נצרים-תל אביב אקספרס מאת: קרוליין גליק

החל ממודיעין, לקשר עם התקשורת, לוגיסטיקה ועד פיקוד ושליטה ומוכנות מבצעית, הנעת כוחות מילואים ובהירות הדוקטרינה, הם נפרדו בבירור מהמודל היהיר וחסר היכולת של 2006. במהלך השבועיים האחרונים, הובילו ברק ואשכנזי את צה"ל במסלול אשר הוא – אמנם איטי ושמרני יותר מאשר רבים היו רוצים – עדיף בבירור מאשר המלחמה שעליה פיקדו חלוץ, פרץ ואולמרט לפני שנתיים וחצי. ובעבור זאת ראוי כי המדינה תכבדם.

למרבה הצער, הציבור אינו זוכה לשירות ראוי מממשלתו כאשר מדובר במהלך היציאה הדיפלומטי מהמלחמה. וגם כאן, המלחמה בלבנון מלמדת את ההבדל. הכישלון של צה"ל להביס את החיזבאללה היה ברור לכל. החיזבאללה, ככלות הכול המשיך לירות רקטות על ישראל עד לרגע כניסתה לתוקף של הפסקת האש. הציבור היה יכול להיווכח בעצמו כי אלו האחראיים לכישלון צה"ל צריכים ללכת.

אך בעוד הציבור יכול היה להיווכח כי צה"ל הכזיב, הוא הוטעה בקלות באשר לביצועים הדיפלומטיים של הממשלה. בעזרת התקשורת, אשר התנגדה לבחירות מוקדמות אשר ידיחו את השמאל, הציגה הממשלה את החלטת האו"ם 1701, אשר הגדירה את התנאים של הפסקת האש עם החיזבאללה, כניצחון דיפלומטי. הארכיטקטית של החלטה 1701, שרת החוץ ציפי ליבני, הוללה כגאונה שהביא לישראל את ההצלחה היחידה במלחמה.

למרבה הצער, תיאור זה של החלטה 1701 היה מוטעה לחלוטין. היה זה כישלון נחרץ עבור ישראל. ולא היה זה מקרה בו הובלה ישראל על ידי מועצת הביטחון לכדי קבלת ההחלטה נגד רצונה. ליבני יזמה ודחפה למען האימוץ של 1701.

ההחלטה העדיפה את החיזבאללה על פני ישראל. כוח יוניפי"ל המורחב, אשר על הצבתו לאורך הגבול התעקשה ישראל, גונן על החיזבללה מפני ישראל במהלך השנתיים וחצי האחרונות. תחת עיניהם המשגיחות של מפקדיו האירופאים של יוניפי"ל, החיזבאללה שילש את מאגר הטילים שלו, החזיר לעצמו את השליטה על דרום לבנון והשתלט על ממשלת לבנון.

הנכונות חסרת הגבולות של יוניפי"ל לגונן על החיזבאללה נחשפה לאחרונה ביום חמישי בבוקר. לאחר שפלשתינאים הכפופים לחיזבאללה תקפו את צפון ישראל עם קטיושות, קראו מפקדי יוניפי"ל לכל הצדדים להפגין "איפוק מקסימלי".

האבסורדיות של ההצהרה, לאחר שצד אחד שיגר התקפה ללא כל פרובוקציה כלפי האחר, מראה עד כמה באמת נוראה היא החלטה 1701 עבור ישראל. בתמיכה ולאחר בתשבחות להחלטה זאת, הסמיכה ישראל את יוניפי"ל לפעול כפוסק לגבי זכותה שלה להגן על עצמה.

הציבור פיתח תחושה מרומזת לגבי מימדי הכישלון הדיפלומטי הישראלי במלמת לבנון השנייה בקיץ האחרון. אחרי שאולמרט התפטר רשמית לבסוף, ברק הבין כי ליבני הינה היריבה הפוליטית העיקרית שלו במאבק על הנהגת השמאל. על מנת להחלישה, ברק החל להסביר מדוע 1701 הינה כישלון גמור. בעוד שהתקשורת התעלמה מהאשמות דומות מצד הימין במשך שנתיים, מברק לא ניתן היה להתעלם.

