סוף המשחק

מאת מוטי היינריך | 8 במרץ 2011

ממשלות המערב מנהלות משחק פירמידה עצום שלידו נראית ההונאה של מיידוף כמשחק ילדים. על פי תחזיות של הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים אנו עלולים לחזות בקריסת הפרימדה הזאת בעתיד הנראה לעין.

הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS – Bank for International Settlements) יושב בבזל שבשווייץ ונראה כי אינו עושה הרבה… הוא ארגון על-מדינתי וחברים בו בנקים מרכזיים בעולם. "הבנק" אינו בנק במובן המקובל. הוא הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לחלק את כספי הפיצויים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. פיצויים שנכפו על גרמניה במסגרת הסכם השלום בוורסיי. כידוע, גופים ציבוריים מסרבים למות וגם לאחר שהסתיים תפקידו המקורי של הבנק, כאשר אדולף היטלר הפסיק את תשלומי הפיצויים למדינות הברית עם עלייתו לשלטון – פקידי הבנק מצאו תעסוקה אחרת… בעיקר פרסום הנחיות לבנקים מרכזיים, הפקת ניירות עמדה ופרסום מחקרים…

כמו מחלקת המחקר של בנק ישראל. אין להסיק מהנאמר משום זלזול בתוכן הפרסומים של שני המוסדות. מחקרי הבנק זוכים להדים חיוביים בתקשורת הכלכלית והוא היה אחד מהגופים הבינלאומיים הבודדים שהתריע בעקביות על המינוף המוגזם במערכת הבנקאות בעולם ועל בועת האשראי המתפתחת.לפני כשנה פרסם הבנק "נייר עבודה" תחת הכותרת "עתידו של החוב הציבורי – הערכה והשלכות".

ראוי לציין שהגישה של הבנק בניירות העבודה שהוא מפרסם היא מאד מאופקת ושמרנית, ממש "יבשה".

המחקר סוקר את המדיניות הפיסקאלית של מספר מדינות מערביות, ומוסיף לכך את ההתחייבויות של אותן מדינות בגין הוצאות רווחה עתידיות כגון פנסיות, ביטוחי בריאות ממשלתיים וביטוח לאומי (בהתאם להתפלגות הגיל באוכלוסיה). המסקנה הבלתי נמנעת היא שמשחק הפירמידה של הממשלות בעיצומו. כתבנו על כך מספר פעמים בעבר (ראה קישורים בסוף הכתבה) מבלי שהיו בידנו כלי הניתוח שלBIS. מתחזקת דעתי שהתמוטטות המערכת הפיננסית בעולם, זו המוכרת לנו, היא בלתי נמנעת. שורשיה נעוצים במודל מדינת הרווחה שממומן על ידי הממשלות באמצעות חובות הולכים ותופחים.

החוקים "החברתיים", כולל כוחם המעוגן בחוק של האיגודים המקצועיים, מבנה המערכת הדמוקרטית שמאלץ פוליטיקאים להתחייב לתשלומי "מגיע לי" הולכים וגדלים שלא תמורת עבודה, עצם היכולת שיש לממשלות לממן את תקציבי המדינה באמצעות אגרות חוב וכך לגלגל חובות מבחירות לבחירות אל העתיד – כל אלה גם יחד אינם אלא משחק פונזי – משחק הפירמידה הגדול בתולדות האדם.היחס בין החוב הלאומי לתוצר מבטא את היכולת של המדינה לעמוד בהתחייבויותיה. הקריטריון פשוט, ודומה להערכת יכולתנו לעמוד בהחזרי המשכנתא החודשיים על הדירה – גובה התשלומים האפשריים תלוי בהכנסה הקבועה שלנו. כאשר חוב של מדינה מגיע לגודלו של התוצר השנתי במדינה (החוב שווה ל-100 אחוזי תוצר שנתי) קל להבין שאם הריבית על החוב גבוהה משיעור הצמיחה של התמ"ג – אנחנו בצרות – החוב רק הולך ותופח.

מדובר בחוב "הישן", עוד לפני שמכניסים לחשבון הלוואות חדשות שלוקחים הפוליטיקאים כי תמיד יש "צרכים דחופים" כמו תוכניות "חילוץ" בארצות הברית ו"סבסוד הלחם" בישראל.

היחס חוב-לתוצר כיום, בהשוואה לערב "המשבר" האחרון, צמח בבריטניה מ- 47 אחוז ל-94 אחוז, ביוון החוב התנפח מ- 104 אחוזי תוצר ל- 130 אחוז (בהנחה שהממשלה שם הפסיקה "לבשל" את המספרים…), החוב של ממשלת יפן צומח בקצב של 9 אחוזים לשנה וחצה כבר את קו 200 האחוזים, ובארצות הברית מתקרבים ל-100 אחוזי תוצר (לא כולל את חובות מדינות הברית והערים הגדולות).

