המלחמה רודפת אחרינו

המלחמה רודפת אחרינו

מאת: רוברט טרז'ינסקי, פורסם לראשונה בTIA ב-13 ביולי 2006

אירן חושפת את קלפיה על ידי פתיחת מלחמה עם ישראל

אם, למול איומים חוזרים ונשנים ופרובוקציות של דיקטטורה אלימה, אתה מסרב לצאת למלחמה, המלחמה תגיע בסופו של דבר אליך.

זאת המשמעות של הכרזת המלחמה דה פאקטו של אירן נגד ישראל – שהיא, בסופו של דבר, מלחמה חדשה שאירן מנהלת נגד ארה"ב. אירן כה משתוקקת למלחמה נגד המערב עד שהיא מביאה את המלחמה אלינו, באופן פתוח ובמלוא הרצון היא יוזמת עימות אזורי שיכול במהרה לערב את שלושת בני-בריתה – חמאס, חזבאללה וסוריה – במלחמה נגד בת בריתה של ארה"ב, ישראל.

הסכנה עבורנו היא כי בניסיוננו למנוע את המלחמה הבלתי נמנעת עם אירן, הרשינו לאירן לפתוח בעימות בתנאים שהיא מאמינה כי הם הנוחים ביותר עבורה.

האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית לטיפול באירן הינה סוג של חידה – יש שאלה אם קיימת אסטרטגיה בכלל – אך אני חושב כי הניחוש הטוב ביותר לעניין זה מבוטא על ידי רוברט כגן (Robert Kagan ) בוושינגטון פוסט היום. הוא כינה זאת בשם "דיפלומטיית זנון", על שם הפרדוקס המפורסם מתקופת יוון העתיקה, הטוען כי אינך יכול לחצות חדר, למשל, מבלי לחצות תחילה מחצית המרחק, ואז מחצית מן המרחק הנותר, ואז מחצית מן המרחק הנותר וכך הלאה, לאין קץ (  ad infinitum).

האירופאים ינסו להמשיך בסוג זה של דיפלומטיית זנון, בצעדם מחצית המרחק לקראת פעולה החלטית, לאחר מכן עוד רבע מן המרחק, לאחר מכן שמינית, ואז אחד חלקי ששה עשר, והלאה והלאה, על מנת להימנע מבחירה בין שתי האפשרויות הגרועות שלהם: לנקוט פעולה נגד אירן, או באופן גלוי ומביך הימנעות מפעולה נגד אירן.

בכל אופן, הכישלון הצפוי של הדיפלומטיה לא ירתיע את ממשל בוש מלנסות לפעול באמצעותה. אם וכאשר היא תיכשל, הוא יוכל לבחור את המסלול הצבאי, ושום אדם הוגן לא יוכל להאשימו על כך שלא ניסה לגרום לעולם לעשות את מה שנדרש לעשותו.

כגן מתבסס בטיעונו על ההנחה – אותה הוא מתאר כ"צבועה", אולם אני חושב שהיא ריאליסטית – כי הנשיא בוש אכן מתכוון לעצור את האיום האטומי האירני לפני סיום כהונתו. אולם בוש פועל בבירור בהנחה שיש לו שפע זמן לחידות הפרדוקס הדיפלומטי לפני שינקוט בפעולה. ועדיין אין ערך למסקנה של הטיעון המקורי של זנון כי התהליך של חציית החדר יימשך לנצח, כך שלעולם לא תגיע לשם – ברמזו כי תנועה אינה אפשרית. זהו תיאור הולם למדי כיצד עובדים הדברים במועצת הביטחון של האו"ם.
בפועל הסכנה בהתרחבות של "דיפלומטיית זנון" היא בכך שהיא מעניקה לאוייב זמן ליטול את היוזמה ולהתחיל בקרב בתנאים בהם הוא בחר, לא בשלנו. זה מה שנראה שאירן עשתה בעזה ובלבנון.
חשוב להבין כי אירן מושכת את ישראל למלחמה עם סוכניה בכוונה תחילה. הנשיא האירני מחמוד אחמדניגאד יצא בהצהרות מאימות באופן הולך ומתגבר על ה"תבערה" הקשורה בישראל, לאחר מכן שני אירגונים שנוסדו באירן ומופעלים מסוריה, בת-ברית קרובה של אירן, פתחו בהתקפות נגד ישראל במטרה לחטוף חיילים ישראלים – פרובוקציה שאין אפשרות להתעלם ממנה, אלא דורשת פעולה ישראלית צבאית נרחבת.
לא החמאס ולא החזבאללה יזמו פעולות אלו ללא הרשות והתמיכה האירנית.

