קפיטליזם מול סוציאליזם – מהי השיטה העדיפה – העימות

קפיטליזם מול סוציאליזם – מהי השיטה העדיפה?

מאת בועז ארד | 17 באוגוסט 2011

שני סיבובי עימותים הניבו ויכוח ציבורי בו הוצגו העקרונות של הקפיטליזם מול הסוציאליזם. האירוע התרחש בליבה של מדגרת המהפכה הסוציאליסטית במתחם "השמאל הלאומי" בשדרות רוטשילד. לפניכם קישורים לשני המפגשים וכמה התייחסויות שלי ביחס לאלדד יניב והשמאל הלאומי שלא היו ראויות לשידור.

השבוע ערכתי שני סבבי עימותים עם אלדד יניב, מייסד "השמאל הלאומי". אתמול בבוקר התקיים המפגש השני שנערך באולפן ההקלטות של "MarkerTV". הנושא היה עימות (דיבייט) בין השיטה הקפיטליסטית והסוציאליסטית. אלדד יניב, מי שהיה יועץ פוליטי ומקורב לאהוד ברק בתקופת כהונתו כראש ממשלה. החל את הקריירה הפוליטית שלו כעורך "במחנה" ולאחר מכן כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות". בשנת 1999 הוביל את מטה הבחירות של ברק שנבחר לראשות הממשלה ושימש לאחריהן כיועצו האישי.  בשנת 2006 הוא הוגדר כ"פרקליט צמרת המתמחה בספינים תקשורתיים" על ידי כתב ה"דהמרקר" ובתאורים אף פחות מחמיאים על ידי מיכל קפרא ממעריב. חיצונית, קשה לזהות כיום את ה"קונסליירי" המחוייט המדלג בין עמדות כוח בתקשורת, בפוליטיקה ובעסקים, האיש ששימש כהשראה לדמותו הנכלולית של "קוזו" בסדרה פולישוק.

לטענתו של יניב שהסביר למראיין בדהמרקר כי כיום הוא מתפרנס מחסכונותיו ולא עובד, הימים בהם ייצג את אריק שרון, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, ושמעון פרס חלפו.  מאז נטל על עצמו לגבש את גוש השמאל המרוסק המורכב מרסיסי מפלגות ציוניות ואנטי-ציוניות הוא מסתובב תוך שהוא לובש תדמית של מהפכן עממי וחובש כובע צבאי מרופט שנראה כמו גירסה ישראלית לכובעו של מאו.

המניפסט שכתב עבור תנועת "השמאל הלאומי" עם המחזאי שמואל הספרי ספוג ברגשות תיעוב לאדונים אותם שירת בסיבוב הראשון. באתר אינטרנט הקרוי "נוחילנד" המסונף לאתר השמאל הלאומי מתנוסס ראש מסוגנן של חזיר שלא היה מבייש את יכולות העיצוב של טטיאנה סוסקין.

למרות שאין קשר בין החזיר החמוד והצודק של יניב ו"השמאל הלאומי" לבין החזיר מחרחר המלחמה של סוסקין ו"הימין הלאומני", עדיין ראוי להיזכר כי בשנת 1977 סוסקין נשפטה ונענשה באופן חמור במאסר ממושך ובילתה במאסר במשך חצי שנה בטרם גזר הדין, זאת בעיקר בשל פגיעה ברגשות דתיים  בעקבות הפצת הכרוז בחברון בו מופיע ציור חזיר ועליו הכיתוב מוחמד… הפרשה הזאת מעלה תהיות לגבי הקריטריונים להגבלת חופש הדיבור הנהוג בישראל כתוצאה מפחד והטייה אידאולוגית (ראו כאן).

בהתחשב בכך שהשמאל מתייחס להפרטה ולקפיטליזם כדת וכידוע גם ליהודים קפיטליסטיים יש רגישות מה לחזירים, מעניין היה לבחון כיצד בית המשפט יתמודד עם הסתה ופגיעה ב"רגשות דתיים" מסוג זה.

