יש הרוגים. אין אחראים?
מאת אורי הייטנר | פורסם בקו למושב ובבלוג האישי שלו בתאריך 4 בפברואר 2008
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז שלא להעמיד לדין שוטרים בעוון הריגת 13 מפגינים ערבים, מתוכם 12 אזרחים, באירועי אוקטובר 2000, עוררה סערת רוחות במגזר הערבי ותגובות חריפות במערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל. הטענה המרכזית של המוחים, היתה שלא יתכן שיש הרוגים ואין אחראים. התוצאות הקשות של האירוע מחייבות הגדרת אחריות ואשמה.
הם צודקים. אכן, לא יתכן שיש הרוגים ואין אחראים. יש אחראים ואשמים. מי שהסיתו, התסיסו והובילו את מרד ערביי ישראל באוקטובר 2000 נושאים באחריות ובאשמה לכל תוצאות המרד.
השיח התקשורתי הרגיל אותנו לתאר את אירועי אוקטובר כאירוע שבו נהרגו 13 מפגינים ערבים. יש המרחיקים לכת ומציגים זאת כאירוע שבו נרצחו המפגינים. זר שלא חי כאן באותם ימים קשים, או ששטיפת המוח השכיחה ממנו את העובדות, עלול לחשוב שמשטרת ישראל שלחה צלפים לכפרים ערביים כדי שיירו בערבים ויהרגו אותם.
האמת שונה לחלוטין. באוקטובר 2000, לאחר שערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק לשלום בין ישראל לפלשתינאים, פתחו הפלשתינאים במלחמת טרור חסרת תקדים. העילה בה נתלו לפתיחת המלחמה המתוכננת, היה ביקורו של אריק שרון בהר הבית, כלומר חילול האתר המוסלמי (שהרי ידוע שהר הבית הוא אתר מוסלמי) ברגליים יהודיות טמאות. מיד עם פרוץ המלחמה, פתחו ערביי ישראל בחזית שניה. עשרות אלפי מתפרעים חסמו באלימות קשה את הצירים המרכזיים של צפון הארץ, הפעילו אלימות חמורה וקשה ביותר כלפי נהגים יהודיים ואזרחים יהודיים, רגמו באבנים ובבקבוקי תבערה מכוניות ישראליות ושוטרים שמילאו את תפקידם, צרו על יישובים יהודיים, הבעירו מתבנים. כל צפון הארץ היה מנותק במשך ימים. נהגים יהודיים נשלפו ממכוניותיהם והוכו. נהג נהרג מפגיעת אבן בג'אסר א-זרקה. המרד עלול היה להתדרדר למלחמת אזרחים עקובה מדם ולאבדן שליטה מוחלט.
משטרת ישראל הצליחה להפסיק את המרד. האירועים, שאילו קרו במדינה דמוקרטית אחרת היו עלולים להסתיים בעשרות אם לא מאות הרוגים, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב כזה, הסתיימו במחיר זעום, יחסית. משטרת ישראל ראויה לכבוד ויקר הן על דיכוי המרד והן על כך שהוא דוכא ללא מרחץ דמים.
משטרת ישראל אינה נקיה מטעויות. העובדה שלא היה למשטרה מודיעין על העומד להתרחש היא מחדל קשה. אילו היה מודיעין, ניתן היה לבצע מעצרי מנע והמשטרה היתה נערכת בכוחות מוגברים ובאמצעי פיזור הפגנות ואמצעי אל-הרג מתוחכמים, כך שהאירועים לא היו מגיעים לעוצמה שהגיעו ומחיר הדמים היה נמנע ברובו.
אולם במציאות, מול המוני המתפרעים האלימים ושטופי השנאה ניצבו שוטרים מעטים, שחייהם היו בסכנה של ממש. כתוצאה מכך נאלצו לפתוח באש, ממנה נהרגו 13 פורעים.
טוב עשה היועץ המשפטי מזוז, שהחליט שלא להעמיד לדין את השוטרים, אם כי הוא לא עשה כן מהסיבות הנכונות. הימנעותו מהעמדה לדין נבעה מקושי ראייתי בזיהוי השוטרים שירו. מן הראוי היה, שהדרישה החצופה להעמיד את השוטרים לדין היתה נדחית בשל העובדה שהם ביצעו את תפקידם בתנאים קשה ביותר, והם ראויים למלוא הגיבוי.
