בנק ישראל נגד עם ישראל

בנק ישראל נלחם נגד עם ישראל ומנסה לכפות עלינו ירידה ברמת החיים – החלשת השקל. ההפסדים שלנו, האזרחים, אמורים "לסייע ליצואנים". אילו בנק ישראל לא היה מתערב, היה השקל ממשיך להתחזק. ייתכן שעכשיו היינו אמורים לשלם על כל דולר רק 2.8 שקלים. במצב זה היבוא היה מוזל דרמטית, הדלק היה מוזל וכל המוצרים האחרים. מה היינו עושים בעודף השקלים? חלק גדול מאתנו היה חוסך את העודף לימי סגריר, אחרים היו מעלים את רמת החיים ורוכשים מקרר חדש (חסכוני באנרגיה…) או נוסעים לחו"ל. צרכים אלה מחייבים רכישת מטבע חוץ. קניה מוגברת של מטבע חוץ הייתה חוזרת ומחלישה את השקל ללא התערבות של בנק ישראל. נדנדה זו בביקוש ובהיצע למטבע חוץ קובעת את שער המטבע. התחזקות "גדולה מידי" של השקל מגבירה את הלחצים להחלשתו – לא צריך את פישר בשביל זה.

…והיצואנים?

כל עוד השקל מתחזק סימן שהיצואנים עושים חיל כי "עודפי הדולרים" במשק נובעים בעיקר ממכירותיהם בחו"ל. כמובן שהם מעוניינים להרוויח יותר בפחות מאמץ – בעזרתו האדיבה של פישר. כאשר שער השקל עמד על 4.8 לדולר טענו "נציגי היצואנים" שהתמוטטות השער ל- 4.5 שקלים לדולר תהיה אסון ליצוא. השקל התחזק והם הסתדרו והתרגלו. חודשים חלפו ונציגם הופיע שוב בתקשורת וזעק: אם שער הדולר ירד ל- 4.2 שקל לדולר – מפעלים ייסגרו ומובטלי תעשיית היצוא יקבלו דמי אבטלה (ראו כותרת אופיינית כאשר שער הדולר עמד על 4.41). והשקל התחזק, הדולר ירד ל- 4.2 ושום מפעל לא נסגר. חלפו ימים וחודשים ושוב זעקו "הנציגים" שהקו האדום הוא 3.9 שקל ואם ייחצה – סוף המדינה יגיע. והקו נחצה שוב ושוב ובזמן כתיבת שורות אלה עומד על 3.38 לדולר. למרות זעקות השבר של "הנציג" צומח היצוא כמעט בעקביות וצמיחתו המצטברת בשמונת הרבעונים האחרונים עומדת על 31%. ברבע הראשון של 2011 צמח היצוא ב-8%. הם לכאורה בוכים ואנחנו מרוויחים – זוכרים את התקופה שהיינו צריכים לקחת משכנתא כדי לקנות מקרר חדש?

כאשר מטבע החוץ מוזל, גם עלות חומרי הגלם (ועלויות אחרות שנקובות במטבע זר) של היצואנים מוזלות. גם חלק של השירותים שהם קונים בארץ שיש בהם מרכיב של יבוא – מוזל. החלשות של שער הדולר בעולם אומנם מייקרת את מוצרי היבוא לצרכן האמריקאי. היחלשות הדולר בעולם מקשה על כל היצואנים בעולם שמייצאים לארצות הברית – הקושי אינו בלעדי ליצואן הישראלי. גם מוצריו של היצואן הקוריאני לארצות הברית מתייקרים – כך מאפשרת גמישות מסוימת גם להעלאת המחיר הדולרי של המוצר שמיוצא לארצות הברית. כן, הצרכן האמריקאי ישלם מחיר גבוה יותר על קניותיו – אין לו ברירה, אם הדולר נחלש.

ולבסוף – יצואן ישראלי שבאמת מתקשה, ייכנס את עובדיו ברגע של אמת, ויסביר להם שצריך להוריד את המשכורות כדי שמוצריהם יוכלו להתחרות – אחרת מקום העבודה ייסגר. עובדי מפעל זה ייהנו פחות מהתחזקות השקל – הם לא בהכרח יפסידו וייתכן שכמות המוצרים שיוכלו לקנות במשכורת שירדה לא תפחת מכמות המוצרים שיכלו לרכוש לפני שנה במשכורתם. הם אומנם יקבלו פחות שקלים, אבל שקלים בעלי כוח קניה גדול יותר. אם ההסתדרות לא תפריע לתהליך – בהחלט יהיו עובדי מפעלים שיסכימו, גם אם מדובר בירידה ריאלית בשכר.