כפי שדיויד טוראסקי (David Twersky ) בניו יורק סאן מסכם, "המלחמה עם אירן החלה" הוא מתאר את האסטרטגיה האירנית באנלוגיה לשח:

כל אחד משחקנים אלו – החמאס בתוך עזה ובדמשק, החזבאללה בלבנון, והדיקטטורה של אסד בסוריה – הינם שחקני שח על לוח המשחק האירני. החייל צועד במושכו את הרץ הישראלי; הצריח הלבנוני מזמין, המלכה הסורית ממתינה בעתודה.

טוראסקי מוסיף, בצחות לשון מאיימת, "בעוד שנים רבות, החטיפה של רב"ט גלעד שליט תהיה מה שהיתה ההתנקשות של הארכידוכס פרדיננד" – האירוע שהצית את מלחמת העולם הראשונה. באופן דומה, מזכיר לנו מיכאל ליידן (Michael Ledeen ) :

חשוב לזכור כי גם ההתקפה בעזה וגם בצפון ישראל תוכננו במשך זמן רב, מה שאומר שאירן רצתה במלחמה זאת, בדרך זאת. אין זאת רק הזדמנות מקרית של מטרה או דחף רגעי; זהו חלק מהחלטה אסטרטגית להרחיב את המלחמה.

אירן הייתה במלחמה עמנו כל הזמן, משום שזה מה שעושות מדינות המובילות טרור. הדבר המפחיד ברגע זה הוא שהאירנים שיכנעו את עצמם כי הם מנצחים, ואנו חסרי כוח לשנות את הכיוון. כפי שדיווחתי כאן לפני מספר חודשים, חמנאי אמר לצמרת אנשיו בשלהי השנה שעברה כי האמריקאים והישראלים שניהם משותקים פוליטית. איש מהם אינו יכול לפעול באופן נחרץ נגד אירן, ולא לתמוך במאמץ מתמשך עם כמות משמעותית של נפגעים.

בעיני, הנושא אינו רק מדוע אירן בחרה להתחיל במלחמה כעת, הנושא הוא היכן היא בחרה לעשות זאת. אירן מכה בנקודות שבהן היא חושבת שהיא החזקה ביותר והמערב חלש ביותר. זאת היא נקודה איראנית חזקה משום שהיא שולטת על רשת בני ברית שמסוגלים לתקוף את ישראל בשתי חזיתות. באשר לחולשת המערב, הפחד האירופאי, המעוך על ידי שמאלנים המתעבים את עצמם בשל עברם ה"קולוניאליסטי", ומבקשים לכפר על חטאיהם על ידי הקרבתם הקורבן: היהודים שנמלטו מאירופה על מנת להקים את מעוז הקידמה הבודד של הציוויליזציה המערבית במזרח-התיכון. באשר לאמריקה, ישראל היא המקום היחיד בו ארה"ב מנעה באופן עקבי כל מעלה של מדיניות המלחמה האמריקאית.

גרוע מכך, הרשות הפלשתינאית היא המקום היחיד שבו הרשינו ליצור משטר טרור איסלמי חדש, על בסיס היותו "נבחר דמוקרטית". כפי שהסברתי ב"נשק הדמוקרטיה" בגליון המודפס האחרון של TIA, זאת היא הדרך שבה ארצות הברית פורקה מנשקה על ידי המושג המעורפל של "דמוקרטיה": אם אנו טוענים שאנו נלחמים עבור החירות בעזרת "דמוקרטיה" – כי אז כיצד נוכל לגנות משטר טרור שנבחר "דמוקרטית"?
כך, כצפוי, הפלישה הישראלית ללבנון פיצלה את המערב, כאשר האיחוד האירופאי נוקט בעמדה האנטי-ישראלית הרגילה שלו, גם כאשר ארה"ב הטילה ווטו על ההצעה לגנות את ישראל במועצת הביטחון.

