מחדל הקונספציה של וינוגרד
כמו בשבר של 2001, השמאל מנסה להפיל את תיק הכישלון והמחדלים על אולמרט ופרץ בלבד. דו"ח וינוגרד מסייע בידם. כאז כן היום, השמאל מנסה לשמור על עוגת הקונספציה בעזרת שמעון פרס. וינוגרד קיבל באופן בסיסי את הקונספציה וצמצם את האחריות למספר אישים
מאת: קרולין גליק | פורסם לראשונה ב4 במאי במקור ראשון ומפורסם באישור מיוחד ב"אנכי".
ישראל מצויה בסערה פוליטית רבתי מאז פרסום דו"ח וינוגרד ביום שני. בסערה זאת, זרמים שונים טוענים לעליונות ולא ניתן לנבא כיצד ייראו הדברים כשישקע האבק. כבר ברור כי ראש הממשלה אהוד אולמרט לא יתפטר מרצונו החופשי. ולאחר ישיבת סיעת קדימה ביום רביעי בערב, ידוע גם כי המפלגה שכל תכליתה שלטון, לא תוותר עליו. על כן שומרים חבריה אמונים לאולמרט.
מפלגת העבודה והשמאל הרחב פועלים במרץ לחזור על תרגיל 2001. אז, עם כישלון ועידת קמפ-דיוויד ותחילת מלחמת אוסלו, כמו כעת, עם מלחמת לבנון השנייה והפיכתה של עזה למעוז הג'יהאד העולמי, קרסה הקונספציה של השמאל באופן מוחלט. כמו היום, הציבור דרש אז בחירות כלליות כדי לשנות את הכיוון.
במקום לאפשר לציבור לומר את דברו, השמאל פעל עם אריאל שרון לבלום את הציבור. במקום להודות בכישלון תפיסתם, השמאל הפיל את האשמה על ראש הממשלה דאז אהוד ברק באופן אישי. לא השלום אכזב, כי אם ברק אכזב. בהובלת שמעון פרס, הצליח השמאל להפיל את ברק ולהישאר עם הקונספציה; עם ממשלה חדשה בראשות פרס ושרון. כאז כן היום, השמאל דוגל בהטלת כלל האשמה על אולמרט תוך החלפתו על ידי המשנה שלו פרס. ח"כ עמי איילון הודיע על כך בגלוי ביום שלישי.
הרב עובדיה וליברמן
באשר לימין, כמו ב-2001 כך גם כיום, הימין בראשות יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מחפש אך מתקשה למצוא את הדרך לחבור לציבור שרוצה בו ובבחירות. כמו אז, אין לימין הקולות בכנסת שיאפשרו בחירות. השאלה המרכזית שהימין צריך לשאול את עצמו כיום היא כיצד מביאים למצב שהרב עובדיה יוסף והשר אביגדור ליברמן יגיעו לכלל מסקנה, כי ייפגעו לאורך זמן מהמשך ישיבתם בממשלה.
חשוב לציין כי כל מחול השדים הזה לא נגרם על ידי דו"ח וינוגרד; אדרבא, הוא נבלם במשך שמונה חודשים על ידי ועדת וינוגרד. הסערה הציבורית והפוליטית כיום איננה אלא המשך ישיר של הסערה שהתחוללה בתום המלחמה אך הושעתה במשך שמונה חודשים באופן מלאכותי על ידי אולמרט באמצעות הקמת ועדת וינוגרד.
התפקיד של הוועדה כגוף חוסם-ביקורת בא לידי ביטוי בדו"ח שלה. אמנם הוא הטיל ביקורת קטלנית על אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ; אך בהטלת ביקורת זאת, חברי הוועדה לא סיפרו לציבור דבר שלא ידע כבר בתום המלחמה. מה שכן, באופן הטלת הביקורת, הם פעלו לחסום את קריסת הקונספציה של השמאל. במקום לדבר על קונספציה שקרסה, דו"ח וינוגרד מרכז את האש שלו על אישים שכשלו.
על פניו, הדו"ח דווקא כן נראה כמו כתב אישום נגד קונספציה. הרי כתוב בו כי חלק גדול מחוסר המוכנות של צה"ל ושל הדרג המדיני למלחמה נבע מהאמונה הקולקטיבית, כי "תם עידן המלחמות הגדולות". אך האמונה הזאת לא עמדה לעצמה. מקורה באידיאולוגיית השלום של השמאל. על פי האידיאולוגיה הזאת, אפילו אם נלחמים במלחמה, תכלית המלחמה היא להגיע למשא ומתן עם האויב ולא להכריע אותו. התפיסה כי לא יהיו יותר מלחמות גדולות הריהי תולדה ברורה של התפיסה הזאת, שקובעת שניתן עם כולם לדבר ולהגיע לשלום.