 

מעל: אילוסטרציה תמונת מסך מאתר השמאל הלאומי "נוחילנד" והכרוז של טטיאנה סוסקין.

החזירים הקפיטליסטיים ונוער הגבעות של פרס

לדידו של יניב מחאת האהלים הינה מבשרת המהפכה שתשנה את המפה הפוליטית בישראל. במאמרו באתר "נוחילנד" משווה יניב את היחסים בין העם בישראל לשלטון כיחסים שבין צמיתים לעריצים ומייחל למהפכה: "כן, הגיע הזמן, שלטון – שתכיר את העם." כותב יניב, "אחרי כל-כך הרבה שנים שהיה לך נעים וחם לשבת עלינו. זהו רגע מרגש כשהדב מתעורר. תמיד נעים לפגוש את העם. זה קרה גם ללואי ה-16 ולמרי אנטואנט. זה קרה גם לניקולא צ'אוצ'סקו. זה קרה גם לחוסני מובראכ. אחרי כל-כך הרבה שנים גם הם פגשו את העם. זה הנסחט, המנוצל, המכופף, השותק. פתאום קם עם ומתחיל ללכת. מנקה את האבק מהעיניים, מיישר את הבגדים, ומסתכל לשלטון בעיניים. בלבן של העיניים".

הלהט המהפכני מלווה גם את הקו העיצובי של כרזות השמאל הלאומי הצובעות בזפת שחור את פניהם של נתניהו, ליברמן, תשובה ונוחי דנקנר. ההתנסחות של המניפסט הזה אולי עוברת איכשהו כמחזאות אמנותית מבית מדרשו של הספרי אך היא מנסרת בקול צרימה מקפיא כמניפסט פוליטי. השמאל הלאומי בהחלט מאמץ לעצמו את הקו הסגנוני המעודן הנגזר משמו בגרמנית, "נאציונל סוציאליזם", הקו הגרפי והדימויים הדמוניים והחזיריים שבחר להציג לאנשי עסקים ונבחרי ציבור ספציפיים מדאיגים. הקורא בעל הרגישות ההיסטורית יוכל להחליף במניפסט את המילים "קפיטליסטים" או "אנשי עסקים" במילה "יהודים" וההקבלה ההסטורית תהיה מפחידה.

אפשר לזהות כי אחד הפוליטיקאים המחבקים והאוהדים ביותר של "מחאת האוהלים" הוא שמעון פרס, בשנת 2004 החדיר פרס את הביטוי "קפיטליזם חזירי" לשיח הפוליטי בישראל כאשר כינה כך את מדיניות שר האוצר. "נערי הגבעות" של השמאל הלאומי לקחו את הביטוי הזה צעד אחד קדימה ובאופן הרבה יותר אישי – הם הפכו את הסדר, לא עוד "קפיטליזם חזירי" אלא "חזירים קפיטליסטיים" והחלו לנקוב בשמות ולסמן מטרות במסגרת "ההתקפה על האדם" בה הם מתמחים.

"היום כבר מוסכם שהקפיטליזם במתכונתו המפלצתית, קרס." כותב יניב במניפסט שלו, עוד דוגמא לכשל הפילוסופי של הפנייה אל הסמכות.(כולם הסכימו אז ברור שהם צודקים ומי שחושב אחרת טועה ומוציא עצמו מכלל הציבור).

מי הסכים? אולי יניב ופרס ולהקת המעודדים הטפילים שלהם בתקשורת ובאקדמיה. בטח שלא הוסכם על ידי מאות אלפי ישראלים שהיגרו לארה"ב ומיליוני אנשים עובדים המבקשים ליצור ולחיות מפרי עמלם.

העימות בשדרות רוטשילד

בתמונה: דוברת השמאל הלאומי דבורה אברמזון עם המיקרופון וחלק מן הקהל – לתמונות נוספות כאן.