הפרובוקציה האירנית נגד ישראל מתוכננת גם בכדי להסיג חזרה את אחד ההישגים האחרונים של מדיניות החוץ האמריקאית: הנסיגה הסורית מלבנון. לאחר שהכוחות הסורים נאלצו לסגת מלבנון בשנה שעברה, התומכים בעצמאות לבנון החלו לקרוא לפירוק הנשק של החזבאללה, המיליציה השיעית של דרום לבנון שמשמשת מזה זמן רב כבת ברית וסוכנת של סוריה. אולם תוך שימוש "בנשק הדמוקרטיה", החזבאללה קיבל ייצוג נרחב בפרלמנט הלבנוני.

חשוב מכך, כמעט כל פלג פוליטי לבנוני שילם מס-שפתיים למדיניות אנטי-ישראלית. כך שבעת שהם דורשים מהחזבאללה להתפרק מנשקו, הם גם משבחים את מלחמות העבר של החזבאללה ל"שחרור" דרום לבנון מהכיבוש הישראלי. כעת, על ידי התגרות והזמנת פלישה ישראלית חדשה ללבנון, חזבאללה מבקש להצדיק את כוחו הצבאי. באופן רחב יותר, זהו ההימור של החזבאללה על מנת להפוך לכוח העיקרי בלבנון, עובדה שמתוארת בניתוח של הלוס אנג'לס טיימס:

המפלגה הגדולה בלבנון והכוח החמוש העוצמתי ביותר, חזבאללה המתואר מזה זמן רב כ"מדינה בתוך מדינה" – מיני ממשלה שיעית-מוסלמית המתגאה בקשריה הקרובים עם אירן וסוריה. אולם הפעולה ביום רביעי וחציית הגבול לשביית שני חיילים ישראליים הלכה צעד נוסף קדימה: החזבאללה פעל כמדינה בעצמו, באיימו לגרור את לבנון למלחמה.
הממשלה הנבחרת של המדינה היתה עדיין בישיבה ביום רביעי, מתווכחת על מה שתאמר בפומבי, כאשר מנהיג החזבאללה שייח' חאסן נאסראללה התייצב בפני מצלמות הטלוויזיה עם איומים מחודדים נגד האליטה השלטת. "היום הוא זמן לסולידריות ושיתוף פעולה, ונוכל לקיים דיונים מאוחר יותר. אני מזהיר אותכם מפני ביצוע שגיאות. זאת היא אחריות לאומית". אמר המטיף בחזות מושלמת של ראש מדינה.
כל ביקורת לגבי השבייה של שני החיילים הישראליים כמוה כשיתוף פעולה עם ישראל, אמר נאסראללה, בהבהירו כי הוא מצפה מאזרחים ומבעלי משרות ציבוריות לתת תשומת לב לפקודותיו. "לעם הלבנוני, בעלי התפקידים ואילו שאינם בעלי תפקידים, אל לאיש לנהוג בדרך שתעודד את האויב להתקיף את לבנון, ושאיש לא יאמר דבר הנותן הצדקה להתקפת לבנון" אמר.

ולבסוף, כל זאת מהווה הסחה מנושא תוכנית הגרעין האירנית. בדיוק בנקודה בה מנסה ארה"ב להביא את מועצת הבטחון של האו"ם לגנות את אירן, מדינות ערביות ואירופאיות מנסות כעת להביא את מועצת הבטחון לגנות את ישראל.