אולם אפילו כשביקורתו של ברק החלה לערער את המוניטין של ליבני כגברת יכולת, היא מעולם לא הייתה מספקת על מנת לכפות עליה להכיר או לשלם עבור אי יכולתה. אכן, למרות גילוי פניה האמיתיות, התקשורת תמכה בעקשנות בליבני במאמציה לזכות בהנהגת קדימה בפריימריז שנערכו בספטמבר וממשיכה לתמוך בה במאמציה לרשת את אולמרט כראש ממשלה.

בהקשר זה, אין זה מפתיע כלל כי בעוד הממשלה וצה"ל מתאמצים מאד להבדיל את המבצע בעזה מהמערכה בלבנון, עד לפני ימים ספורים, הצהירה הממשלה בבירור כי מטרתה הדיפלומטית הינה להשיג את אותו סוג של הפסקת אש עם החמאס – על ידי דחיסה של כוח שמירת שלום לעזה – כפי שהיא השיגה בלבנון עם החיזבאללה.

באופן מעניין, כיום אין מדובר בניסיון אישי אלא ביריבות פוליטית הפותחת את האפשרות שישראל לא תחזור על הכישלון הדיפלומטי הלבנוני בעזה.

היום, גם ליבני וגם ברק רואים באופן ניהול המלחמה על ידיהם את האמצעי לתמיכה בעמידתם הפוליטית האחד נגד השנייה לקראת הבחירות ב-10 בפברואר. היריבות ביניהם הובילה אותם לקדם מטרות סותרות למערכה הדיפלומטית.

לאחר שבילתה את השנתיים וחצי האחרונות בהצגת 1701 כניצחון, לפתע שוללת ליבני את עמודי התווך המרכזיים שלה. היום היא מתנגדת "להגיע להסכם עם ארגון טרוריסטי".

באופן דומה, היא טוענת כי ההצבה של כוחות בינלאומיים לאורך הגבול מנוגדת לאינטרס הלאומי.

ברק ניהל אחורה-פנה דומה. לאחר שביקר בחריפות את 1701 כ"כישלון", ברק מבקש כעת להפעילה באופן דומה בעזה. הוא תומך בפיקוח בינלאומי לאורך הגבול עם מצרים. ואין לו בעיה להגיע להסכם עם החמאס.

התקשורת עמדה על ההבדלים בין המערכה הצבאית הממושמעת לבין המערכה הדיפלומטית המבולבלת. אולם לא הוזכרה הסיבה להבדלים אלו. שוב, צה"ל מפגין יכולת כיום משום שמפקדיו זוכרים מה קרה לקודמם. הממשלה מטפלת במשא ומתן להפסקת האש באופן עלוב משום שחבריה בטוחים כי לא יצטרכו לשלם מחירים פוליטיים עבור כישלונותיהם.

אחד ההיבטים המדאיגים המשותפים גם למערכה של צה"ל וגם למערכה הדיפלומטית היא ששניהם מתעלמים מן העיקרון שגרם למלחמה. כתוצאה מכך, ישראל פסלה את האפשרות לזכות בניצחון אמיתי במלחמה הנוכחית בחמאס. גם כאן, מנהיגינו מתעלמים מהסיבה האמיתית למלחמה משום שהם יודעים כי לא יצטרכו לשלם מחיר עבור התנהגותם.

ישראל אינה נלחמת בחמאס כיום משום שהיא הסכימה על הפסקת אש של שישה חודשים עם המשטר הטרוריסטי של עזה ביוני שעבר. והיא לא נלחמת היום משום שהחמאס החליט כי הוא מבקש שליטה על הגבולות הבינלאומיים של עזה.

ישראל נלחמת בחמאס היום משום שישראל נסוגה מעזה לפני שלוש וחצי שנים. אם ישראל לא הייתה מסיגה את צבאה מעזה ומגרשת בכוח 8000 אזרחים ישראליים מבתיהם וממשקיהם בספטמבר 2005, היא לא הייתה נלחמת את המלחמה הזאת היום. אם ישראל לא הייתה נסוגה, אם היא הייתה משמרת את כוחותיה בעזה ומשאירה את ההתיישבויות – אלו שעל חורבותיהם נלחם צה"ל כעת – בעזה, החמאס כנראה שלא היה עולה לשלטון. ואפילו אם החמאס היה משתלט, הוא לעולם לא היה מסוגל לאיים על מליון ישראלים עם טילים רקטות ופצצות מרגמה.

