עדכוני המלחמה מלבנון: מלחמתה של ישראל ושל אמריקה בטרור
מאת: רוברט טרז'ינסקי, מתוך: TIADaily פורסם ב-24 ביולי 2006
1559 או מלחמה
החדשות הטובות ביותר על המאבק בלבנון הן כי נראה שישראל מגיבה להתמשכות התקפות הרקטות של החזבאללה בהרחבת המטרות הצבאיות של המהלך בדרום לבנון. היא אינה מנסה אך ורק להבטיח את השחרור של מספר חיילים ישראליים שנלכדו. מטרת המלחמה החדשה היא לפרוק את חיזבאללה מנשקו.
הניו יורק פוסט הציע את השורה המסכמת את כותרת העימות: "1559 או מלחמה" (וייצר את קריאת הקרב המוזרה ביותר שאי פעם הייתה).
"1559" משמעותו החלטת מועצת הביטחון 1559, ההחלטה שנתמכה על ידי ארה"ב וצרפת פחות משישה חודשים בטרם רציחתו לפני שנה של ראש ממשלת לבנון ראפיק חרירי ו"מהפכת הארזים" נגד הכיבוש הסורי. החלטה 1559 קראה לנסיגה של כוחות סוריים והמשטרה החשאית מלבנון – וכן קראה לפירוק מנשק של המיליציה הנתמכת על ידי סוריה ואיראן, החזבאללה בדרום לבנון. לא החשבתי זאת במיוחד באותו הזמן – רק עוד החלטת או"ם חסרת שיניים, חשבתי – אולם היא הופכת להיות בעלת חשיבות עצומה.
לאחר מהפכת הארזים, כוחות סוריים עזבו את לבנון, אולם המשטרה החשאית שלהם נשארה באופן בלתי רשמי, והחזבאללה לא פורק מנשקו. להפך, החזבאללה האיץ את בניית כוחותיו בתמיכת אירן, בהישארו ה"מוציא לפועל" של אירן וסוריה בלבנון.
ישראל החליטה כעת להגיש את החשבון במדיניות המלחמה שלה בלבנון בניסיון לכפות את החלטה 1559. לבסס דבר כלשהו על החלטת או"ם הינו צעד מפוקפק, אולם במקרה זה התוכן של ההחלטה מתיישב בדיוק עם האינטרסים הישראליים והאמריקאיים. ההחלטה מתיישבת עם האינטרסים שלנו משום שברור כי החיזבאללה אינו מתכוון להתפרק מנשקו באופן התנדבותי – כך שכפיית החלטה 1559 משמעותה להרוס את החזבאללה.
זאת היא דוגמה לדרך בה ארה"ב וישראל מוציאות את המיטב מתוך מדיניות רעה. האו"ם מושחת עד היסוד, משרת בראש את העצמתם של עריצים ודיקטטורים, בסייעו להם לחסום את מדיניות ארה"ב. אף על פי כן, לעיתים אנו מצליחים להשיג מטרותינו. במהלך עימותים גדולים כמו זה, הדיפלומטים שלנו מצליחים בדרך כלל לחסום את החלטות האו"ם הגרועות ביותר (כפי שארה"ב הטילה ווטו על החלטה המגנה את ישראל בשל התקפתה על החיזבאללה), ולעיתים הם מסוגלים להשיג החלטות אותן ניתן למתוח על מנת לאפשר לארה"ב וישראל מרחב פעולה. זה מה שהצלחנו לעשות עם החלטת מועצת הבטחון 1441, שהעניקה את הבסיס לפלישה לעיראק – וזה מה שאנו עושים כעת עם 1559.
כפי שאמרתי מדובר בהפקת המיטב ממדיניות רעה. הסתמכות על החלטת או"ם מעניק לגיטימציה רבה יותר למועצת הביטחון, מה שבתורו מאפשר להאט ולהחליש את הנחרצות האמריקאית והישראלית. בסופו של דבר, אנו זוכים לעיתים קרובות בניצחונות דיפלומטיים המאפשרים לנו לנקוט פעולה נגד אויבינו.