באופן רחב יותר, אירן מנסה להפוך את עצמה ואת בנות בריתה לנושאי דגל האיסלם בג'יהאד הארוך שלה נגד ישראל. האירנים מאמינים כי הם יכולים להוביל מלחמה באמריקה על ידי יזימת מלחמה עם ישראל.
מכל הסיבות הללו, אירן סבורה כי ידה על העליונה. היא חושבת כי היא יכולה לשוב ולתבוע את שליטתה על לבנון תוך זכייה בתמיכת האומות הערביות והמוסלמיות – בעת שישראל וארה"ב משותקות וכושלות מכדי לעשות משהו בנידון.
קודם כל, יש ספק אם המדינות הערביות והמוסלמיות יתאחדו סביב התבערה האחרונה. הם יהיו אוהדים מעבר לקווי המגרש בהציעם "תמיכה מוסרית". אולם ספק רב אם החלקים האחרים בלבנון, או בירדן, או במצרים יצטרפו בפועל ללחימה. הימים בהם פרובוקטורים פלשתינאיים יכלו לקוות להצית מלחמה פאן-ערבית על מנת למחוק את ישראל חלפו מזמן. מבחינה מבצעית, אירן ובנות בריתה ניצבות לבדן.
מבחינה צבאית, הציר האירני חלש מידי מכדי להביס אפילו את ישראל הזעירה. כל מה שהם יכולים לסמוך עליו היא ההנחה כי ישראל תיוותר משותקת מבחינה פוליטית, כי היא תנצור את נשקה ותסרב לנקוט בפעולה החלטית כנגד החמאס, החזבאללה וסוריה. אולם לישראל יש היסטוריה של הפגנת אומץ כאשר היא תחת התקפה. האפשרות היחידה האחרת, לאומה קטנה בסביבה כה עויינת, היא התאבדות – הישראלים עדיין רחוקים מאד מלהיות כה שבורים עד כי יבחרו בהתאבדות כזאת. לפיכך, יש סימנים, כי ההתקפות האחרונות של החמאס והחזבאללה מערערים את המדיניות של "ההתנתקות/התכנסות", האסטרטגיה הישראלית של נסיגה וכניעה. ראש הממשלה אהוד אולמרט, האיש הפוליטי שבחזית "ההתנתקות", הרחיק עד כדי הצהרה כי פעולת החזבאללה היא "פעולת מלחמה". יוסי קליין הלוי מסיק את המסקנות המתבקשות:

האיום האולטימטיבי, עם זאת, אינו חיזבאללה או חמאס אלא אירן. והאירנים נעים לקראת יכולת גרעינית – דבר שקהילת המודיעין הישראלי מעריכה כי יכול לקרות השנה – עימות מכריע ישראלי-אירני הופך להיות יותר ויותר סביר. על פי מקור בכיר ביותר בצבא עימו שוחחתי, ישראל עדיין מקווה כי מאמץ בינלאומי יעצור את אירן מהתגרענות; אם זה יכשל, אזי ישראל מקווה להתקפה אמריקאית. אולם אם הממשל של בוש יחלש מכדי לפעול נגד אירן, אזי, כמוצא אחרון, ישראל תהיה חייבת לפעול באופן חד-צדדי. והמקור הוסיף, לישראל היכולת המבצעית לעשות זאת.
עבור הישראלים זהו התסריט הגרוע מכל, מלבד, כמובן, התסריט של נשק גרעיני בידי מדינת החסות של החמאס והחזבאללה.

באופן דומה, אנשי צבא ישראלים מתארים באופן פתוח את דרום לבנון כ"חזית" של ישראל מול אירן. וזאת יכולה להיות ההשפעה הגדולה ביותר שעימות זה ישפיע: על מנת להדגים, אם דוגמאות נוספות נדרשות, הנקודה של מיכאל ליידן היא שזאת היא מלחמה אזורית לא מקומית. אין אלו סדרות של התנגשויות מבודדות בעזה ובעירק. זהו חלק מקרב אחד, כאשר אמריקה ובנות בריתה בצד אחד – ואירן וסוכניה בשני. כפי שליידן מנסח זאת:

לאיש לא צריכות להיות ספקות מתמשכות לגבי מה שקורה במזרח התיכון. זאת מלחמה והיא עתה מתקדמת מעזה לכיוון ישראל, דרך לבנון ומשם לעירק דרך סוריה. יש כלים שונים, המשתנים מהחמאס בעזה ועד החזבאללה בסוריה ולבנון ומשם ל"התנגדות" רבת פנים בעירק. אולם יש מניע משותף ראשי, והוא משטר המולות האירני.

