לא צריך טובות

מאת: אורי רדלר | פורסם ב"הקפיטליסט היומי" 8 בספטמבר 2007

מדינות העולם השלישי סובלות עד היום מרעב ועוני מחפיר. ל“מזלן הטוב“, אז כמו היום המצפון של מדינות המערב גורם להן להתערב וליצור טרגדיה של כוונות טובות.

הדבר הגרוע ביותר שקרה לעולם השלישי הוא ההלוואות והתרומות שהוא מקבל מהעולם המערבי. הכסף הזה פוגע באזרחי העולם השלישי ישירות ובעקיפין, כשהוא מממן את דיכויים ומעכב או מונע התפתחויות חיוניות לקידומם של רוב תושבי העולם.

הכסף הולך לפח

לעולם השלישי זורם כסף ממגוון מקורות. מקור חשוב אחד הוא הלוואות מממשלות מערביות ואחרות, לעתים באופן ישיר ולעתים בעקיפין, דרך הבנק העולמי או בנקים פרטיים שמדינה כלשהי ערבה להלוואתם. מקור חשוב נוסף הוא מענקים ותרומות מממשלות—וגם כאן, לעתים באופן ישיר ולעתים בעקיפין. מקור נוסף לכסף הוא תרומות מאזרחים במערב, ובמיוחד תרומות פילנטרופיות, סיוע בעת מצוקה, תרומות למימון פרויקטים מיוחדים, ומשלוח צוותי סיוע והדרכה.

כל הכסף הזה הולך לפח. גרוע מזה, בדרכו לפח, הוא פוגע בדרך כלל באזרחי העולם—קודם כל בתושבי העולם השלישי, וכתוספת גם בתושבי המערב.

כמעט כל ההלוואות, המענקים והתרומות הממשלתיות מן המערב זורמים לידיהן של ממשלות בעולם השלישי. דברים דומים ניתן לומר גם על חלק מהתרומות הבאות מאזרחים פרטיים במערב. מקבלי התרומה הם ברוב המקרים דיקטטורות, ובמיעוטם, ממשלות פופוליסטיות. מנקודת מבטן של אותן ממשלות, הכסף ממלא את ייעודו: הוא מעניק לשליטי המדינות את המימון כדי להמשיך ולשלוט. חלק מהכסף זורם לקניית נשק להריגת יריבי השלטון, חלק אחר לקניית מזון, תרופות או מבנים שהמשטר אינו מספק, וחלק אחר משמש לפרויקטים ראוותניים לתהילת השליט. חלק קטן מהכספים המגיע מן המערב בא בדמות תרומות או סיוע לפרויקטים ביוזמה מערבית, שלרובם אין קשר אמיתי להעדפותיהם או צורכיהם של תושבי מדינת היעד.

שגיאה פטלית בהבנת הנקרא

הבזבוז הקולוסלי הזה של מאות מיליארדי דולרים מדי שנה נובע משגיאה פשוטה בהבנת הקורה. פוליטיקאים ואזרחים בעולם השלישי, כמוהם כפוליטיקאים ואזרחים במערב סבורים כי הבעיות העיקריות של העולם השלישי—המכשול המונע ממנו התקדמות—הוא היעדר כסף, ידע או טכנולוגיה.

תפישה שגויה זו מבלבלת בין סיבה ומסובב. כסף, ידע וטכנולוגיה אינם הסיבה לכך שהמערב מתקדם יותר ממדינות העולם השלישי—זו התוצאה של שוני בסיסי יותר. לו כסף היה הבעיה, מעצמות נפט כמו סעודיה או ניגריה היו הופכות על נקלה מן המתקדמות שבמדינות העולם. לו ידע או טכנולוגיה היו הבעיה, הרי שמיליוני בני העולם השלישי שלמדו במערב, תרגום ספרי לימוד או ייבוא מכונות היו יכולים לפתור את הבעיה. הכסף, הידע או הטכנולוגיה אינם יוצרים קדמה אמיתית, הם נובעים ממנה.

הגורם היוצר כסף, ידע וטכנולוגיה הוא צבירת הון והיכולת לשמור עליו. הבעיה האמיתית של מדינות העולם השלישי היא היעדר מנגנונים המבטיחים צבירה של הון, שמירה והגנה על הון שנצבר ותרבות פוליטית ואזרחית של כבוד ושמירה על זכויות הקניין. יש מתאם מוחלט בין קיום מנגנונים כאלו והתקדמות כלכלית. אין מדינה שהצליחה להתקדם אפילו מילימטר בלעדיהם, ולא משנה כמה כסף, ידע או טכנולוגיה שפכו מנהיגיה ואזרחי העולם לתוכה.