אם תבחנו מה נאמר על ידי ישראל על מדיניות המלחמה – ומה ממשל בוש אומר בתמיכה בישראל – תמצאו כי הם ארגנו את המטרות סביב פירוק החיזבאללה. דבר זה מתחשב במטרה הצבאית הישראלית להבטיח את גבול הצפון מפני התקפות בחסות איראן, כמו גם המטרה הפוליטית האזורית של אמריקה וישראל – לנשל לגמרי את סוריה ואיראן משליטתם בלבנון, ועל ידי כך החלשת שני המשטרים – והמאחד את המטרות הללו עם האסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל וארה"ב: קבלת הסכמה עולמית על ידי פנייה להחלטת מועצת הביטחון 1559.
כל היבט אחר של מדיניות המלחמה נובע מכך. רבות מההצעות הטקטיות המוצעות כעת אינן ריאליות, כמו הרעיון הסהרורי שהפריחה מחלקת המדינה האמריקאית שאנו יכולים בדרך כלשהי "לתקוע טריז" בין סוריה ואיראן, על ידי שיכנוע משטרו של אסאד להציל את עצמו על ידי התכחשות לשותפותו עם אירן. הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על הצעה זאת הוא שהיא כה מנותקת מן המציאות שאין כל סיכוי שהיא תיושם.
רעיונות רעים כאלו ימשיכו להיזרק לחלל על ידי "מלומדי" מדיניות חוץ. אך כל עוד מנהיגי ארה"ב וישראל לא יזנחו את מטרתם הראשית, הפירוק של החיזבאללה, דבר לא יעצור את המלחמה הזאת מלנוע לקראת סיומה הראוי – משום, שעובדתית בפועל, דבר לא יפרק את החזבאללה מנשקו מלבד פצצות, רקטות וטנקים של צבא ההגנה לישראל.
ההתעוררות של תומכי המלחמה בימין
הסיפור הגדול של שני השבועות האחרונים, הוא ללא ספק ההתעוררות של תומכי-המלחמה בימין.
במהלך שלוש השנים האחרונות, הימין תומך-המלחמה היה בעיקר בעמדת התגוננות. בשלהי 2003, כאשר ארה"ב גילתה כי סאדאם חוסיין כנראה לא החזיק כמויות של גז עצבים, השמאל האמריקאי ראה בזאת את הסימן לפתיחה במתקפה על הממשל וערעור המלחמה נגד הטרור עם הטענה שכעת הפכה למוכרת "בוש שיקר", בסבכו אותנו ב"מלחמה הלא נכונה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון," מלחמה שנועדה להיות "עוד וייטנאם" – תחזית שהשמאל ניסה בכל כוחו להגשים על ידי דרישתנו כי ארה"ב תיסוג ותיכנע בעיראק.
החולשה הגדולה של המערב נובעת מההשפעה, בתוך חברתנו, של מה שניתן לכנותו וועידת המתאבדים – מיעוט צעקני השונה את הציוויליזציה שלנו, המאשים אותה בכל בעיות העולם, ומבקש לראותה הרוסה. מיעוט זה מעולם לא צלח בניסיונו לשכנע אותנו להיכנע לאויבינו; נקודת השיא של השפעתו הייתה הנסיגה האמריקאית מוייאטנם, שהתאפשרה רק משום שוייאטנאם לא הייתה, למעשה, מרכזית למלחמה של אמריקה נגד הקומוניזם. אולם המחנה המתאבד מצליח לעיתים קרובות לדחוק את מנהיגי המלחמה של ארה"ב בעמדות מתגוננות, במנעו מהם מתמיכה פוליטית מאוחדת ומקשה עליהם לפעול בנחישות נגד אויבינו. זה מה שהם עשו במהלך שלוש השנים האחרונות.