ההתבכיינות של ערביי ישראל בשל העובדה שהמרד גבה מחיר דמים, אופיינית לשיח הפלשתינאי, של התנערות מאחריות. מן הראוי שלא ניתן לתרבות הזאת לבלבל אותנו.
עידכון ממוצ"ש 9 בפברואר 2008: חזית שנייה
"רבותי! להסתובב! הכביש נסגר בשל יידוי אבנים! נא לנסוע בנתיבים חלופיים!". כך זעקה הכריזה מתוך ניידת המשטרה שחסמה בצומת המוביל את הכניסה לכביש 77 לכיוון צומת ישי. אני הגעתי למקום מתוך כביש 77. ברדיו שמעתי שהכביש נסגר משני הכיוונים. מסתבר, ששעה שנסעתי בכביש, כשמולי מכוניות רבות החוזרות למרכז מסופשבוע בצפון, נרגמו מכוניות באבנים ואישה אחת נפצעה. רק במקרה, לא פגעה אבן במכוניתי, בילדיי.
באותה שעה, לא הרחק משם, בדבוריה, נרגמה כבאית וציודה נבזז, שעה שכבאיה עמלו בכיבוי שריפה בכפר, סמוך למחסן מיכלי גז. איזו נבזות! איזו כפיות טובה! ממש מזכיר את עזה, המשגרת טילים לעבר יישובים ישראליים אזרחיים, שעה שישראל מספקת לה חשמל, סולר ואספקה. אותה נבזות!
ובאותה שעה בדיוק, נופל טיל בשדרות, נוסף לעשרות טילים שנורו לעבר שדרות והנגב המערבי במהלך סוף השבוע. ילד בן 8 נפצע פצעים קשים מאוד. אחיו נפצע פצעים בינוניים. האם זה מקרי?
המצב בגבול הדרומי הולך ומתדרדר. ירי הקסאמים גובר. טיל נופל בחצר גן הילדים של קיבוץ בארי. טיל פוגע פגיעה ישירה בבית בשדרות. דומה שאין מנוס מפעולה משמעותית כדי לשים קץ לפשעי המלחמה האלה, הנמשכים גם כאשר תרוץ "הכיבוש" כבר לא קיים, אחרי שישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. ובטרם תצא ישראל לפעולה רצינית, מיידי האבנים מאותתים – צפויה חזית שניה, חזית פנימית.
זה כבר קרה, באוקטובר 2000. שעה שהפלשתינאים פתחו במתקפת הטרור הרצחנית, המכונה בלשון המכובסת "האינתיפאדה השניה", פתחו ערביי ישראל במרד. אז, לא היה מדובר בקומץ מיידי אבנים בשני כבישים. אז היה מדובר באלפי פורעים, שהתפרעו וחסמו את כל צפונה של הארץ, באלימות קשה ביותר, יידו אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות, צרו על יישובים, רצחו נהג ישראלי, נהגו בזמן מלחמה כגיס חמישי לכל דבר. אלמלא שוטרי משטרת ישראל, שהצליחו להשתלט על המרד במינימום נפגעים (13 מורדים בלבד), היינו עלולים להתדרדר למלחמת אזרחים של ממש. העובדה שבמלחמת לבנון השניה לא נפתחה חזית שניה של ערביי ישראל, מעידה על הצלחת משטרת ישראל, במאורעות אוקטובר 2000, ליצור הרתעה.
האם האירועים בכביש 77 ובדבוריה הם איתות לכך שההרתעה נשחקה, ושלצד המלחמה בעזה צפויה להיפתח חזית שניה בתוככי מדינת ישראל? מן הראוי שממשלת ישראל וכוחות הביטחון יערכו לאפשרות הזאת.
הפעם לא תוכל המשטרה לומר: הופתענו, לא ידענו. אסור ששוב יצליחו מתפרעים לשבש כך את החיים לאורך ימים ושבועות. הפעם על המשטרה להגיב באופן מהיר ונחרץ, כדי לדכא, בעודו באיבו, כל ניסיון לפתוח בחזית שניה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.