הקרניים הרעות של הרנטגן מאת: עמנואל בר-קדמא

מדוע כל כך דוחה הוא האירוע?! יען כי – לפני כל דבר אחר – כל האנשים הללו – עתירי-המעש, ההישגים וההון – לא באו אצל בעל קרן-הקסמים לשמוע ממנו דבר-תורה או הילכות מוסר, אלא לשאוב "נבואה" ו/או עצה מעשית, מאותם "כוחות עליונים", שהרנטגן מקושר – או שמא מתוקשר – עימהם. מדובר בעצות, המלצות ותחזיות בתחום ההון, העסקים והמזל, לא בתחום הנשמה, התרבות והרוח. מין ברוקר מכוון בידי עולמות עליונים. לא שמעתי אף טייקון שכיבד את האירוע מסכם את חווייתו בציטטה בענייני מוסר, שחיתות, עוול ועוון, שנביאים כמו עמוס וישעיהו, בין היתר, כל כך היטיבו לנסח כל כך חד ותמציתי.

הם חבשו, כאמור, כיפות, ואף הצמידון במהדקים פן חלילה יעופו, וגם הציבו גבולות-הפרדה מהנשים – כולל הנשואות להם כדת – והתבטלו בפני כל הסממנים החיצוניים, המקובלים על מר איפרגן (המוכר יותר, כאמור, בכינוי ה"רנטגן"), ואמורים לסמן אותו כמי ששייך לזן מסויים של אמונה/פולחן/אופנה דתיים. הווי-אומר, הם קנו תרבות שלמה, שעל רובם אינה מקובלת בשום קריטריון של חיי היומיום. מה פתאום שהם יוותרו על החסילונים, הלובסטרים, האויסטרים והקוקי-סאן-ז'אק של המסעדה החביבה עליהם, על יין נסך ממיטב יקבי-הטירות של בורדו ועל גדיים טעימים בחלב אימהותיהם?!

לחבוש כיפה ולהתנשק עם גבר מזוקן, זה לא מחיר גבוה מדי כתמורה לאותן נבואות והמלצות מהכוחות העליונים, המצוטטות כמידעים מדוייקים באשר לכדאיות של רכישות בנקים או העתרת מזל על בתולות חסודות בענייני הלב או בסלילת הדרך אל החופה.

יתר על כן, הרנטגן מנפק גם כרטיס-כניסה לסוג חדש של מיסדר. עוד סוג של "קום איל פו" – או גינון חברתי אליטיסטי – אם תרצו.

אבל, יש ביניהם כאלה, בעיקר מסיבות של תדמית – חשוב להם לא להישמע אידיוטים בעיני סוג מסויים של חברים או לקוחות – המוכנים להטיל ספק בתיקשוריו של הרנטגן עם הכוחות העליונים והנשמות המרחפות. הללו אומרים, אוקיי – אז לא המלאך גבריאל ולא הנרות במדורה, אבל תראו אילו אינטואיציות חדות יש לו וכמה הוא חכם. "לעתים רחוקות" – שמעתי מאחד מהם – "רואים ושומעים כזו אינטגרציה בין החושים והשכל בשלל כל כך רחב של פעילויות אנושיות." זה ההסבר הרציונאלי לנוכחותם במקום ולכבוד שהם רוחשים למארח ולעצות שהם שומעים מפיו תחת כיסוי הכיפה שעל הראש. הרי לכם הוקוס-פוקוס – או "כוחות טמירים" – כסינתזה "לוגית-אינטואיטיבית" בין אריסטו לפרויד. הרמב"ם צוחק מתחת למצבה.

זה נכון: לולא היה מדובר באנשים שלפעילותם נודעת השפעה כל כך גדולה על כולנו, הייתי עובר לסדר היום. אם כל אלה הם פראיירים – או שמא ציניקנים – וקונים, על אמת או למראית עין, בלוף בתורת אמת צרופה, ומשלמים את מחירה בקידה, ולוא לשעות-מספר בערב קיצי לח, בפני תרבות התנהגותית שאינה מקובלת עליהם בכל ימות השנה – מי יודע לכאן זה יוביל את כולנו. כאן מיבחן בוזגלו לא עובד.

וזה פשר הסיוט: אם הם כל כך חסרי אינטגריטי או שיקול דעת נבון לגבי עצמם – מי יעצור אותם בהיותם מפעילים את אותם קריטריונים מכריעים, מכוח העוצמות העומדות לרשותם, שיובילו את כולנו נשרפים בקרני הרנטגן או כל קרן רעה אחרת.

ובאותה זרימה, אני רוצה לציין כתופעת-מפתח את המיצג המיוחד של מר רוני מילוא, אקס ח"כ, אקס מיניסטר, אקס ראש עיריית ת"א-יפו, שמצא, נעזר בדציבלים של מיקרופון, אות לכוחותיו הבלתי מעורערים של המארח. והאות מה הוא? עובדה, הוא אומר בזקירת אצבע, שבתו, בכוחה של אותה נבואה רנטגנית, פרונטו מצאה לעצמה בן-זוג ואף חתן.

כלום לא העלה האיש בדעתו, שבציטוט "מופת" זה הוא עולב בבתו?! כלום אין טמונה ב"מופת" זה הנחה מיקדמית, שהבת הצעירה היא כל-כך נטולת יופי, חן וקסם, נכסי גוף ורוח, עד שהיא זקוקה לכוחות הרנטגן ולרחמי שמיים כדי למצוא לעצמה אהבה? רק לגימה מיותרת של שנאפס, או כל תהליך ממסטל אחר, יכול היה לגרום לאב הזה – המאוד-אוהב מעבר לכל ספק – להשליך את כבוד בתו טרף לכוחות ההוקוס-פוקוס.לא חשבת פעמיים, מר מילוא.

מפליאה יותר בעיני העובדה, שלתקשורת, ועימה לדעת-הקהל, היה הרבה מה להגיד בנושא של הגב' שרי אריסון, אשר חשפה בספרה (ובמסיבת עיתונאים) את זיקתה לעוצמות רוחניות מסויימות ולמה שקרוי "תיקשורים". ראינו מינעד רחב ביותר של תגובות – החל מדאגה כנה ללקוחות בנק הפועלים ולמושקעים ביתר הנכסים הנתונים לשליטתה, וכלה בקריקטורות ההופכות אותה לעובדת חוצנים ונשמות אובדות.

מעבר לכל אלה, לגב' אריסון יש יתרון ברור על הרנטגן או לאחרים מסוגו (ובסוגריים: יש גם רבנים נוספים, עם או בלי מרכאות, באותו סגנון, רק שאין להם קשרים כל כך פתוחים אל שועי ישראל). הגב' אריסון אינה אוספת סביבה צרכנים נוספים של אמונותיה האישיות, אינה מארגנת הילולות ואינה חושפת את תרבותה, ו/או תובעת זיקה כלשהי, התנהגותית או אחרת, אל תרבות זו.

אולי יש לה נקודות-נחיתות מול הרנטגן ודומיו – היא גם אישה וגם אינה חובשת שביס לראשה.

אני רוצה לסכם את האמירה הכתובה הזאת, בציון העצוב של נוכחות חברי קיבוצים – לפחות בשניים מהם הבחנתי: שי חרמש ואבי בניהו – בהילולה היא. כך חולפת תהילת עולם, כך הולך לעולמו, ללא שום כבוד. כנראה גם ללא שוב.