האם אפשר להגביל תחרות ?
מאת: מוטי היינריך | פורסם בבלוג "קו ישר" 12 בפברואר 2008
תחרות בשוק חופשי קובעת את מחיר המוצר. לעיתים, המחיר שהשוק קובע אינו נוח לקבוצה מסוימת באוכלוסייה: מחיר הדולר "נמוך מידי" כפי שהחליטו התעשיינים. או, עמלות הבנקים "גבוהות מידי" כפי שהחליטו בכנסת.
פוליטיקאים בישראל (וגם בעולם) מנסים, לעיתים תכופות, לשריין לעצמם את הקדנציה הבאה על ידי הבטחה לפתור מצוקה כלשהי בציבור באמצעות חקיקה שתגביל את התחרות ותבטיח את המוצר שבמצוקה לכל האזרחים ובמחיר נמוך (או גבוה) שייקבע על ידי הממשלה.
לפעמים הם מבטיחים לחלק מוצר במחיר אפס, כמו שירותי "חינוך חינם". לפעמים מופנית היוזמה הפוליטית סתם אל נושאים סקסיים מבחינה תקשורתית שבצידם רווח פוליטי – גם אם אין בהם מצוקה ציבורית אמיתית.
לדוגמה: חקיקה שמקבעת את עמלות הבנקים, או חוק שיקבע כיצד מחייבים עבור שעת חנייה בחניון רכב. סוגיות שנפתרות על ידי התחרות החופשית בין ספקי השרות.
כמעט לכל חקיקה ש"מסדירה" תחרות יש השלכות הרסניות שנסתרות מעיני הציבור (למזלם של הפוליטיקאים היוזמים). אך התחרות לעולם אינה נעלמת ואת הכלכלה אי אפשר לרמות. גם אם החוק מנסה לשבש אותה, היא רק מוצאת אפיקים אחרים.
הבנקים יפצו עצמם בחיובים אחרים, בעלי החניונים יעלו את מחיר שעת החניה הבסיסית, וכאשר איכות ה"חינוך חינם" תתדרדר למקום ה-100 בעולם תיווצר מערכת חינוך מקבילה לעשירים. גם הניסיון של ההסתדרות והתעשיינים "להסדיר" את שער הדולר (אם יצליח) יסתיים בהשלכות כלכליות הרסניות, אם כי תמיד יש קומץ שמרוויח מצעדים אלה. לא צריך להאשים רק פוליטיקאים, הם זוכים בדרך כלל לרוח גבית משכבה של אינטלקטואלים באקדמיה ובציבור.
הנתון הטבעי בחברה האנושית (ולא רק בחברה אנושית) הוא המחסור. אף פעם אין די משאבים כדי להשביע את רצון כולם. כולנו שואפים ליותר – כל אחד לפי סדרי העדיפויות שלו. ככל שהמשאב מוגבל יותר ומבוקש יותר – עולה מחירו. כמעט כל אחד היה מעדיף דירת גג עם נוף כחול לים פתוח. מספרן של דירות אלה מוגבל מאד, לכן מחירן גבוה מאד. כל מוצר שבן אנוש זקוק לו – מוגבל בכמותו ונדרש מאמץ כלשהו כדי להשיגו: החל משרוך נעל וכלה במכונית. נתון בסיסי זה יוצר את התחרות על המשאבים המוגבלים. משתמע מכך שהתחרות היא נתון קבוע וקיומה אינו נתון להחלטתנו.
במשטר קפיטליסטי-חופשי התחרות על המשאבים המוגבלים קובעת את מחירם. המחיר שהשוק קובע מאפשר לאנשים להחליט איזה מוצר לקנות ועל מה לוותר. איש איש לפי סדר העדיפות שלו. יכולתנו לקנות נקבעת על ידי כושרנו למכור לאחרים את פרי עמלנו ולזכות בתגמול על כך מהזולת.
משטרים שדוגלים בעליונות של קבוצת עילית על פני ההמונים (מלוכה, דיקטטורה, סוציאליזם) אינם מבטלים את התחרות. כאמור, היא נתון קבוע. הם רק משנים את כללי המשחק של התחרות. כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים במקום כוחות השוק – יכולת הקנייה שלך מוגבלת על ידי כוחו הפוליטי של הזולת, קרבתו לצלחת, קרבתו לממסד.
כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים התחרות עוברת למגרש אחר – התחרות על פרוטקציה, חקיקה מפלה שמטיבה עם קבוצות מועדפות בעלות כוח פוליטי, לוביסטים שפועלים להשגת העדפות לשולחיהם. במצב זה, שחיתות המונית, הופכת לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום. ברוסיה הקומוניסטית ביטלו את התחרות אפילו בין הסופרמרקטים (שהיו בבעלות ממשלתית כמו כל המשק), התוצאה הייתה מחסור תמידי, וכדי להשיג מוצר היה צריך לשלם שוחד או לקנות בשוק השחור.
מנגנון המחירים והתחרות החופשית הם כלים אובייקטיבים שקובעים את חלוקת המשאבים – לאף אחד לא יכולות להיות טענות אל קבוצה אחרת. כל שיטת משטר שמעבירה את ההחלטה על חלוקת המשאבים לשלטונות יוצרת מלחמה תמידית של הכול בכול. התוצאה המיידית היא בזבוז של משאבים, אי-ניצול אופטימאלי שלהם, רמת חיים נמוכה לכלל האוכלוסייה. עוני. המאפייה שמייצרת לחם אינה זו היעילה ביותר, האיכותית והזולה; אלה המאפיה שקיבלה את הזיכיון לייצור לחם מהפוליטיקאי אליו היא מקושרת.
המשך בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.