בריג'יט גבריאל ? לבנונית למען ישראל

בריג'יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
בריג'יט גבריאל היא לבנונית-נוצריה המתגוררת בשנים האחרונות בארה"ב. מכתב התמיכה שלה בישראל לאחר פרוץ מלחמת לבנון השניה הוביל לראיון מרתק בCNN בו נחשף סיפור חייה המרתק, ומלחמתה באיסלם הרדיקלי. סיפורה של אישה אמיצה

מאת ד"ר יוחאי סלע פורסם ב-3 בספטמבר 2006

בתחילת מלחמת לבנון השניה, שהחלה עם חטיפת שני חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 והריגת שמונה חיילים נוספים, התפרסם באחד מאתרי האינטרנט בשפה האנגלית מכתב תמיכה בישראל במילים האלה: "תודה לישראל. אנו מפצירים בכם להכות בהם חזק ולהרוס את תשתית הטרור שלהם. לא רק לישראל נמאס מהמצב הזה, אלא גם לרוב השקט של לבנונים בלבנון שמאסו בחיזבאללה, אך אין בכוחם לעשות מאומה בשל הפחד מטרור ומפעולת תגמול". על המכתב היתה חתומה בריג'יט גבריאל (Brigitte Gabriel), לבנונית, נוצריה, המתגוררת בשנים האחרונות בארה"ב. לפני שנים אחדות הקימה גבריאל, יחד עם אחרים, ארגון בשם "הקונגרס האמריקאי למען האמת" – ACT – שמטרתו המוצהרת היא לחשוף בפני הציבור המערבי את הסכנה מפני הפונדמנטליזם האסלאמי.

המכתב המפתיע הופץ ברבים והוא הגיע גם לידיעת תחנת CNN שהחליטה לערוך ראיון ארוך עם גב' גבריאל במטרה להבין מי עומד מאחורי כתיבת המכתב. במהלך הראיון חשפה גב' גבריאל את מניעיה ואת תולדות חייה באופן שוטף ומעורר הערצה, שכן שהיא ניחנה ביכולת וורבלית מרשימה ביותר, ודומה כי רבים הזדהו עם דבריה שנאמרו מתוך שכנוע פנימי עצום. בדומה לערבים רבים המתגוררים בארה"ב, גם היא הושפעה קשות מאירועי ה-11 בספטמבר 2001, ובשל כך היא החליטה שזו השעה לפעול ולנקוט ביוזמה כדי להתריע בפני האמריקאים על הסכנה הרובצת לפתחו של המערב שאינו ער דיו לפעילותו של האיסלאם הקיצוני.

האם התנהלותה של ישראל במלחמה האחרונה ענתה על ציפיותיה או ציפיותיהם של רבים אחרים המחזיקים בדעות הדומות לשלה? עוד כמה פסקאות תינתן לכך תשובה, אך תחילה סקירה קצרה על פעילותה של גבריאל נגד האיסלאם הקיצוני בארה"ב בשנים האחרונות.

כשהחלה בריג'יט גבריאל את פעילותה הציבורית בארה"ב היא מייד משכה את תשומת ליבו של הציבור האמריקאי. במסגרת הזו היא החלה להעניק ראיונות לתקשורת המקומית וכן היא הוזמנה לשאת את דבריה בפורומים שונים שהתנהלו במסגרות שונות ומגוונות, כולל בפני קהלים באוניברסיטאות אמריקאיות. באחד הפורומים האלה שהתקיימו ב-2004, היא נשאה דברים באוניברסיטת "דיוק" במסגרת דיון רחב שעסק בטרוריזם ואנטי-טרוריזם. גבריאל בחרה להציג לנוכחים את סיפור חייה כילדה יחידה לזוג הורים שגרו בדרום-לבנון במהלכה של מלחמת האזרחים בלבנון ובתקופת המלחמה בין הפלסטינים לישראל – תקופה בה הפלסטינים עשו בלבנון כבשלהם עד ל-1982. בראשית דבריה היא אמרה כך:

