכל אזור אחר בארץ. מראשית הציונות, שאפה התנועה הציונית להתיישב בגולן ובחורן. בסופו של דבר ניסיונות ההתיישבות לא עלו יפה, אך הזיקה הלאומית והגעגוע לגולן לא פסקו אפילו ליום אחד.
לאורך כל ההיסטוריה של הגולן, נשלט הגולן בידי הסורים 21 שנים בלבד. בתקופה הזו, היה הגולן בסיס לתוקפנות סורית נגד מדינת ישראל. מן הגולן פלש הצבא הסורי למדינת ישראל ביום הקמתה בניסיון להשמידה. מן הגולן הפעילו הסורים טרור יומיומי כלפי יישובי הצפון, ויצרו בהם מציאות הדומה למציאות הקיימת היום בשדרות ובעוטף עזה. מן הגולן ניסו הסורים להטות את מי הירדן. אילו הסתפקו הסורים בגולן ולא תקפו את ישראל, הגולן היה בידיהם עד היום. כתוצאה מתוקפנותם הם איבדו את הגולן, והגולן היה לישראלי. מזה 34 שנים הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינת ישראל רק טירוף הדעת עלול לגרום למדינה לוותר על נכס חיוני כזה.
הגולן הוא חבל הארץ המטוייל ביותר בישראל. העם עם הגולן – זו אינה סיסמת מאבק, זו עובדה. עם ישראל אוהב את הגולן, ומתייחס אליו באופן הבסיסי והטבעי ביותר כאל מולדתו, כאל חבל במדינתו.
מאין צץ לפתע הרעיון ההזוי של מסירת הגולן לציר הרשע? איזה מוח מעוות קדח את ההצעה המוזרה, של ויתור על נכס חיוני כל כך של המדינה, על הגולן הישראלי, כדי למסור אותו לדיקטטור הסורי, שהעולם החופשי כולו מוקיע אותו ומתייחס אליו כאל מצורע?
לפני שנה וחצי הצהיר אהוד אולמרט שכל עוד הוא ראש הממשלה, הגולן ישאר ישראלי לנצח. האמת היא, שלא הבנתי אז האם הוא מתכוון להיות ראש הממשלה לנצח… היום הוא מוכן, פתאום, למסור את הגולן לציר הסורי – איראני. מה קרה? מה השתבש?
יותר ויותר מתבהרת התמונה המסוכנת – בראש ממשלת ישראל עומד אדם ציני, נטול חוט שדרה, חף מהשקפת עולם ודרך. כל הסקרים מעידים על כך שאין לאזרחי ישראל אמון במנהיגותו החלולה. אולמרט לא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה מהגולן, ואין לו מנדט כזה מן העם. איש לא הסמיך אותו להרים את ידו על הגולן ולהניף את גרזנו על מפעל ההתיישבות בגולן.
הגולן ישראלי. יש להסיר אחת ולתמיד מסדר היום הציבורי את רעיון העוועים של נסיגה מן הגולן הישראלי ועקירת מפעל ההתיישבות היהודי. יש להבהיר לעצמנו, לסורים ולעולם, שהמציאות של הגולן הישראלי היא בלתי הפיכה. נקודה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.