יתר על כן, כסף, ידע וטכנולוגיה אינם מועילים באמת בשום שלב. כאשר מנגנונים וסביבה אוהדת לצבירת הון קיימים, הענקת כספים, ידע וטכנולוגיה אינה מעוילה אלא מזיקה: היא מאטה את צבירת ההון, מטה הון רב לערוצי אכזב מזיקים, ופוגעת בצמיחתה של המדינה שלה מכוונים אלו לסייע.

יש הפקעה, אין עסקים

לצבירה ושמירה של הון, כמו גם להגנה עליהם, יש חשיבות מכרעת בהתפתחותה של כל חברה. כל עסק—מחנות מכולת ועד מפעל לייצור זמבורות, משדה שעורה ועד שרשרת מבשלות בירה—מבוסס על הון: הון שבעל העסק לווה מגורם פיננסי, הון שהוא משקיע בעסק באופן ראשוני, והון מרווחיו שהוא משקיע בהמשך פעילותו ופיתוחו של העסק. השקעת ההון הזו אינה מתקיימת בחלל ריק. הבנק המלווה לבעל העסק, כמוהו כבעל העסק, יכולים לפעול רק כאשר הם יודעים כי יזכו לקטוף את פרות עמלם.

כאשר חוקי המדינה או שליטיה אינם יכולים להבטיח זאת, תושבי המקום לא יצברו הון וכאשר יצברו אותו ישקיעו אותו לא בעסקיהם אלא במקומות בטוחים מפגיעתה של המדינה כמו מקדשים, כנסיות או מבני ציבור. כאשר ראש ממשלתה הראשון של הודו, נהרו, גרס כי ”אנחנו רוצים לעודד את התעשייה הפרטית ככל האפשר. לא נפקיע את העסקים הפרטיים לפחות במשך עשר שנים“ הוא אמר למעשה לכל בעלי העסקים בהודו ולכל המשקיעים הזרים: אל תשקיעו כאן בשום פנים ואופן, כי בעוד עשר שנים אני אקח לכם הכל. ובאמת, אף אחד לא השקיע בהודו במשך עשרות שנים.

אשליית קיצור הדרך

יש פוליטיקאים ואפילו גם כלכלנים, המתייחסים להלוואות של מדינות ולתרומות כסוג של קיצור דרך: במקום שהמדינה בעולם השלישי תעמול במשך שנים לצבור הון, בואו וניתן לה סכום כסף ראשוני, שיאפשר לה לזנק מהר יותר ולסגור את הפער בתוך זמן קצר ככל האפשר. הרעיון שגוי מיסודו, גם תאורטית וגם מעשית.

ראשית, כפי שציין בעבר צ‘רלס מארי, הענקת כספים אינה מקטינה את הצורך בהענקת כספים אלא להפך— היא מעודדת בדרך כלל את ההתנהגות שסייעה בקבלת הכספים מלכתחילה. שליטי מדינה המקבלת סיוע לא יאמרו בדרך כלל ”תודה שסייעתם, מכאן נמשיך לבד,“ אלא יבקשו להפוך את הענקת הכספים לשגרה של קבע. כלומר, הם יבזבזו את הכסף באופן כזה שהוא לא ישנה את מצבה של המדינה כהוא זה. הדברים חמורים יותר כאשר יש מצוקה חריפה במדינה מסוימת. סיוע החירום לרעבים פוטר את שליטי המדינה מהתמודדות עם הרעב ומחזק באופן אבסורדי את שלטונם ואת מכת הרעב הבאה.

שנית, גם בהיעדר נטייה זו, הענקת הון אינה מבטיחה שהוא לא יבוזבז. למעשה, היא מבטיחה שהוא יבוזבז. הון הזורם מממשלה לממשלה משמש את השליטים ואת מקורביהם. כאשר הכסף מוזרם בתנאים מגבילים, כמו התניית הלוואות ברפורמות כלכליות, סכום הכסף שניתן להזרים למקורבי השלטון מוקטן, אבל העיקרון הבסיסי של בזבוז הכסף נשמר. גם אם כל הסכום מוזרם ”לשוק,“ בלי שיתחולל שינוי מבני באופן בו מתייחסת המדינה להון ולצבירתו. ההון לא נצבר אלא מבוזבז לצריכה שוטפת. הכסף = מרווה את האדמה המדברית הצמאה לרגע ונעלם כלא היה.