"לכבוד הוא לי לעמוד כאן היום בגאווה כלבנונית המדברת בזכותה של מדינת ישראל – המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח-התיכון. גדלתי בלבנון שם למדתי שהיהודים הם מרושעים וישראל היא השטן, וכי יהיה שלום במזרח-התיכון רק לאחר שנהרוג את כל היהודים ונזרוק אותם לים. כשהמוסלמים והפלסטינים הכריזו מלחמת ג'יהאד על הנוצרים בלבנון ב-1975, הם החלו לטבוח בנוצרים – עיר אחרי עיר. נאלצתי לחיות במקלט מתחת לקרקע מגיל 10 עד גיל 17, ללא חשמל, אכלתי עשבים כדי לשרוד וזחלתי בין כדורי צלפים כדי להביא מים מהנחל".

להכיר את ישראל

המפגש הראשון עם ישראלים החל כאשר מדינת ישראל הגישה עזרה וסיוע לנוצרים בדרום-לבנון. באחד מימי הלחימה אמה של גבריאל נפצעה ונלקחה לטיפול בבית-חולים ישראלי. לדבריה, כאשר היא נכנסה יחד עם אמה לחדר-מיון היא היתה המומה ממה שראו עיניה: היו שם מאות אנשים פצועים שביניהם היו מוסלמים, פלסטינים, נוצרים, לבנונים וחיילים ישראלים. הרופאים במקום טיפלו בכל אחד בהתאם לפציעתו. אחד מהרופאים החל לטפל באמה למרות שלידה שכב חייל פצוע. לדבריה, הרופאים לא ראו בעיניהם דת או פוליטיקה, וכי "כל מה שהרופאים ראו במקום זה אנשים במצוקה שצריך לעזור להם".

למרות שעברו שנים רבות מאז, בכל פעם שהיא נאלצת לספר על ילדותה באותה עת, דבריה נאמרים כאילו היא חוותה את הדברים לפני זמן קצר. במהלך 22 הימים בהם שהתה בבית-החולים יחד עם אמה שינתה גבריאל את דעתה על ישראל ועל תושביה, והחלה לבחון את הנאמר בתקשורת הערבית במבט הרבה יותר מפוכח. בכנס שנערך באוניברסיטת "דיוק" היא אמרה ללא כל היסוס כי "ההבדל בין העולם-הערבי לישראל מתבטא בערכים ובצביון- זה ברבריזם לעומת תרבות, דמוקרטיה לעומת דיכוי וטו?ב לעומת רוע".

כשבגרה גבריאל היא החלה לעסוק בתקשורת המונים – בתחילה כקריינית חדשות בדרום-לבנון ואח"כ בהפקת חדשות עבור תחנת METV/WTN ששידרה למדינות האזור. במסגרת עבודה היא פעלה גם מישראל, מעזה ומלבנון, והיא דוברת צרפתית, אנגלית, ערבית ועברית. ב-1989 היא היגרה לארה"ב שם הקימה חברת הפקות לתעשיית הבידור המקומית. ב-2005 היא הפיקה יחד עם רבים אחרים את הסרט התיעודי "דיבוק – מלחמת האיסלאם הרדיקלי במערב". באתר הרשמי של ארגון ACT ניתן לצפות בראיון שנערך עם בריג'יט גבריאל בו היא מגוללת במשך כ-45 דקות את סיפור חייה בלבנון.

 

בריג'יט גבריאל בראיון על המלחמה האחרונה בין ישראל לחזבאללה בCNN ב-19 ביולי 2006

דעתה על המלחמה האחרונה

בשיחה שערכתי עמה לאחר הפסקת-האש בין ישראל ללבנון שנכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט, שאלתי לדעתה בנוגע לתוצאות המלחמה האחרונה בלבנון. כרגיל, היא השיבה בגלוי-לב ובאופן ישיר כפי שהיא נוהגת לעשות מזה שנים רבות, מבלי לחשוש ממבקריה או מידידיה. דבריה אולי לא ינעמו לאוזניים ישראליות, אך כדאי להאזין להם למרות הדברים התקיפים, שכן הם נאמרו מתוך דאגה כנה למדינת ישראל ולתושביה.