לבני שואלת, חלוץ משיב
על פי הדו"ח, תפיסה זאת היתה משותפת הן לממשלה והן לצה"ל כבר מהיום הראשון למלחמה. בדיון בממשלה ב-12 ביולי, שבו הוחלט על היציאה לקרב, פנתה שרת החוץ ציפי לבני פנתה לחלוץ ושאלה, "מהו ניצחון?" הרמטכ"ל השיב, "אין פה ניצחון…מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיב תגובה מספיק חריפה, שתקרא את הגורמים הבינלאומיים להיכנס לתוך העסק, להתערב בנקודת ההתערבות הנכונה, בשביל להביא ללחץ על מי שצריך". כבר ביום המחרת, על פי עדותה של לבני לוועדת וינוגרד, החל משרד החוץ להכין ניירות שפירטו את הצורך להביא כוחות זרים שיישבו על הגבול כדי להפריד בין צה"ל לחיזבאללה.
העובדה כי חברי ועדת וינוגרד דבקים דבקות מלאה באידיאולוגיית השלום של השמאל עולה מקביעתם שהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, אשר קבעה את תנאי הפסקת האש, היא החלטה טובה לישראל. אליבא דחברי הוועדה, "החלטה 1701 והתהליכים שאפשרו אותה משקפים כמה הישגים חשובים לישראל. חיזבאללה אינו יושב על הגבול, ויכולתו ליזום פגיעה בחיילים או ביישובי הצפון פחתה משמעותית. ייתכן כי ההחלטה, והתהליכים שהזינו אותה, עשויים להיות פתח להתפתחויות חיוביות באזור".
בקביעתם זו, השמיטו חברי הוועדה את הקרקע מתחת לרציונל של כל הדו"ח הקטלני שלהם. הרי תכליתה של מלחמה היא לשפר את המצב של מדינה מול אויביה. ואם מטרה זאת הושגה עבור ישראל מול חיזבאללה על ידי החלטת 1701, אז משמעות הדבר היא שעם כל השלומיאליות של אולמרט, פרץ וחלוץ, הם בכל זאת צודקים. ישראל, בהנהגתם, באמת ניצחה במלחמה.
חברי הדו"ח חוזרים מספר פעמים על האמירה כי "הוועדה הוקמה כי הציבור הרגיש כי נכשלנו במלחמה". אך תחושת הציבור שנכשלנו קשורה באופן ישיר לנוסח ההחלטה, ולא רק לקרבות ללא תכלית ולקטיושות על הצפון עד לדקה האחרונה של הלחימה. הרי החלטה 1701 שמה את ישראל, מדינה ריבונית, במעמד שווה ערך עם חיזבאללה, ארגון טרור בלתי חוקי. ההחלטה נותנת לגיטימציה בינלאומית להמשך קיומו של חיזבאללה כארגון צבאי תת-מדינתי בלבנון. הכוחות הבינלאומיים, שהממשלה היתה כה להוטה לראות פרוסים על הגבול, גורמים לכך שכל ניסיון של ישראל להדוף את חיזבאללה בעתיד ייחשב כהפרה של הפסקת האש.
כישלון בתפיסה הרעיונית
בניגוד לקביעת הוועדה, חיזבאללה כן יושב על הגבול ועל פי הרמטכ"ל גבי אשכנזי, חיזבאללה עומד להחזיר את סדר הכוחות שלו בדרום לבנון למה שהיה לפני המלחמה. הודות לתנאי הפסקת האש, אשר לא מנעו חימושו המחודש של חיזבאללה על ידי איראן וסוריה (שאינן מוזכרות כלל ב-1701), מולאו מחסני הטילים והרקטות של חיזבאללה לרמה שהיתה טרם המלחמה. על כן, חיזבאללה שוב מסוגל כיום לפגוע פגיעה מהותית ביישובי הצפון.
מה שעולה מדו"ח וינוגרד הוא ניסיון של מחבריו להתעלם מהעובדה, כי מלחמת לבנון השנייה לא היתה רק מלחמה בין צבאות – היא היתה מלחמה בין רעיונות. בקיץ שעבר ניתנה לישראל הזדמנות לחשוף את האמת על אופי המלחמה, ובכך להביס את נרטיב השלום השקרי לפיו אין הבדל ערכי בין צה"ל לבין כוחות טרור ועל כן אין סיבה לחפש הכרעה, ולפיו המלחמה נגד ישראל איננה שייכת לג'יהאד העולמי.
הרי מהרגע הראשון, המלחמה חשפה את אחדות כוחות הג'יהאד הנלחמים נגד ישראל בלבנון ובעזה מצד אחד והכוחות הנלחמים נגד ארצות הברית ובנות בריתה בעיראק ובכלל העולם מצד שני. מי שהבין זאת באופן אינטואיטיבי היה גם הציבור בארץ וגם הנשיא ג'ורג' בוש. על כן, גם העם וגם בוש נרתמו להביא לניצחון ישראלי.