העימות שהתקיים ביום שני ה-15 בחודש זומן לפני כשבוע כאשר אחד מן הפעילים המרכזיים של השמאל הלאומי נתקל בדוכן ההסברה של התנועה הליברלית החדשה, דוכן אותו הצבנו בשדרות רוטשילד בסמיכות לרחוב החשמונאים. (ראו כאן את ההתיחסות לכך בעיתון כלכליסט).

הבחור הזמין אותנו להשתתף בדיון פתוח ושמחתי להיענות לאתגר. המפגש עצמו התקיים ביום שני בערב ונקבע להתקיים לאחר הקרנת הסרט "Inside Job" המתאר את הדינמיקה והפוליטיקה של הקריסה הכלכלית של שוק הדיור בארה"ב בשנת 2008. המארגנים הסכימו לקבל מסגרת דיון שתכלול שלוש שאלות שעליהן נענה לאחר הסרט ודיון חופשי לאחר מכן. השאלות היו:

א. מהי השיטה המוסרית והעדיפה בין השיטות קפיטליזם / סוציאל-דמוקרטיה.

ב. כיצד מתמודדת השיטה עם הקריסה המוצגת בסרט?

ג. כיצד מתייחסת השיטה למחאה לה אנו עדים וכיצד תביא מזור לחוליים הנחשפים בה.

האירוע עצמו החל ברגל שמאל כאשר נתקלו המארגנים בקשיי הקיום של העידן הטרום-תעשייתי שהודגמו על ידי גנרטור שסירב לפעול (היכן ג'ון גאלט כשצריך אותו?), בסופו של דבר ניצחה האחווה והחשמל נתרם מדירה סמוכה.

הסרט שאותו טרם זכיתי לראות הוקרן בחלקו, בצד העניק אלדד יניב ראיון ליהודה שלזינגר מ"ישראל היום" שהגיע לחזות באירוע. משיחה שערכתי עם יהודה נראה שיש מה לצפות בגליון סוף השבוע של "ישראל היום" בכתבה מקיפה שתעסוק במחאה.

בתמונה: אלדד יניב (בגבו אלינו) מציג את ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל ואת עקרונות המהפכה ליהודה שלזינגר, כתב "ישראל היום".

כתבתו של יהודה שליזנגר במוסף השבוע ב"ישראל היום" 19 באוגוסט 2011, מתמקדת בעיקר בסיפורים של אלדד יניב.

ביה"ס של המפלגה: "נא לתלוש את כל העמודים הראשונים מספרי ההיסטוריה…"

כשקרבתי אל אלדד יניב וכתב ישראל היום המשוחחים יכולתי לקלוט את קטע השכתוב בסקירה היסטורית  אותה העניק יניב. לפי יניב, המחזיק בספר היסטוריה שחלק מדפיו נקראו במצוות המפלגה, ישראל הוקמה על ידי כלכלה קולקטיביסטית סוציאליסטית מולאמת, בעשורים האחרונים שינתה פניה לכיוון של כלכלה קפיטליסטית חזירית והיום נדרש מודל חדש של שוק חופשי עם מדינת רווחה… (זה אגב המסר שהודפס בכתבת "ישראל היום" למרבה הצער).

על פניו זה הוא המיתוס המוכר והנמכר ביותר אלא שהוא תוצר של שיכתוב סוציאליסטי. ציינתי בפני שלזינגר (שכנראה לא שם לב… וויתר על הצעתי לסייע להבהיר לו את עיקרי עמדתי) כי חסר שלב בסיפור הכלכלי הזה והוא השלב שבו מפעלי התשתית של יסוד מדינת ישראל נבנים בהון פרטי ובעזרת יזמים קפיטליסטיים.