תעתוע המיקרו-הלוואות

תיאוריה אחרת, שזכתה בשנים האחרונות לתנופה משמעותית, היא שניתן לתעל את הכספים באופן מועיל אם הם יוזרמו לשוק באמצעות גופים בנקאיים שלהם שיקולים מסחריים, כמו בנקים העוסקים במיקרו-הלוואות. מאחורי הרעיון עומדת התפישה שהמשקיעים ובעלי העסקים יודעים יותר טוב מכולם מה טוב בשבילם ולכן, כל מה שצריך לעשות הוא לספק להם תשתית פיננסית עשירה יותר ובתנאים נוחים יותר, אך עדיין תקפים מבחינה כלכלית, והם כבר יזנקו בעצמם.

רעיון יפה זה סובל משתי בעיות קטנות: הוא לא עובד והוא לא יכול לעבוד. ראשית, ההלוואות ניתנות מלכתחילה בתנאי הפסד. הדעת נותנת שלו היו המיקרו-הלוואות משתלמות, היו הבנקים מעניקים הלוואות כאלה. עוד לא נולד הבנק שיסרב לאפשרות להרוויח כסף. ההלוואות אינן משתלמות. בנק גראמין הנודע של חתן פרס נובל מוחמד יונוס מפסיד כסף ותמיד הפסיד כסף. הבנק מסובסד במאות מליוני דולרים על?ידי ממשלת בנגלדש וקרנות תמיכה שונות, ומעולם לא עמד על רגליו מבחינה כלכלית. שנית, ההלוואות מוכוונות פוליטית כדי לקדם כינונה של חברת חקלאים זעירים. במובנים רבים, ההלוואות נועדו לתקוע את הלווים בכפרים, צמודים עד מותם לחלקת אדמה זעירה, בלי תקווה להיחלץ ממנה. במקום תעשייה, חקלאות זעירה. במקום צבירת הון, היתקעות במדרגה הראשונה, בלי סיכוי לעלות מעלה.

בלי סחר הוגן, בלי חקלאות בת קיימא

דברים דומים ניתן לומר על יוזמות כמו ”סחר הוגן“ או עידוד לשיווק מוצרים שיוצרו ב“חקלאות בת קיימא.“ המוצרים הנוצרים בשיטה זו נועדו בעליל לצורכיהם של לבנים בעלי רגשות אשמה במערב, המוכנים לשלם סכום גבוה יותר עבור מוצרים מסוימים. כמובן שאין כל בעיה עם מוצרים כאלו כשלעצמם: מי שמעוניין בהם, שיקנה אותם. הבעיה מתחילה כאשר מנסים להתייחס אליהם כפתרון לבעיות הכלכליות הבסיסיות יותר ומנסה לכוון השקעות וכספים לכיוון זה.

המערב שגשג לא בזכות בעלי מלאכה וחקלאים קטנים שיצרו מוצרים ידידותיים לסביבה תוך שימוש בעצי אידריס אותנטיים בלבד, אלא בזכות ייצור המוני של מוצרים זולים שבעלי המלאכה והחקלאים הקטנים יכלו להרשות לעצמם לקנות. הכללים אינם שונים בעולם השלישי. הביקוש למוצרי סחר הוגן וחקלאות בת קיימא במדינת המוצא הוא אפסי, כיוון שהם יקרים מדי. במערב, הוא קטן מאוד, ועידוד חקלאים ובעלי מלאכה לטוות אריגים בשיטה המסורתית האותנטית דומה להכוונתם לרעב נצחי.

אז מה כן לעשות?

לא כלום. אנשי העולם השלישי מתנהגים, חושבים ופועלים כמו אנשי העולם הראשון.גםהמדינות המתפתחות יכולות להיות כר נרחב ליזמות פרטית מבורכת שתעלה את רמת החיים. הדגש של העולם השלישי צריך להיות על בניית מוסדות.כאשר הרכוש הפרטי היהי מוגן ולא יהיה חשש מהפקעת קניין, השקעות חוץ ופנים יתחילו לזרום ויצרו את התשתית האמיתית לשגשוג. כמו בכל מקום אחר, אין דרך אחרת.

הוספת תגובה