צבא החובבים לישראל מאת בועז ארד

מאז פורסמו הנתונים בדבר אחוזי הגיוס היורדים לצה"ל לא מפסיקים דברני התקשורת לצקצק בהתחסדות במסע הסתה נגד "המשתמטים". כמובן שכל מסע ההסתה הזה מכוון רק נגד האינדיבידואליסטים, אלו שנטלו יוזמה והחליטו לפעול נגד גיוסם הכפוי מבלי שעמדה להם "התבונה" להסתייע בגב פוליטי או כלכלי שייצר עבורם פטור "חוקי". (חרדים, ערבים, ספורטאים, יציאה לחו"ל ועוד…)

הבעיה במסע התעמולה הקולקטיביסטי היא שגיוס חובה אינו מעשי, אינו יעיל ומעל הכל אינו מוסרי. ההשלכה החמורה הנוספת מכך היא שהמערכת הישראלית מנפה בבוז והשפלה חלק מן הטובים, האמיצים הנון-קונפורמיסטים והיזמים שבין בניה ומונעת מהם לסייע בפיתוחה – לא מפתיע שאנו מקבלים מפלצת ביטחון אימתנית ובלתי יעילה המלאה בקונפורמיסטים שעיקר מסקנותיה מכישלון לכישלון הוא הגדלת תקציבים על חשבון היצרנים בישראל.

הגדלת תקציבים היא המסקנה העיקרית שתיושם בחריפות בעקבות כשלי הפיקוד והניהול שהתגלו במלחמה האחרונה. עזות פנים שאינה יודעת גבול הופגנה על ידי יועצי הכלכלה של מערכת הביטחון בראשות תא"ל משה ליפל; "ליפל ואנשיו חיברו ומצאו שצריך להגדיל בעשור הקרוב את תקציב הבטחון ב-148 מילארד שקל. שזה יפה; מתחת ל-150 מילארד שקל ומתחת ל-200 מילארד שקל. בהתחשב בכך שתקציב המדינה כולו הוא רק 283 מילארד ¤, אין ספק שמדובר בדרישה צנועה ולא תהיה בעיה למצוא לה מקורות בשאר החלקים, הפחות חשובים של התקציב" (גיא רולניק, דה מרקר Week 3 באוגוסט).

גיוס חובה אינו מעשי משום שאינו ניתן לביצוע. אנו לא חיים, לא רוצים לחיות ולא ניתן לחיות במדינתם של אפלטון או של סטאלין או בקיבוץ קולקטיביסטי שבו נדרש כל אזרח "לתת לפי יכלתו ולקבל לפי צרכיו". כשניסו חברות טוטליטריות שונות לחיות כך גילו חבריהם כי ה"אידאל" לא רק שאינו ניתן ליישום, אלא גם שהוא מטפח את הערכים ההפוכים לאלה שאותם התיימרו להשיג; ביקשו חברות וקיבלו עוינות, ביקשו ערבות הדדית וקיבלו הפקרות – תמיד יהיו יותר צרכים מיכולות ומי שנוצלו ונזרקו ככלי אין חפץ אלו האזרחים "הטובים" והתורמים של השיטה. אנשים אינם שווים ולעולם יהיה אי-שוויון בין מי שמסוגל ליותר ומנוצל יותר לטובת האחרים שאינם מסוגלים או שאינם רוצים ואינם עושים.

גיוס חובה אינו יעיל ויוצר צבא חובבני – "בכל מקצוע אזרחי נדרשת תקופת לימודים רצופה ורצינית, ואחריה – תקופת התמחות תוך כדי עבודה. רק בשנים שלאחר מכן, הופך העובד למקצוען אמיתי. כדי להישאר מקצוען, עליו להתמיד במלאכתו, להתעדכן בחידושים ולגלות ערנות מול מתחרים. לא ייתכן שרק במקצועות צבאיים כל זה אינו נדרש! המסקנה הבלתי נמנעת היא שהבסיס עליו נשען הצבא – חובבני! " (מוטי היינריך, אתר קו ישר).
תא"ל (מיל.) אמציה חן אמר: "בצה"ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה"ל תלויה בבעיות מנהלתיות ולא בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה"ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים… הקצינים נתונים אך ורק בעשייה… נותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה". (אורי מילשטיין, קריסה ולקחה).

גיוס חובה אינו מוסרי – תפקידה של מדינה הינו להגן על זכויות האדם של אזרחיה (ומלכתחילה היתה הכוונה בפקודת הקמת צה"ל ב26 במאי 1948 להשתמש בגיוס חובה רק בשעת חירום שהפכה להיות 59 שנות חירום – מצ"ב תמונת פקודת ההקמה). גיוס החובה הינו עיוות יסודי בסדרי העדיפויות של המדינה ומהווה מעילה בתפקידה. מעילה זאת נוצרת כאשר למען "הגנה על זכויות האזרח לחייו ולרכושו" פונה המדינה ומפקיעה את אותן זכויות בהופכה את אזרחיה הצעירים לחיילים בכפייה בצבא עבדים ללא תשלום. אברהם לינקולן שהיה לוחם נגד העבדות ידע לנסח היטב את הבעיה שביסוד הגיוס הכפוי: "מי שמוכן להקריב את החופש שלו למען הביטחון" אמר, "סופו שלא יהיו לו, לא חופש ולא בטחון".

בחדות הקולמוס והמחשבה האופינית לה כתבה איין ראנד על גיוס החובה:

"מכל הפגיעות בזכויות הפרט בכלכלה המעורבת, הגיוס הצבאי הכפוי הינו הגרוע ביותר. הוא הפרה של זכויות. הוא שולל את הזכות היסודית של האדם — הזכות לחיים –ומבסס את העיקרון הבסיסי של הסטאטיזם: כי חיי האדם שייכים למדינה, והמדינה עשויה לתבוע אותם על ידי כפייתו להקריבם בקרב. לאחר שעיקרון זה התקבל, השאר הוא רק עניין של זמן. אם המדינה רשאית לכפות על אדם להסתכן במוות או פגיעה נוראה ונכות, במלחמה שהוכרזה על פי שיקולי המדינה, למען מטרה שהוא אינו נדרש להסכים עמה או אפילו להבינה, אם הסכמתו אינה נדרשת על מנת לשלוח אותו לסבל בל-יתואר — לכן, בעיקרון, כל הזכויות נשללות במדינה כזאת, וממשלתו אינה מגינה עליו.על מה עוד נותר להגן?"

רבים מאלו שטעמו מ"נחת זרועה" של מערכת החינוך הישראלית יאמרו כי גם אם יש טעם בדברים לא ניתן לישמם בישראל המוקפת אוייבים…. אולם דווקא משום כך אומר כי היות ומדובר בנושא של חיים ומוות – שרידותינו תלויה בהקמתו של צבא מקצועי וחופשי.

הבעייה אינה נעוצה במה שניתן או לא ניתן לביצוע – זאת מטלה פשוטה יחסית בהשוואה להישגי מדינת ישראל עד כה, עלינו להגדיר מה מבוקש וניתן לביצוע ולהתחיל במלאכה. הבעייה היא מה רוצים או לא רוצים קברניטי מדינת ישראל לבצע וכיום נראה כי תוספת תקציב עונה לגמרי על צרכיהם – גם אם היא באה על חשבון שרידותה של מדינת ישראל וזכויות האדם והרכוש של אזרחיה.

לדיון במאמר בפורום "אנכי" | להוספת תגובה למאמר ב"אומדיה"