על מנת להדגים עד כמה ברור הוא הדבר, שיקלו תיזה זאת – שאנשים כמוני וכמו ליידן הציעו במשך שנים, בעת שאיש לא הקשיב – זאת התזה המרכזית של הניתוח של העימות הנוכחי היום בניו יורק טיימס. סיטבן ארלנגר (Steven Erlanger ) כותב:

ההתרחבות של המשבר בעזה לתוך דרום לבנון, מעמת את ישראל בגבולותיה הדרומי והצפוני, מדגים כי הנושא המרכזי הוא אזורי ולא מקומי. עבור ישראל הנושא אינו רק הפלשתינאים ופעולותיהם, ובכלל זאת ירי הרקטות לתוך ישראל. זאת היא בעיית גבול עם האיסלם הקיצוני – ועם החמאס שהינו חלק מהאחווה המוסלמית האזורית, ועם אירן, כוח איזורי רציני עם השפעה ניכרת על סוריה, חיזבאללה, הג'יאהד האיסלמי והזרוע הצבאית של החמאס…
אירן… נחשבת להיותה התומכת העיקרית שלחאלד משעל, המנהיג הפלשתיני הגולה של האגף הפוליטי של החמאס והאיש הנחשב כראש הזרוע הסודית הצבאית של החמאס – שנטל חלק פעיל בחטיפת רב"ט גלעד שליט והפעיל את ההתפוצצות האחרונה…

איש מודיעין ערבי הפעיל במדינה השכנה לישראל אמר כי נראה שאירן – דרך חזבאללה – נתנה תמיכה למר משעל לתכנון החטיפה של רב"ט שליט… איתמר רבינוביץ, לשעבר שגריר ישראל לוושינגטון וראש צוות המשא ומתן עם סוריה על הסכם השלום שלא הושלם מעולם, רואה את אירן: "בתנועה, בחיפוש אחר הגמוניה אזורית".

אירן חשפה את קלפיה, בקוראה תיגר על ארצות הברית ובנות בריתה ובהדגימה באופן פתוח את שאיפתה לשליטה במזרח התיכון באמצעות כוח וטרור. בעוד אנו ניסינו לדחות את המלחמה עם אירן, הם הביאו את המלחמה אלינו, באופן כה ברור שאפילו הזרם המרכזי של התקשורת אינו יכול להתעלם מכך.

בעשותה כך, הם הפכו את איומם כלפי אמריקה והאינטרסים שלה ברור יותר ודחוף יותר – בספקם הצדקה חזקה יותר למלחמה מאשר יכלה לספק תוכנית הגרעין שלהם. לא יכולה להיות שאלה האם באמת יש לאיראנים תוכניות תוקפניות במזרח התיכון, האם באמת מבקשת איראן לעצמה את הנשק להתקפת ארה"ב ובנות בריתה, וכמה זמן יידרש עד שאיום כזה יצא לפועל. האיום נמצא כאן והמלחמה החדשה של אירן נגד המערב כבר החלה. אירן מסכנת הכל באסטרטגיה החדשה הזאת , והתקווה היחידה שיש להם להצלחה היא הציפייה כי ככל שיביאו את המלחמה יותר ויותר קרוב לאמריקה, לא נלחם חזרה. אבל דבר זה אומר שיש לנו דרך קלה לנפץ את האסטרטגיה שלהם לרסיסים.

כל שאנו צריכים לעשות הוא להתחיל להחזיר מלחמה.

המאמר מופיע ב"אנכי" באישור מיוחד, כל הזכויות שמורות ל- Intellectual Activist and TIADaily.com

Robert Tracinski writes daily commentary at TIADaily.com. He is the editor of The Intellectual Activist and TIADaily.com.

לקריאת המאמר באנגלית