וייתכן שיהיו חברות שאין להם זכות קיום כאשר שער הדולר כה נמוך – אז ברוך דיין אמת. אין הצדקה לספק להם חמצן באמצעות כפיית ירידה ברמת החיים על כל האוכלוסייה. העובדים יעברו לעבוד במפעל אחר, יעיל יותר ותחרותי יותר. העלמות של חלק מהיצואנים, הפחות יעילים, היא ברכה. תהליך זה מלווה את ישראל כבר כמעט 30 שנה ותרם רבות לשיפור מצבנו הכלכלי. אילו התעקשנו לשמור על רווחיות יצוא הטקסטיל באמצעות שער דולר בשמים – הייתה לנו אומנם היום "תעשיית טקסטיל מפוארת" ושדות כותנה נהדרים, רוב המהנדסים היו עובדים במפעלי בגדים, היינו מייצאים בהצלחה חולצות לכל העולם – אבל השכר הממוצע בישראל היה נשאר תקוע על 500 דולר לחודש.

…אבל הנגיד נלחם ב"ספקולנטים"

יודעי דבר טוענים שחלק ניכר מהדולרים שנכנסים לישראל הם "ספקולטיביים". גופים עתירי ממון מזרימים מט"ח לארץ, ממתינים להתחזקות השקל, ולאחר מכן מוכרים את השקלים תמורת יותר דולרים, כי בינתיים השקל התחזק. בין לבין הם גם "עושים סיבוב" על בנק ישראל ומרוויחים ריבית גבוהה יחסית על הפקדת הכסף בתעודות מק"מ של הבנק המרכזי. קרוב לוודאי שאכן יש תנועה "ספקולטיבית" של כספים מחו"ל, אבל זו אינה הסיבה לרכישות המט"ח של פישר – זו תוצאה של אותן רכישות. "הספקולנטים" מזהים שהשקל מוחלש באופן מלאכותי על ידי פישר כדי "לעזור ליצואנים" והם מהמרים על סגירת הפער המלאכותי. וככל שפישר "מגן" יותר על היצואנים ומחליש את השקל – כן גדל ביטחונם של "הספקולנטים" שקרוב היום והנגיד יישבר, ייאלץ לאפשר לשקל להתחזק, והם יוכלו לצאת מכאן עם כמות גדולה יותר של מט"ח. בנק ישראל הוא שייצר את מרחב הפעולה לספקולנטים. ובינתיים מצטברים לבנק ישראל הפסדים של מיליארדי שקלים – בגלל הפער בין הריבית שבנק ישראל משלם למי שמפקיד אצלו שקלים ("הספקולנטים"), לבין התשואה שהבנק מקבל על המט"ח שהוא רוכש.

כלכלנים רבים, גם בבנק ישראל, טוענים שהפסדי הבנק הם רק "על הנייר". זו טענה שכיחה של עסקים כושלים בשלבי המשבר הראשונים – "הקשיים זמניים" וההפסדים הם רק "על הנייר". אבל לבסוף מישהו צריך לכסות גם הפסדים אלה ואז "הנייר" הופך לממשי מאד. לפי החוק, אם בנק ישראל מרוויח – מועברים הרווחים לתקציב המדינה. מעניין שרווחים הם לרוב ממשיים ואף פעם לא "על הנייר". לא צריך להיות כלכלן כדי להבין לוגית שאם המדינה מרוויחה מעסקים טובים של הבנק המרכזי אז היא המפסידה כאשר עסקיו כושלים.

דוברי בנק ישראל הודיעו לא-פעם כי "בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, פועל ללא כוונת רווח, ומטרתו העיקרית היא להשיג את היעדים שנקבעו לו על פי החוק – גם אם הפעילות כרוכה בהפסד". וכתב כבר על כך ידידנו יעקב, כי ייתכן שהבנק המרכזי הוא בכלל "מוסד לכוונת הפסד"…