הנה אנו כאן, בשדרות רוטשילד, אחד הסמלים הגדולים ביותר של היוזמה הקפיטליסטית והבנקאות פורצת הגבולות – היה זה ההון של רוטשילד שסייע לביסוס המושבות הראשונות בכל רחבי הארץ. כעת אנו ניצבים במרכז תל אביב – העיר שהצלחתה באה לה מן המודל הקפיטליסטי בהיווסדה כחברת מניות פרטית. כיום כחמישים אחוז מן העסקאות הנדלניות באיזור המרכז מתקיימות במקומות בהם עדיין נשמרו נכסי נדל"ן פרטיים למרות שכ-97 אחוזים מכל הקרקעות בישראל מולאמות. בל נשכח את הרשימה הארוכה של חברות שנוסדו על ידי קפיטליסטים ובכללם חברת החשמל שהוקמה על ידי פנחס רוטנברג, מפעל נשר שהוקם על ידי מיכאל פולק, מפעל שמן של האחים נחום ומשה וילבוש, מפעלי ים המלח שהוקם על ידי נובומינסקי, לודזיה שהוקמה על ידי אריה שנקר, מפעלי וולקן, אתא שהוקמה על ידי משפחת מולר, פיניציה ועוד ועוד… מפעלים שהוקמו על ידי הון פרטי ויזמות קפיטליסטית והולאמו או נרדפו עד שנבלעו על ידי מנגנוני ההסתדרות ושלוחותיה שהובילה אותם להרס. לא שכחנו גם את תעשיית הרכב "קייזר פרייזר" שהוקמה על ידי אפרים איילין ז"ל (ראו מאמר בקישור) שהלך לעולמו בשנה שעברה, מפעלי איילין היו אחראיים ל-28% מסך הייצוא של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.לימים יספר איליין על מה שהעיב על החוויה הקפיטליסטית שלו בארץ ישראל והוא "שיש מפא"י ויש פנחס ספיר ויש אחדות העבודה וכל הצרות שהיו לי אחרי זה כשמצצו לי את הדם…".

מעל משה נובומינסקי,1873-1961. בשנת 1940 היה אחראי לכ-50 אחוזים מכל היצוא מארץ ישראל. מקור: ויקיפדיה

אגב, בשנת 1940 היו מפעלי ים המלח (שהוקמו בשנת 1929 בשם "חברת האשלג הארץ ישראלית") של נובומינסקי אחראיים למחצית הייצוא התעשייתי של ארץ ישראל ובתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפקו את מחצית תצרוכת האשלג של בריטניה. הסוציאליסטים שבין הקוראים יוכלו להתנחם בכך שנובומינסקי אחראי גם להקמת ההתישבות הקיבוצית באיזור ים המלח כאשר בשנת 1939 השיג אישור מיוחד להקמת שכונת פועלים ששימשה ככיסוי להקמת קיבוץ בית הערבה. 

בסך הכל מה שציפה לנו הוא לא רק שיכתוב של ההיסטוריה אלא מפגש עם קשר גורדי של פרכאות אך בניגוד לקשר של אלכסנדר מוקדון – את הקשר הזה לא יהיה אפשרי להתיר באמצעות חרב או גיליוטינה אלא רק בהתייגעות מתמשכת של הפגשת הרעיונות המופרכים עם עובדות המציאות.

מה שעשה את ההבדל מבחינתי בין אירוע לא נעים לאירוע מרתק הייתה הנוכחות של עשרות מאוהבי החופש בישראל שריעננו בשאלות וטענות לא שיגרתיות את הקיבעון המחשבתי המאפשר את המניפולציות התקשורתיות.

לפניכם קטע הוידאו הראשון של העימות בו אני מציג תשובה קצרה לשאלות מעל. למי שיבקש לעקוב אחר כל השתלשלות הדיון אני מציע לגלוש לכאן. יש לנו קצת יותר משעה של הקלטת וידאו בסיועו האדיב של ידידינו יואב שתיעד עבורי את האירוע.

