רוח האדם, לא רוח האדמה
בועז ארד | 26 במרץ 2010, פורסם במקור ראשון בטור "על הכוונת".
מי שיעיין בפרוטוקול של ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 16.3.10, כאשר זה יעלה לאתר הכנסת בקרוב, עלול להתעצב. מדובר בדיון שהוביל חבר הכנסת ישראל חסון בהצעת החוק של הרשות לפיתוח הנגב, אותה יזם יחד עם ח"כ אילטוב בתמיכת אריה אלדד ואחרים. הצעת החוק נועדה להסדיר את מעמדם של המתיישבים הבודדים בנגב. לצד המתיישבים ובעלי החוות שהגיעו לדיון, הוזמנו גם נציגי הרשויות ומשרדי הממשלה ואירגונים המצהירים כי יש להם נגיעה או אמירה בנושא.
חוות דרך היין בנגב הן מפעל ההתיישבות הגדול והמצליח ביותר אשר קם בנגב בשנים האחרונות. אין מחלוקת על הצלחתם של המיזמים אשר הביאו לפריחה חסרת תקדים בתיירות לנגב ולביקוש רב להתיישבות ביישובי רמת הנגב. אך המתיישבים, אנשים פרטיים אשר סיכנו כל מה שיש להם כדי להפוך את חתיכת המדבר היבשה שקיבלו לגן פורח של חקלאות ותיירות, נשכחו בדרך.
למרות זאת שהמתיישבים עלו על הקרקע בזכות וברשות גורמים ממשלתיים, מזה שנים הם עוברים התעללות של רשויות מדינה הטוענות שלא הן אשרו את הקמת החוות, והמעמידות אותן בפני שתי ברירות רעות: לעקור מן השטח ולהוריד את השקעותיהם לטמיון או להמשיך להחזיק בשטח מתוך תקווה שיוסדרו החוקים והנהלים, למרות היותם בשלב זה "מפרי חוק", לכאורה.
הדיון התנהל בשאיפה לסייע ולהכיר באחריות המדינה לפתור את הסבך אותו היא יצרה באמצעות מוסדותיה המסוכסכים. כך, עד אשר הגיע תורה של עורכת הדין חגית הלמר נציגת של החברה להגנת הטבע אשר בפועל חטפה את הדיון: כיצד מצהירים המתיישבים כי הם יושבים כחוק בעת שלא נערך מכרז? כיצד מעיזים הם לבקש זכות קניין בעת שהם מתעלמים מזכות הציבור לאדמה לטבע ולנופים? יש כאן קבוצה של עבריינים המתעלמת מן החוק הכריזה הנציגה וטענה כי ההגנה על כבוד האדם דורשת לתקן את העוול של האיפה והאיפה הפוגע בשל מה שהיא כינתה "הפסיכולוגיה של כבוד האדם" במי שלא זכה להתיישב בחוות בודדים. שטף צדקני זה מאשר ייצג את מאבקה המתמשך של החברה להגנת הטבע נגד ההתיישבות, ושב ועלה בדיון כמו גם בעתירות המשפטיות אותן הגישה נגד ההתיישבות.
מי שיביט על מפת הקצאת השטחים בנגב וחלוקתם בין שמורות טבע ושטחי אש לבין הקצאות להתיישבות ופיתוח כלכלי יגלה תמונה מדהימה. רצועה צרה ומצומקת הוקצתה להתיישבות בעוד שרוב שטחי הנגב חסומים.
בשנת 1987 פרסם עזריה אלון, המגלם בדמותו את חזון ופיתוח תרבות שמירת הטבע בארץ ישראל מאמר בעיתון "טבע וארץ". (גיליון כ"ט 2 עמוד 19). במאמרו "רוח האדם, לא רוח האדמה", יצא עזריה אלון נגד רוח החזרה לטבע וחוסר הרציונאליות שבאו לידי ביטוי בספרון "רוח האדמה" שהוצא לאור במסגרת אחד מבתי הספר של החברה להגנת הטבע. הספרון, אשר כלל מאמרים של אדוארד אביי,הנאום (שלא היה) של צ'יף סיאטל ועוד נבואות חורבן שהובילו לקריאות נגד כל פיתוח התיישבותי ותעשייתי, הפך אז לחלק מן הפק"ל של מדריכות החברה להגנת הטבע והשפעתו לא פגה עד היום. כאשר אנו רואים כיצד הפכה החברה להגנת הטבע כיום לאחד הגופים המובילים כמעט כל התנגדות לפיתוח מן הראוי שנשוב לעיין במאמר המיוחד הזה של אלון.
אלון כתב לפני עשורים במאמרו: "אני נאבק ברעיון של 'רוח האדמה' לא משום שאין הוא ציוני, אלא משום שהוא נגד האנושות… השאלה היא מה יכוון אותנו ואת מעשינו, 'רוח האדמה' ערטילאית או 'רוח אדם' רציונאלית. התקופה שבה אנו חיים אינה תקופת זוהר לרציונאליזם. כוחות אפלים של אמונות מיסטיות ופונדמנטליזם דתי שוטפים את כל העולם, מארצות המצויות בראש הסולם הטכנולוגי, כארצות הברית ועד איראן…. מאלה שדיברו בעבר בשם 'רוח האדם' ו'רוח האדמה' נותרו לנו זיכרונות מרים, שכן דווקא אלו היו תמיד אויביה של רוח האדם".
"קשה להתמודד עם המציאות הממשית של בני-האדם"; כתב אז אלון, "גם עם הצורך לתת תשובות לצרכים הטכנולוגיים, ולצרכי השימוש בקרקע, במים ובאוויר, וגם לשמור על מורשת הטבע למען עצמנו ולמען הדורות הבאים. קל הרבה יותר להתעלם מכל אלה, לשלול את הקיום האנושי הריאלי, להיתפס לרעיונות מיסטיים ולהאמין שהם הם שיפתרו את בעיותינו…"
על גבי עותק המאמר שבידי כתב עזריה אלון הקדשה אותה ראוי היה לשוב ולהזכיר: "גם היום, כמו בזמן כתיבת המאמר, נשאר הערך העליון – רוח האדם".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.