המחקר מחשב את ההתפתחות הצפויה של החוב ב-30 השנים הקרובות. לא מדובר ב"נבואה". התחזית מתבססת על נתונים שמרניים באופן מוגזם: הנחה שהכנסות הממשלות יישארו קבועות (יחסית לתמ"ג) לאורך כל אותם העשורים ברמתן הנוכחית, והוצאות תקציב המדינה (ללא הוצאות רווחה) יישארו גם הן קבועות ברמתן השנה. דומה הדבר להנחה הבלתי מציאותית שבישראל לא יגדל שכר המינימום, תקציב החינוך, תקציב הבריאות ותקציב הביטחון במשך 30 השנים הבאות, אלא בצמוד לצמיחה במשק.

כלומר, לא תתקבל בכנסת שום הצעת חוק "חברתית" חדשה בעתיד… שלי יחימוביץ' תפרוש מיד לגמלאות ולא יימצא לה מחליף.

בגרף למטה ניתן לראות בקו האדום, כי גם תחת ההנחות הבלתי מציאותיות, צפויים החובות להגיע כבר תוך 9 שנים לסדרי גודל מחרידים: החוב ביפן יגיע ל-300 אחוזי תוצר, בריטניה ל- 200 אחוז, ובארצות הברית קרוב ל-180 אחוז. תשלומי הריבית על החוב (רק ריבית ללא החזר קרן) יגיעו ל- 10 אחוז מהתוצר בבריטניה, כלומר כ- 20 אחוז מתקציב המדינה. החוקרים בדקו כיצד יתפתח החוב הלאומי בהנחה אופטימית שהמדינות יעמדו בתוכניות הקיצוצים שהוכרזו בשנה האחרונה. התוצאה היא הקו הירוק. צבירת החוב אומנם תואט, אך לא יהיה בכך די כדי למנוע את קריסת משחק הפירמידה.בתסריט השלישי, מסומן בקו כחול, מניחים החוקרים את ימות המשיח. המדינות יקצצו בתקציבים על פי התוכניות הנוכחיות, ובנוסף גם יקצצו באופן דרקוני בתוכניות הרווחה העתידיות שהובטחו לציבור… "הלכה" הפנסיה. גם תחת הנחות אלה רק בגרמניה, אוסטריה, הולנד ואיטליה (אם המספרים שם אמינים…) יחול שיפור. אבל, ביתר המדינות אפילו מדיניות זו לא מספיקה כדי לעצור את החובות התופחים.



מסקנות אלה מובילות לשאלה הבלתי נמנעת – מה בכל זאת צריך לעשות כדי להיחלץ מטביעה? מה צריכות הממשלות לעשות, לא כדי לחסל את החוב, אלא רק כדי לחזור לרמת החוב שהייתה בשנת 2007 ?

לא פשוט. המדינות צריכות לקצץ בהוצאות, לא סתם "לקצץ" אלא ליצור עודף קבוע בתקציב. יפן, לדוגמה, אם תרצה להקטין את החוב שלה לרמה של 2007 תוך 5 שנים – תצטרך ליצור עודף תקציבי קבוע של 10.1 אחוזים לעומת גירעון נוכחי של 8- אחוז כיום. מדובר בשינוי כיוון של 18 אחוזים בתקציב. ואם היפנים ירצו להגיע למטרה זו תוך 10 שנים יידרש עודף שנתי קבוע של רק 6.4 אחוזים מהתקציב. כך גם בארצות אחרות.

כלומר, כדי לצאת מהבוץ תידרש מהפכה. שום משטר דמוקרטי לא יעמוד בכך, אין פוליטיקאים שיציעו צעדים כה דרסטיים ויוכלו להישאר דקה אחת לאחר מכן בשלטון, לכן הם לא ינקטו בשום צעד מבלי שהמציאות תכריח אותם. מדינות המערב עשירות בועדי עובדים כמו בחברת החשמל ובנמל אשדוד, "הלובי החברתי" במערב חזק לפחות כמו בישראל, והציבור הרחב שהורגל לקבל כסף שצומח על העצים בבוסתן הנסתר של הממשלה ימשיך לדרוש את שלו. גם "נתניהו" יש בכל מדינה – והם ימשיכו להבטיח להמשיך לסבסד את הלחם וגם להקטין את המיסים.

הוספת תגובה