במהלך כל זאת, התפקיד העיקרי של תומכי המלחמה בימין היה להגן על המלחמה בעיראק ולטעון כי עלינו "להישאר במסלול" – בהותירם ללא אנרגיה לטעון כי עלינו לקחת מחדש את היוזמה ההתקפית נגד האויב. כתוצאה מכך, המגמה האינטלקטואלית והתרבותית של המלחמה בטרור נעצרה ברובה. כפי שציינתי זאת מוקדם יותר השנה, עמדתנו הייתה כי לא ניסוג אחורה על ידי נסיגה מעיראק – אך אין אנו מסוגלים לנוע קדימה לקראת התקפה על איראן. יש סימנים כי הימין תומך-המלחמה מתחיל לצאת מהשיתוק הזה.
הסימן הראשון הגיע באפריל השנה, עם הניסיון של הימין להניע את דעת הקהל נגד איראן בעניין תוכנית הנשק הגרעיני שלה – מגמה שסיקרתי באופן נרחב באותה העת.
הסימן השני הגיע לפני חודש, בדמות התמרדות הימין נגד מדיניות ההתרפסות של בוש כלפי איראן. מייד לאחר שקונדוליסה רייס נכנעה לאירופאים על ידי הצעת תמריצים לאיראנים עבור הבטחתם להשהות את העשרת האורניום שלהם, הימין תומך-המלחמה החל לבקר את ממשדל בוש והאשימו בהתרככות. למרות שרוב הימין עדיין לא היה מוכן להודות כי פעולה צבאית נגד איראן היא הכרחית, הרוב היה מוכן לסוג מסוים של עימות מכריע עם איראן – ונראה היה כאילו הנשיא בוש עומד לסגת מעימות כזה.
כעת העימות המכריע כאן – בין אם בוש רצה בו או לא – והימין התומך במלחמה שופע אנרגיה ונמרצות. זה הוא בחלקו המרץ של אלו שהוכיחו כי טענותיהם נכונות על ידי התפתחות האירועים. הג'ואיש וורלד ריוויו, למשל, מציג את הטור האחרון של קרוליין גליק תוך תיאורה כ"אנליסטית-שעדיין-לא-הופרכה-שלנו". כמו רבים מאיתנו בימין התומך במלחמה, הזהירה גליק כי איראן נמצאת בהתקפה, כי סוריה והחזבאללה הינם משרתיה המסוכנים, וכי המדיניות הישראלית של נסיגה מלבנון והטריטוריות הפלשתינאיות הינה שגיאה שתוביל לאסון. כעת כל האמיתות הללו אינן ניתנות להכחשה.
אולם זה הוא גם המרץ של אלו הרואים את אמריקה ובנות בריתה חזרה בהתקפה. היו לנו רק ארבע זמנים מלאי סיפוק כאלו: הנפילה של הטאליבאן בסוף 2001; הפלישה לעיראק באביב 2003; הכיבוש מחדש של פאלוג'ה בנובמבר 2004; ו"מהפכת הארזים" בסתיו 2005. תגובתנו היא יותר מאשר סיפוק בלבד. יש משהו מטאפיסי בכך: זהו אישור מחודש של אופן ראייתנו את העולם.
הביצה הטובענית של הטלות דופי וביקורת שמאלנית, הרעד הדיפלומטי חסר ההחלטיות, הכניעות הקטנות והנסיגות, ההתפלפלות ההגנתית סביב לסקנדאלים (אבו גרייב, חאדיטה, וואלרי פלאם, והלאה והלאה) כל אלו נראים בלתי-טבעיים לאמריקה ולישראל. רק כאשר אנו בהתקפה ואייבינו בנסיגה אנו חשים כי שתי אומותינו חזרו לתפקידם הטבעי, מתוך זכות בעולם. זה מה שמניע את הימין תומך-המלחמה.