 המתכון של השמאל הלאומי: מעגל שוטה של ססמאות, מיסים וכפייה…

המתכון המוצהר של השמאל הלאומי הינו מדינת רווחה המעניקה את "חמשת המ"מים" עליהם דיבר גם זאב ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא). לדברי יניב בישראל נכשלו גם הקפיטליזם וגם הקומוניזם ולנו יש משהו חדש, ישראלי ומגניב, המכונה "ערבות הדדית" בכפייה. הקריקטורה הבאה מדגימה היטב את הבעיתיות של מדיניות זאת.

 

ביטויו הנעלה של אידיאל המדינה של "השמאל הלאומי" מתממש בתרבות המיליטריסטית המפקיעה את זכויות האדם של כל ישראלי צעיר לשלוש שנים בשירות צבאי. יניב משתמש בדוגמאת השירות הצבאי שוב ושוב על מנת להצדיק את הטענה כי בישראל מתקיים מודל יחודי המצדיק כפייה. לפי המודל כל אחד יתן שלוש שנים מחייו עבור הכלל ואתה שנהנת, כשתגיע אתה לגיל המתאים תיתן אתה שלוש שנים ותקיים את חובתך לחברה…במניפסט מציע יניב גם מסלול "מחילה" לאלו שסרחו ולא נשאו בנטל: "מסלול מקוצר של שירות צבאי או אזרחי, שבסופו יבחין כל צופה שאות הקין שהיה טבוע במצחם שנים, איננו עוד"…

כל זה כמובן יתקיים לצד שוק חופשי וחירויות אדם המוגנות על ידי חקיקה ובית המשפט העליון. על הסתירה הזאת שבין שתי השיטות בונה השמאל את המינוף שיחזיר אותו לבמת השלטון. ההפגנות מבית המדרש של השמאל הלאומי לא יפסקו היות ולעולם לא ניתן יהיה להשביע את רצון העם "לצדק חברתי"… פשוט כי אין חיה כזאת. אך לאחר שהצליחו להרוס את מושג הצדק המבוסס על הכרה בזכויות האדם הטבעיות לחייו ולרכושו – בעזרת "זכויות וחובות חברתיות" המנוגדות למושג הצדק והזכויות, כל מה שנותר הם קבוצות לחץ כוחניות הדורשות "צדק חברתי" שיטיב עימם על חשבון אחרים.

המלכודת הזאת הינה המלכודת המושלמת היות וגם הימין בישראל נפל בה ולכן לא ניתן לקיים דיון עקרוני בנושא בין ימין ושמאל פוליטי. הדיון האמיתי היחידי המתקיים הינו בין אנשים רציונלים בעלי יכולת למחשבה עצמאית (גם אם חלקם טועה). עבורם גם רציתי לקיים את הדיון הזה.

עוד נקודה על צבא מקצועי מול "צבא העם"

יניב חוזר שוב ושוב על המנטרה שרוב הישראלים משרתים שירות שוויוני בצבא, דבר שלא היה ולא נברא. לא דין מתכנת מחשבים בממר"מ כדין חפ"ש בגולני – האחד נדרש לחיים קשים וסיכונם והשני בונה קריירה. כך גם שונה דינו של מי שהיה עורך "במחנה" (ע"ע אלדד יניב) מדינו של חייל בתותחנים… זה מקבל ליקויי שמיעה והשני מקבל מיקרופון ובמה לצעוק מעליה.

גם בן גוריון אשר דמותו בשלטי השמאל הלאומי מייצגת את כל הטוב "שהיה ואיננו" לא ראה בגיוס כפוי לצבא חובה עניין של שגרה אידיאליסטית – אלא צו שעה שנדרש בשעת חירום. לא מאמינים? בידקו בעצמכם בפקודת ההקמה של צה"ל מ-1948. (ראו צילום הפקודה במאמרי "צבא החובבים לישראל").

