קו ישר
אתר חדש מבית היוצר של מוטי היינריך מציע משב רוח רענן של רציונליות, קפיטליזם וחופש על ידי מבנה חלופי למדינת ישראל המתבסס על כלכלה חופשית ויוזמה פרטית. הדרך באמצעותה תהיה ישראל למדינה מהעשירות בעולם ובעלת איכות חיים גבוהה – למרות מצבנו הביטחוני.
האתר הוקם על ידי מוטי (מרק) היינריך, בוגר הטכניון בחיפה (הנדסה) ואוניברסיטת תל אביב (MBA מנהל עסקים) בסיוע של כותבים שהבולטים בהם הם יעקב רסלר (מהנדס) ופרופ' עזרה זהר.
בעמוד הבית של האתר החדש "קו ישר" כותב מוטי היינרייך על מה שוינוגרד לא כתב: לא משנה אילו החלטות היו מתקבלות על ידי שלישיית אולמרט-פרץ-חלוץ — העניין היה נגמר בכישלון, הפגנה בכיכר ואולי גם ועדת חקירה.
השלישייה הייתה מוצאת עצמה כמעט באותו מצב בכל דרך פעולה נבחרת. הכישלון היה מובטח: לא להגיב על החטיפה, כן או לא פעולה קרקעית, כן או לא גיוס מילואים, כן או לא שימוש בטנקים, נחיתה בליטאני וכו'. ועדת חקירה מובטחת.
הכישלון מובטח בגלל בעיות יסוד בצה"ל ולא רק בגלל שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ארבעת ראשי הממשלה וחמשת שרי הביטחון. לכישלון תורמת גם שיטת המשטר בישראל: ראש ממשלה חלש שעסוק רוב הזמן בהגנה על כיסאו, תלות בקואליציה שגוררת מינויי שרים כושלים שגם הם עסוקים באותו עניין, חילופי ממשלה תכופים, שחיתות מובנית שמעסיקה את הצמרת הפוליטית בהכנות להופעתם בבית המשפט… …לכן, הקדמנו את פרסום פרק הצבא.
צה"ל – המיתוס המרכזי
למה צה"ל?
הצבא לכאורה לא שייך למסגרת הדיון באתר קו ישר. צה"ל אינו גוף כלכלי שמועמד להפרטה, ושרותי הגנה צריכים, לכל הדעות, להינתן על ידי המדינה. ההחלטה להעלות לדיון גם את צה"ל נובעת מהשפעתו הכלכלית והחברתית על אופי המדינה. השפעה מהותית. גודל הצבא מבחינת כוח אדם ותקציב אינו מאפשר להתעלם.
למרות שלצורך כתיבת הפרק נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן אפילו ללא מידע פנימי כלשהו.
הפרק כולו, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה. הכל אותו דבר…
פער התדמית
אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא היהודי לערך כמעט קדוש, דת שאין מערערים עליה – פשוט מאמינים.
במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא.
אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה"ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.
"…הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר… בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר… אם במטכ"ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון… ואם צה"ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות". (עופר שלח, המגש והכסף).
בהמשך נתאר עיוותים ותמונות מתוך מציאות צה"לית שאינה ידועה לרובנו. נצביע על בעיות מבניות, ונציע מבנה שונה למערך המגן על ביטחון המדינה. מבנה שגם הוא אינו יכול להיות מושלם, אך עדיף לאין-ערוך על המצב הקיים.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.