התוצאה היא מה שג'ק ווקלנד תיאר לי כסוג של תמיכה לוגיסטית לישראל בצורה של "משלוח כבד במיוחד של מילות תמיכה פרו-ישראליות מפרשנים אמריקאיים". הנה ביטוי חלקי למשלוח זה שנערך על ידי ג'ק:
-
Pacifists Versus Peace, by Thomas Sowell, July 21
The Middle East Conflict Is Hard to Solve But Easy to Explain, by Denis Prager, July 18
Lebanon: The Only Exit Strategy, by Charles Krauthammer, July 19 -
Israel's Unnecessary War, by Daniel Pipes, July 19
Arithmetic of Pain, by Alan Dershowitz, July 20
What Was the Question? Denis Boyles, July 21
A Strange War, by Victor Davis Hanson, July 21
Hezbollah Is Already Here, by Michelle Malkin, July 19
Let Israel Take Off the Gloves, by Max Boot, July 19
ואז ג'ק שאל:
מה מעניק לכל אלו השראה? המראה של משהו מעורר הערצה: ישראלים המתכוננים באומץ לפלוש לשכניהם הלבנונים המרושעים. הערצה זאת אינה מיוחד לזמנינו. אמריקאים עצרו ממרוצתם על מנת להביט על הישראלים בהערצה בעת הפצצת הכור העיראקי בשנת 81', באנטבה בשנת 76', בתעלת סואץ ובהרי הגולן בשנת 73', ובסיני ירושלים ובהרי הגולן ב-67'. מה שמעורר הערצה אינו מאפיין מיוחד של הישראלים. אמריקאים העריצו את האומץ של הבריטים בשנת 83' כאשר הם נלחמו בארגנטינה מעבר לאוקיינוס.
אומות אחרות המשתמשות באופן צודק בכוח צבאי להגנה-עצמית הוא הדבר שלאמריקאים אין הזדמנויות רבות לראות. זה הוא מחזה לו אנו זקוקים על מנת לעורר בנו השראה.
בקבלנו, שוב, את ההשראה מישראל, אנו שולחים להם מילים בכדי שיוכלו להשתמש בהם להתחמשות עצמית.
"ישראל עושה את מה שאנו היינו עושים"
חלק ממה שמניע את הימין תומך-המלחמה הוא, שלבסוף, בפעם הראשונה במלחמה בטרור, ארצות הברית וישראל פועלות באופן מלא כבנות ברית במלחמה נגד האיסלמו-פאשיזם – כפי שהיינו צריכים לפעול במשך חמש השנים האחרונות. ישראל תמיד הייתה הנקודה החלשה ביותר של מדיניות המלחמה האמריקאית, הנקודה בה השענו כל עיקרון טוב אותו ציטטנו ועל פיו פעלנו במקומות אחרים. במיוחד, היה זה המקום בו הנשיא בוש הרג את דוקטרינת בוש בחיתוליה באפריל 2002. הוא התכחש באופן גלוי לעיקרון של תפישת נותני חסות לטרוריזם כאחראיים לפעולות טרור כאשר הגיע הזמן ליישם עיקרון זה ביחס ליאסר עראפת ולכביכול-מדינה הטרוריסטית שלו, הרשות הפלשתינאית.
הישראלים תפשו את ערפאת עם ידיים מכוסות דם בהבריחו כלי נשק מאיראן וחומרי נפץ לתוך עזה ובמתן תמיכה כספית לקבוצות טרוריסטים פלשתינאיים שביצעו התקפות מתאבדים. ומה עשינו? שלחנו את קולין פאוול לפגוש את עראפת ולהצילו מהמצור הישראלי – מהלך שהושלם בצילום משותף של פאוול מחזיק בידו של עראפת כאילו הם עומדים לצאת לנשף הסיום בתיכון.
קונדוליסה רייס הגיעה למזרח התיכון במהלך סוף השבוע, ואפשרי שהיא תחזור על תפקידו של פאוול בתאטרון האבסורד של תהליך השלום – אולם יש סיבה טובה לקוות שלא נראה תמונה שלה מחזיקה ידיים עם חאסן נאסראללה מהחזבללה.