"התוצאה של המלחמה בלבנון היא אכזבה גדולה, בלשון המעטה. בפעם הראשונה ישראל נחלה מפלה בידי קבוצת מיליציה שהמטירה קטיושות לתוך ישראל אפילו לאחר 36 ימי לחימה ואפילו 8 שעות לאחר שהפסקת-האש נכנסה לתוקף".

"זה מה שקורה כשפוליטיקאים קושרים בשלשלאות את רגלי הגנרלים הצבאיים ואינם מאפשרים להם לעשות את שהם יודעים לעשות הכי טוב – להרוג ולהביס את האויב, ובמקרה הזה את חיזבאללה".

"ישראל ניהלה את המלחמה על בסיס של 'תקינות פוליטית', ועל איך העולם יסתכל על ישראל. ישראל אפילו פיזרה כרוזי אזהרה מהאוויר 72 שעות לפי כל התקפה במטרה לדרבן את האויב להסתלק מהמקום. האם זה הצבא שאתה מכבד? אני יכולה להגיד לך, כאחת שבאה מהמזרח-התיכון, זהו צבא שאתה יכול להביס בנקל. הלבנונים נעלבו שישראל לא צירפה ממתקים לכרוזים – איזו חוסר התחשבות מצדה, פשוט בדיחה".

"בשעה שישראל השתהתה ולא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להפתיע ולחסל את האויב שלה, חיזבאללה שיפר את עמדותיו, חיזק את מוצביו, התחמש מחדש והתחבא בבתים. באותו זמן שרשרת הפיקוד ואמצעי התקשורת של חיזבאללה עברו לסוריה. עד שאתה לא הורג את ראש הנחש – ז"א שרשרת הפיקוד והתקשורת של הארגון – אינך יכול לנצח את המלחמה".

"העולם העריך את ישראל לאחר מלחמת ששת-הימים וזאת משום שישראל כיבדה את עצמה והיא נלחמה למען האינטרסים שלה ולמען תושביה. אנשים מכבדים אנשים שמכבדים את עצמם. ב-15 השנים האחרונות ישראל הפסיקה לכבד את עצמה והיא החלה במדיניות מתרפסת כלפי הערבים כדי שיאהבו אותה, כדי שיקבלו אותה, ופשוט כדי שהערבים יעשו שלום עמה. ככל שהישראלים התרפסו יותר, כך הערבים דחו אותם עוד יותר, שכן אין טעם לעשות שלום עם אנשים שלא מכבדים את עצמם. כשאתה מעמיד את האינטרס של האויב לפני האינטרס שלך, כפי שישראל נהגה עם חיזבאללה, וכשאתה מעניק ערך רב יותר לאויבך ולדעת הקהל העולמית יותר משאתה מעריך את ילדיך, מדוע העולם יכבד אותך? זה כל כך עצוב מה שקורה לישראל ברגעים אלה".

"לישראלים בימים אלה אין את הלהט, אין את בהירות המחשבה ואין את הנחישות להילחם. וזאת בשעה שהאיסלאם הרדיקלי נחוש להעיף את ישראל מהמפה הרבה יותר משהישראלים נחושים להגן על חייהם ועל מדינתם".

הדברים שביטאה גבריאל משותפים לרבים בקרב ידידיה של ישראל בעולם, וניתן להניח כי רבים בישראל יסכימו לדבריה. אך כאן בעצם טמונה טעותנו, שכן רבים מאתנו נפלו לפח התדמיתי שנוצר למלחמה האחרונה בתקשורת של חיזבאללה ובתקשורת הישראלית. מאז הפסקת-האש נוצרו שתי מגמות הפוכות בנוגע למלחמת לבנון השניה: ככל שעובר הזמן מאז סיום המלחמה, הישראלים מתחילים להעריך את ההישג שהושג, ותומכי חיזבאללה מתחילים להבין את גודל המפלה. בירג'יט גבריאל צודקת בניתוח אך להערכתי היא טועה במסקנות, ואין כמו המלחמה האחרונה כדי להוכיח את נחישותם של אזרחי המדינה וחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים כאחד – למרות התקלות הצבאיות, למרות ההססנות המדינית ולמרות התקשורת התבוסתנית.