במדינה המבקשת להיות חופשית לא רצוי להציג צבא חובה כאידיאל והשאיפה היא להפוך את הצבא למקצועי עם בסיס מילואים רחב ומתוגמל. כזה המקבל תגמול הולם עבור מאמציו ועבור שימור הכושר. בישראל צה"ל הוא צבא נצלני הרודה בעבדים עבור משכורת רעב, מטיל את רוב משימות המילואים על כ-4% בלבד מן האוכלוסייה, אינו צבא שיוויוני ואינו צבא העם, זאת עובדה. לגבי פירוט – לא נכנסתי לנקודה זאת בעימות שכן המורסה הרגשית שהיה צורך לנקז לפני בירור העובדות היא כה גדולה שהעדפתי לא לבצע ניתוח בתנאי שדה. אני ממליץ לכם לעיין בנייר העמדה "צבא מקצועי לישראל" שכתבתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא. אני יודע שמדובר בנושא רגיש במימדים מיתולוגיים אך מקווה שאתה הקורא תוכל לבחון אותו בעיניים מפוכחות.

ובחזרה לעניין העימות.

 

העימות באולפן דהמרקר TV

בעקבות ההודעה ששלחתי לאמצעי התקשורת אודות העימות בבוקר יום שני, הגיעה שיחה מדהמרקר ובקשה לערוך את העימות גם באולפן. הסכמתי מייד ולשמחתי גם אלדד נתן את הסכמתו. בבוקר יום שלישי התייצבתי באולפן דהמרקר ברחוב המרץ בתל אביב. לא יכולתי להימנע מן האיש שהגיע אחרי אל סדנת היזע של שוקן-נווזלין (בשעה 11:00 לערך) כאשר על חולצתו השחורה מתנוססת הכתובת "קפיטליזם הורג"… שאלתי אותו אם הוא עובד בעיתון ולאחר שענה בחיוב ביקשתי לצלמו על חולצתו – הנה הוא לפניכם גאה בסיסמא הרעילה שעל חולצתו:

כשניכנסתי לאולפן הסבתי את תשומת ליבו של המראיין, עידו סלומון לחולצה, "זה איש הוועד כאן" הוא הסביר לי. נעים להכיר… הענף עליו אתה יושב לא נופל הרחק מן העץ לאחר שניסרת אותו.

בכל אופן עכשיו כבר היינו באולפן ובתנאים שהיקשו לגייס התלהמות מן הסוג שאותו גייס יניב בדיון הראשון. פה כבר יותר קל להעביר תמצית של עקרונות ולסמוך על העורכים והמראיין שיעשו עבודה נאמנה והוגנת – איך הצלחתי במשימה תשפטו אתם. לצפייה בוידאו – כאן. 

 אשמח לקבל תגובות, הצעות תיקונים ושיפורים במייל או בדף הפייסבוק.

לסיכום אנקדוטה ביחס לקריקטורה של טטאינה סוסקין  

הקריקטורה בה השתמשה סוסקין בשנת 1997 והובילה אותה לעונש חמור ומעצר בפועל צפה וחזרה לתודעה הציבורית בשנת 2006  הפעם הפושע לא נענש או ננזף על העברה. במאמץ לא גדול מידי אפשר היה לגלותו שכן גם הופיעה חתימתו: רון מגל, (אנני יודע אם הוא הצייר המקורי או הפלאגיאטור) והיא גם הוצגה בתערוכה בתל אביב. הנה היא לפניכם:

 מעל: החזיר שעבר "הכשרה" והפך לחזיר תל אביב המוצג בתערוכה

לא רק שהצייר רון מגל לא נעצר אלא שהוא אף זכה להכרה וכבוד כאשר "היצירה" הוצגה במסגרת תערוכה בתל אביב תחת הכותרת "תערוכת הקריקטורות האנטישמיות".

אגב בניגוד לתחרות של הקריקטוריסטים ההזויים שהתיימרה להראות לאחמדיניג'ד שאנחנו יכולים לתלות את עצמנו יותר טוב מכפי שהוא יעשה זאת – ואפילו לממן את מחיר החבל, סיקרנו באנכי את התגובה השפוייה יותר בסיפור מבצעם של הקריקטוריסטים קוקס ופורקום במאמר המומלץ   "צופן אחמדיניז'אד".