העדות הטובה ביותר מגיעה מראיון הדוק ברשת חדשות פוקס בתכנית "Hannity & Colmes" עם שגריר ארה"ב באו"ם ג'והן בולטון, ובו סיכם בולטון את המדיניות הדיפלומטית האמריקאית ביחס למלחמתה החדשה של ישראל בלבנון: "אני חושב שמה שאנו מנסים לעשות כאן הוא להסביר כי מה שישראל עושה הוא להגן על עצמה נגד התקפות טרור ועושה מה, שבכנות, היינו גם אנו עושים במצב דומה, לא רק להגיב עין-תחת-עין לחוטפים, אלא לנסות להגיע לשורשי הסיבות לבעייה."
הסיבה שבשורש העניין ברורה, הוא ברור, היא החזבאללה; הוא מעט פחות ברור ביחס לסוריה ולאיראן – אך רק במעט.
החלק המעניין ביותר בראיון היה כנראה השאלה הבאה מתומך המלחמה הימני שון הניטי:
הניטי: כיצד אנו מנצחים את המלחמה על הטרור מבלי להרוס שני משטרי טרור, סוריה ואיראן? האם זה אפשרי?
והדבר המעניין ביותר בתשובתו של בולטון לשאלה זאת הוא אינו דוחה או סותר את ההנחה שעלינו להפיל את המשטרים הסורי והאירני. במקום זאת, הוא מקבל את כל הנחות היסוד שמאחורי השאלה ומדבר על הצורך "לבוא חשבון" עם המשטרים תומכי-הטרור.
בולטון: אני חושב כי אם אתה מביט על התמיכה שאיראן וסוריה נתנו לקבוצות כמו החמאס, חזבאללה, הג'יהאד האיסלמי הפלשתינאי זה באמת החשבון שאנו זקוקים כאן החשבון, לא רק עם הקבוצות הטרוריסטיות, אלא עם המדינות המממנות אותם.
לסוריה יש הזדמנות, אם היא תחזור בה מהניסיונות להשיג נשק להרס המוני, תפסיק לתת חסות לטרור, הם יכולים להשיג יחסים אחרים עימנו.
הגשנו את ההצעה לאיראן כי אם הם יפסיקו את המאמץ להשגת נשק גרעיני, אנו נהיה פתוחים למערכת יחסים אחרת. והם דחו אותנו, כך שזה המצב למולו אנו עומדים.
בולטון מעניק מרחב תמרון לסוריה ואיראן על מנת "להשיג מערכת יחסים שונה עימנו" אם הם יקבלו דרישות מסוימות – שהם בבירור לא עומדים לקבל, כך שזאת נקודה במחלוקת.
כל הראיון מצוין וראוי לקריאה, אבל לבולטון יש היסטוריה של מי שמכה חזק במלותיו הישירות מאשר הממשל אותו הוא מייצג. לכן מה באשר לנשיא בוש ולקונדוליסה רייס?
הנה מה שהיה לנשיא בוש לומר בנאום הרדיו של סוף השבוע שלו:
אני מאמין כי לאומות ריבוניות עומדת הזכות להגן על אזרחיהן מהתקפות טרור, ולנקוט בפעולות הנדרשות למניעת התקפות אלו.
אנו גם נותנים את הדעת למחיר בחיי אזרחים חפים מפשע בלבנון ובישראל, וקראנו לישראל להמשיך ולהפעיל את ההתחשבות הגדולה ביותר להגנת חפים מפשע. במהלך המשבר הנוכחי דיברתי עם מנהיגים במזרח התיכון ובעולם. מאמצינו לפתור את המצב המסוכן מודרכים על ידי מסגרת פעילות בינלאומית שנמצאת כבר במקומה.
בשנת 2004 מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 1559, המכירה בריבונות הלבנונית, קוראת לכל הכוחות הזרים לסגת מלבנון, וקוראת לפירוק ופירוק-נשק של כל המליציות . חיזבאללה התריס נגד הדרישה העולמית הצודקת על ידי המשך החזקה ביחידות צבאיות בדרום לבנון ובהתקפה על ישראל תוך התעלמות מהממשלה הדמוקרטית הנבחרת בלבנון.