כאשר ראש הממשלה דאז – אריאל שרון ומשרתיו אהוד אולמרט וציפי ליבני החלו לתמוך בתכנית הנסיגה ב-2003, הם הבטיחו כי על ידי גירוש היהודים מעזה והותרת ישוביהם ההרוסים לחמאס, לג'יהאד האיסלמי ולפתח, ישראל תקדם את השלום. הם הבטיחו כי איש לא יטען כי אנו אחראיים לרווחתם של תושבי עזה מכאן והלאה. אנו פשוט יכולים להיתנתק. ואם אי פעם נותקף מעזה לאחר שנעזוב, כל העולם יתקהל לתמוך בנו. איש לא יתנגד לזכותנו להגן על עצמנו לאחר שנמסור את יודנריין עזה.

אותם הרבים שהתנגדו לתכנית נסיגה זאת הזהירו כי עזיבת עזה לא תשיג מאומה מכל הבטחות שרון, אולמרט וליבני. הפלשתינאים לא יהפכו למתונים אלא לקיצוניים יותר, לאחר שיחזו בישראל ההורסת את עריה ומשקיה שלה. הם הזהירו כי החמאס ישתלט, היות ועל ידי גירוש היהודים ועזיבה, ישראל תדגים כי היא מתמוטטת. וכי מדוע לטרוח לנהל משא ומתן עם אומה מתפוררת?

לא רק שהעולם ממשיך להחזיק בכך שאנו אחראיים לאספקת המזון, החשמל, צרכי רפואה והתעסוקה לעזה, מתנגדי הנסיגה הזהירו כי הקהילה הבינלאומית גם תתנגד באופן נחרץ יותר לכל צעד עתידי אותו תנקוט ישראל על מנת להגן על עצמה נגד תוקפנות העזתים. אחרי הכל, בפינוי עזה, ישראל אמרה לעולם כי ככל שהדברים נוגעים לנו, אין לנו זכות להיות שם.

בזמן שחלף מאז ה"התנתקות" של ישראל מעזה, טענות מתנגדי הנסיגה הוכחו כנכונות, ותומכיה הוכחו כטועים בכל נושא שהוא. ועדיין, בניגוד לצעקה הציבורית לאחר מלחמת לבנון השנייה, לא הופיע קריאה ציבורית למתן דין וחשבון על ידי אולמרט, ליבני או כל אחד מתומכי הנסיגה האחרים. איש לא שילם מחיר פוליטי עבור הטעות. כאשר צה"ל נאלץ לכבוש מחדש את חורבות נצרים על מנת להגן על גדרה, אשדוד ובאר שבע, לא הופיעה דרישה ציבורית לוועדת חקירה לתהליך קבלת ההחלטות שהוביל את ממשלת שרון-אולמרט-ליבני לנסיגה מעזה. למעשה, אולמרט, לבני ושותפיהם קודמו בעבור הובלתם את הטעות האיסטרטגית הגדולה ביותר של ישראל מאז 1993.

כיום חייב צה"ל את יכולתו המבצעית להשפלה הפומבית ולפיטורין של חלוץ, פרץ ואולמרט. מצד שני, חוסר היכולת הדיפלומטי של ישראל, והסירוב המתמשך של מנהיגינו לקבל כי שרון צדק כשאמר, "דין נצרים כדין תל אביב" מבטיחה כי ניצחון אמיתי על החמאס הינו בלתי-אפשרי.

בכדי שאי פעם נגיע לנתיב הנכון בעזה, וכן ביהודה ובשומרון ומעבר להם, המהלך הראשון הנדרש מהציבור חייב להיות אילוצם של הפוליטיקאים שהובילו אותנו לנקודה זאת לשלם את המחיר עבור העיוורון חסר היכולת והמסוכן שלהם בתיבת הקלפי. רק על ידי השפלתם בבחירות נוכל להבטיח כי יורשיהם יפחדו מידי מכדי לחזור על טעויותיהם.