התמיכה של הנשיא בישראל הביאה למאבק בתוך הממשל. מי שצידדו בגישתו של הנשיא היו סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני ושגריר ארצות הברית באו"ם דאז ג'ון בולטון. שניהם פעלו לחסום את כל הדיונים על הפסקות אש כל עוד ישראל לא ניצחה את חיזבאללה. מולם עמדו מזכירת המדינה קונדוליסה רייס ומחלקת המדינה. אלו דחפו לפתרון מדיני של הפסקת אש כבר מתחילת המלחמה.
השלמה אמריקנית
מי שהכריעו את הכף לטובת רייס היו, עד כמה שזה יישמע מוזר, מנהיגי ישראל, שוויתרו על ניצחון עוד לפני שצה"ל התחיל לפעול.
כפועל יוצא מדבקות ישראל בנרטיב השלום, לא רק שישראל הפסידה את המלחמה, תומכיה הנאמנים ביותר בארצות הברית הפסידו את מלחמת הרעיונות בממשל. למעשה, מלחמת לבנון השנייה היתה הקרב האחרון של הניאו-שמרנים בממשל. מאז, אין למחנה זה כל השפעה על מדיניות החוץ של ארצות הברית. רייס ואנשיה שולטים שליטה מוחלטת בכל המהלכים, והתוצאות הן הרות-אסון גלובלי.
מאז המלחמה, רייס הובילה את הממשל להכיר בממשלת האחדות בסומליה שבה חברים מחבלי אל-קאעידה. מול צפון-קוריאה, ארצות הברית נטשה את דרכו של בוש וכעת משלימה עם הפצצות הגרעיניות של פיונגיאנג ונותנת לה כסף. בעיראק רייס פועלת בדרכם של הדמוקרטים ומנסה לפלס את הדרך החוצה. את הפסגה בשארם א-שייך השבוע, שבה השפילה רייס את אמריקה בחיזוריה אחרי איראן וסוריה, יש לראות כניסיון לסכם תנאי כניעה של הצבא האמריקני בעיראק. הודות לרייס, על מפקדי הצבא האמריקנים נאסר להודות בפומבי, כי ממשלות איראן וסוריה עומדות מאחורי הכוחות הזורעים תוהו ובוהו בעיראק והורגים חיילים אמריקנים.
מאז המלחמה בקיץ, ארצות הברית פסלה את האפשרות לצאת למתקפה נגד מתקני הגרעין של איראן. כמו כן, ארה"ב מסרבת לסייע לכוחות האנטי-משטריים בתוך איראן להפיל את המשטר. מבחינתה של רייס, האופציה היחידה היא פיוס של האייטוללות, ואם זה לא עובד, אז השלמה עם הפצצה הגרעינית האיראנית.
הפסד בכמה מלחמות
מאז המלחמה, האמריקנים מחזקים את התלות שלהם בערב-הסעודית ומצרים ואף מגבירים את הסיוע שלהם לפלשתינים, בלי קשר לעובדה שהפלשתינים נשלטים בידי חמאס. כך קורה שבשבוע שעבר האמריקנים נתנו מסמך לישראל ולפלשתינים המחייב את ישראל להסיר מחסומים ביהודה ושומרון ולאפשר תנועת משאיות מעזה באופן חופשי ליו"ש – גם ללא קשר למתרחש ברשות הפלשתינית. כך קורה שהאמריקנים מתעקשים כי על ישראל לשאת ולתת עם מחמוד עבאס אף שהוא אינו בר-סמכא לסכם דבר עם ישראל.
אף אחד לא יודע כיצד תסתיים הדרמה הפוליטית הנחשפת לנגד עינינו. אך מה שכן ברור הוא, שעלינו להבין כי הפסדנו ביותר ממלחמה אחת בשנה שעברה. אם ברצוננו לנצח במלחמה הבאה, לא די בהחלפת ממשלות. עלינו להחליף גם את הקונספציה שהולידה את ההנהגה ושהולידה את התבוסה.
קרוליין גליק משמשת כסגן עורכת של הג'רוזלם פוסט, והינה מבכירי המנתחים הפוליטיים בעולם. מאמרי הניתוח הפוליטי שלה מתפרסמים במיטב העיתונות. גב' גליק עלתה לישראל מייד לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת קולומביה ולאחר שירותה הצבאי בצה"ל שימשה בתפקידי מפתח בצוות המייעץ לראש הממשלה רבין במהלך הסכמי אוסלו. גב' גליק מפרסמת טור קבוע בעמוד הראשון של הג'רוזלם פוסט, במהלך מלחמת עיראק האחרונה היא הצטרפה לכוחות החי"ר האמריקאיים והיתה בין הראשונים שהגיעו לבגדאד. המאמר מתפרסם ב"אנכי" באישור מיוחד של הכותבת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.