הורתי למזכירת המדינה רייס לנסוע למזרח התיכון בימים הקרובים על מנת לדון בדרכים הטובות ביותר לפתרון המשבר עם מנהיגי האזור. המזכירה רייס תבהיר כי פתרון המשבר דורש עימות עם קבוצות הטרור המשגרות את ההתקפות והמדינות התומכות בהם.
במשך שנים רבות, סוריה הייתה נותנת החסות הראשית של החזבאללה, היא עזרה באספקת משלוחי נשק איראני לחזבאללה. המשטר האיראני גם הוא התריס באופן חוזר ונשנה כנגד הקהילה הבינלאומית במאמציו להשגת נשק גרעיני והענקת סיוע לקבוצות טרור. פעולותיהם מאיימות על כל המזרח התיכון וחוסמות את הדרך לפתרון המשבר הנוכחי והבאת שלום בר-קיימה לאזור סוער זה…
בטווח הארוך, השלום הזה יגיע רק על ידי הבסת האידיאולוגיה הטרוריסטית של שנאה ופחד. התקווה הטובה ביותר של העולם לביטחון ויציבות מתמשכים במזרח התיכון היא היסוד של חברות צודקות וחופשיות.
אמריקה ובני בריתנו יפעלו בנחישות משום שאנו מכירים בכך שביטחוננו נמצא על הכף במאבק זה ואנו יודעים כי העיקרון של החופש ינצח.
בכל זאת נמצאת פסקה אחת בנאום, שממנה לא ציטטתי, בדבר הרצון לחזור ל"מפת הדרכים" ובדבר תמיכה במנהיגים פלשתינאים "מתונים" כמו מחמוד עבאס – שניהם יחד גם מחמוד עבאס ו"מפת הדרכים" הינם אירועים קומיים חסרי רלוונטיות במזרח התיכון – רוב הנאום מתקדם לכיוון ברור ומאוד מעודד.
הצהרת בוש על אכיפת החלטת מועצת הבטחון 1559, ובמיוחד הביטוי על חיזבאללה "המתריס נגד הדרישות הצודקות של העולם", העלה בי תחושה ממשית של דה-זה וו ( déjà vu) , חזרה לרטוריקה של בוש בתחילת מלחמת עיראק. אך מה שבאמת חדש בנאומו של בוש אינה הרטוריקה אלא התוכן. הוא מגיע כמעט מייד לתפקיד של איראן וסוריה, ומעולם לא שמעתי אותו אומר כה בבירור כי הם המקור לסיכסוך ויש ל"התעמת" עימן.
וכך לגבי הביקור של קונדוליסה רייס במזרח התיכון, בוש ברור למדי לגבי ההוראות שלה: "המזכירה רייס תבהיר כי פתרון המשבר מחייב התעמתות עם קבוצות הטרור המשגרות את ההתקפות והאומות התומכות בהן". רייס עצמה הכריזה כי "אין לי כל עניין בדיפלומטיה על מנת להחזיר את לבנון וישראל לסטאטוס קוו". במילים אחרות, כל הפסקת-אש חייב לערב תוכנית לסיום איום חיזבאללה על ישראל.
ישראל מנסה להתקבל לנאט"ו
אם כך כיצד ניתן להשיג דיכוי מתמשך של החזבאללה?
בשבועות הקרובים ישראל תוכל לתת מכה נחרצת לחזבאללה, אך בכדי להחזיק את ארגון הטרור מדוכא לאורך תקופה ארוכה, מישהו חייב לכבוש את דרום לבנון. הצבא הלאומי הלבנוני אינו מסוגל לעשות זאת לבדו; הוא חלש מהחזבאללה ונתון למרות הנהגה פוליטית מעורערת על ידי אוהדי חיזבאללה.
ישראל מאמינה כי היא אינה יכולה לכבוש את לבנון בשל ההתנגדות לכך על ידי האו"ם, על ידי לבנונים רבים, ועל ידי שאר העולם הערבי. כך שהישראלים מבקשים לעצב גורם אחראי שיחזיק בדרום לבנון בעבורם, כוח שיהיה מקובל דיפלומטית ויהנה מהתמיכה של חלק גדול מהעולם, אך יעיל דיו על מנת לדכא את החזבאללה. נראה כי שר הבטחון הישראלי אמיר פרץ בחר מועמד מועדף: נאט"ו. למעשה, זאת היא בקשה של ישראל להצטרף לנאט"ו, בבקשה את ההגנה של ברית ידידותית, בהנהגת ארה"ב שכפי הנראה תחזיק בדרום לבנון בעבור ישראל.
האם לא כולם זוכרים את הפעם האחרונה של "שומרי שלום" אמריקאים ואירופאים נשלחו ללבנון? ולחידוד הנקודה, נראה כי מנהיגי ארה"ב וישראל טרם קלטו לגמרי את העובדה שהם עצמם חוזרים עליה שוב ושוב: כי סוריה ואיראן הן הכוחות האמיתיים מאחורי חיזבאללה – מה שמשמעותו כי הדרך היחידה להביס את החזבאללה, לטווח הארוך, היא להפיל את המשטרים בסוריה ואיראן.
לגבי הכיוון אליו נעים הדברים, דיווח של תיק דבקה מציין שלוש עובדות רלוונטיות: כי קצין משמרות המהפכה האירניים נטל את הפיקוד על כוחות חיזבאללה בדרום לבנון בעת שאיראן שולחת רכבת אספקה אווירית לחזבאללה דרך סוריה; כי ארה"ב מגיבה עם רכבת אווירית של אספקה צבאית לישראל וכי סוריה הציבה את כוחותיה בכוננות מלחמה. אני חושב שאתם יכולים לומר לי לאן כל זה מוביל.
הערבים נוטשים את החזבאללה
בעת שהתבערה במזרח התיכון מתעצמת, אנו יכולים להתנחם ביתרון גדול אחד שיש לנו על אויבינו. בעת שמלחמה זאת נוטה לאחד את המערב – במיוחד על ידי משיכת ארה"ב וישראל לכדי ברית קרובה יותר – היא מפלגת את העולם המוסלמי.
במקום להתאגד בתמיכה בחזבאללה – מה שהיה התקווה הגלויה של מתכנני האסטרטגיה האירניים – העולם הערבי הותיר את החזבאללה לבדו במערכה. הם יודעים כי החזבאללה הינו כלי איראני, והם מביטים בעצבנות אל מעבר למפרץ הפרסי על הכוח המוסלמי השיעי, הלא-ערבי הצומח שם.
כך רוב המשטרים הערבים הסונים סרבו באופן מכוון לתמוך החזבאללה, והם לא נעו בשום דרך בעלת כוח או משמעות לחסימת הפעולה הישראלית. שייח סעודי אפילו הכריז על פאתווה נגד החזבאללה.
לעזאזל, אפילו סאדאם חוסיין אינו תומך בחזבאללה, בהתייחסו לקשריו לאויביו הראשיים באירן.
השאלה לגבי היחס של הערבים לגבי איראן והחזבאללה ניצבת באופן החריף ביותר מול תושבי לבנון. על לבנון להחליט החלטה מכרעת: האם לבחור בעצמאות מסוריה – או בשנאה לישראל? זה האחד או האחר. אם השנאה לישראל היא הדבר החשוב ביותר עבורם, הם יתמכו בחזבאללה ויציבו עצמם בחזרה תחת העול הסורי. אם הם רוצים עצמאות מסוריה, אזי הם ירשו ואפילו יעודדו את הפירוק של החזבאללה. עד כה הלבנונים נקטו בעמדה ברורה ביחס לברירה הזאת: הם לא רוצים להחליט. ג'ק וויקלנד מסכם את העמדה של ראש ממשלת לבנון פאוד סניורה:
1. חזבאללה חייב להתפרק.
2. לבנון אינה יכולה להתקיים עם מדינה בתוך מדינה (הוא לא יצא בגלוי ויאמר כי החזבאללה חייב להיות מפורק באופן מלא).
3. לבנון אינה יכולה להתקיים תוך חלוקה צפון/דרום כאשר איראן וסוריה מנהלות את מדיניות החוץ של הדרום.
4. לבנון אינה יכולה להמשיך לחיות בצילה של העריצות הסורית.
5. ישראל חייבת להפסיק את האש.
6. ישראל חייבת לשחרר את כל אסירי החזבאללה.
7. ישראל חייבת לסגת מחוות שבעא.
אולם זה אינו אלא מערך שלם של דרישות סותרות של שני הצדדים בעימות הנוכחי. גרוע מכך, רשימה זאת הינה ייצוג מושלם של רצון אנשי לבנון. דבר זה מוכיח, אם מישהו זקוק להוכחה, כי לבנון אינה מדינה ולא הייתה מדינה מאז 1974, וכי היא נותרה חצויה לשתיים.
לבנון חצויה לשניים: הנוצרים בצפון והשיעים בדרום. יש לה שתי מטרות: חירות בצפון ועריצות איסלאמית בדרום. יש לה שתי מערכות של מדיניות חוץ: עצמאות מסוריה וגלובליזציה בעבור הצפון והענקת קו החזית ואת הטרוריסטים ולוחמי הגרילה למלחמתה של איראן בישראל בדרום.
אך בעת שהלבנונים חצויים, מסתבר שהאיראנים אינם. הם נגד התמיכה של ממשלתם בחזבאללה, לפחות על פי הניו-יורק טיימס והטיים מגאזין – למרות שהגרסה של הניו יורק טיימס לסיפור זה מצביעה כי זה הוא מסע דיסאינפורמציה מטעם המשטר באיראן על מנת לנסות ולהרחיק עצמו מהחזבאללה למען עיני התקשורת במערב.
זה אינו עובד.
איראן הופכת עצמה לאוייב מס' 1
החדשות הטובות ביותר על מן המלחמה הזאת – עבור אלו שטענו זאת במשך שנים מבלי שמישהו נראה כמקשיב – היא שכעת מזוהה אירן כאוייב הראשי במלחמתה של אמריקה על הטרור העולמי על ידי הסכמה רחבה של הזרם המרכזי של המחשבה במדיניות החוץ. הבחינו כי הנחה זאת נלקחת כמובנת מאליו, אפילו בטור של המגיש לשעבר טד קופל בניו יורק טיימס. למרות שקופל ביקורתי כלפי ממשל בוש ואסטרטגיית התקדמות החופש שלו, רוב הטור שלו מצטט באופן מאשרר קצין מודיעין ירדני שאינו נוקב בשמו שנתן לקופל שתי עצות: כי "ארה"ב כבר נמצאת במלחמה עם איראן" באמצעות בנות בריתן, וכי "עיראק היא המקום", הוא אמר, "בו ארה"ב וכוחות הקואליציה חייבות להתעמת עם האיראנים". הוא הוסיף, "אתם חייבים לבנות את כוחותיכם בעיראק ואתם חייבים להכריז על כוונתם להישאר."
ובינתיים, ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר מקים אסטרטגיית-חוץ חדשה של "בלימה" עבור איראן. בלייר אינו מזהה את האסטרטגיה הנוכחית – אך הוא מזהה את האויב הנוכחי.
על ידי יזימה כה ברורה של מלחמה נגד ישראל, ובביצוע כה מתואם, של תיאום וניהול של ריבוי בני ברית וקבוצות חסות ברחבי המזרח התיכון, איראן זיהתה את עצמה כאויבת המערב מספר 1 במזרח התיכון. זה הוא צעד גדול. הצעד הגדול הבא יהיה עבור המערב לגלות מה בעצם נדרש על מנת לעמול מול ולהביס את האויב הזה. הישארו בהקשבה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.