עליבותה של האקדמיה הבריטית, בורמה וסוריה

מאת: ד"ר יוחאי סלע | 29 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

ב-28 בספטמבר 2007, הודיע "איגוד המרצים הבריטי" כי הוסר החרם מעל מוסדות אקדמיים ישראלים. הודעת האיגוד נוסחה, בערך, כך: "ביקשנו חוות דעת משפטית, ממנה עלה כי הקריאה להחרמת מוסדות אקדמיים בישראל עומדת בניגוד לחוק. נביע מחאה בדרכים אחרות". (גם אנחנו, הישראלים, יכולים להביע מחאה "בדרכים אחרות" נגד מוסדות בריטיים, ושכל אחד יעשה את השיקול הפרטי שלו). מאז שהחל המסע הבריטי נגד מוסדות ישראלים – בגיבוי של אקדמאים ישראלים אחדים – האקדמיה הבריטית נאלצה להתבונן פנימה, אל תוך עצמה על מעשיה ומחדליה לאורך עשרות השנים האחרונות. התמונה שהתגלתה אינה מזהירה במיוחד, בעיקר בהשוואה לאיכות התוצרת האקדמית של ארה"ב ושל ישראל. ישראל הקטנה, בפשטות, מעוררת קינאה.

כאשר הודיע ארגון מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על הטלת החרם במאי 2007, תנועת החמאס מהירה לברך את הארגון על "האומץ שגילו אנשי האקדמיה הבריטים", והיא הביעה תקווה כי הקמפיין בריטי יתרחב ויכלול גם אנשי אקדמיה נוספים באירופה ובעולם הערבי והאסלאמי. תנועת החמאס ש"חרטה" על דגלה את חופש הביטוי, ביצעה הפיכה צבאית בעזה כחודש לאחר מכן. ללא כל ספק, האקדמיה הבריטית מצאה בעל-ברית נאמן להחלטותיה כפי שהיא מצאה כאלה גם באיראן, בסוריה, בצפון-קוריאה, בסודאן ובעוד מקומות בעולם הנהנים מאיכות אקדמית מרשימה הראויה לחיקוי. ללא כל ספק, האקדמיה הבריטית התבשמה מהתמיכה הגורפת הזו, והיא יכלה לטפוח על שכמה בשל הקשרים האקדמיים האמיצים שנרקמו בינה לבין המדינות הללו.

אולם, אם נעזוב לרגע את הציניות בצד, כל אקדמי שתמך בחרם הבריטי, צריך לשאול את עצמו בפשטות את השאלה הבאה: מדוע מספר החברות הישראליות הנסחרות בבורסה האמריקאית עולה על מספר החברות של כל מדינות אירופה גם יחד?

מרגע שישראל החליטה להיצמד לארה"ב, ומרגע שאירופה החליטה להיצמד לעולם-השלישי, חלה הידרדרות אירופאית במרבית תחומי החיים הכוללים גם את האקדמיה וגם את התקשורת. זהו לקח שעלינו ללמוד – בעיקר כאלה, הדוגלים ב"השתלבותה של ישראל במרחב המזרח-התיכוני", שכן, לא אנחנו נטע זר, אלא מכלול סגנון-החיים הערבי הוא שמהווה נטע זר בחלק זה של העולם.

במאי 2007, הוזמן הפרופ' האמריקאי, סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל בפיסיקה לשנת 1979, לשאת דברים באוניברסיטה הבריטית "אימפריאל קולג'". פרופ' ווינברג החליט שלא להגיע לבריטניה בשל החלטת איגוד העיתונאים הבריטי להחרים מוצרים ישראלים. את צעדו זה, הוא הסביר במילים האלה: "אינני קורא לאף אחד לא לנסוע לבריטניה. אני מרגיש פשוט לא בנוח ברמה האישית עם האווירה שם כרגע. היא נעשית יותר ויותר עוינת כלפי ישראל, במיוחד בעולם האינטלקטואלי. פשוט הרגשתי שזה מגעיל מידי, ולא רציתי לנסוע לשם הקיץ".

במכתב שנשלח מטעמו לאוניברסיטה, נכתבו גם הדברים האלה: "לנוכח ההיסטוריה של מתקפות על ישראל והדיכוי והתוקפנות שבמדינות אחרות במזרח-התיכון ובמקומות אחרים, הטלת חרם על ישראל מצביעה על עיוורון מוסרי שקשה למצוא לו הסבר זולת אנטישמיות. אני רואה בעיתונות הבריטית וב-BBC ביטויים של דעה קדומה חזקה נגד ישראל – סוג של עוינות עיוורת שלא משנה מה ישראל עושה, זה תמיד לא טוב". דברים אלה מובילים אותנו ישירות למתרחש בימים אלה בבורמה, בסוריה ובאזורים נוספים ברחבי-העולם.

עליבותה המוסרית של האקדמיה הבריטית

מה שמתרחש בימים אלה בבורמה ניתן לתארו כ"התקוממות עממית" נגד משטר צבאי נוקשה הנתמך בלעדית בידי סין. ללא התמיכה הסינית, ספק רב אם המשטר הצבאי בבורמה היה מחזיק מעמד זמן רב כל כך.  ארגוני אופוזיציה בורמזים הפועלים ברחבי-העולם, קיבלו לאורך השנים האחרונות תמיכה מילולית בלבד, אך לא יותר מזה. מעט מאוד אקדמאים ברחבי-העולם טרחו להתעניין או לפעול למען הבורמזים, או פעלו באורח-גלוי נגד הטבח בדארפור, או ניסו לקדם סנקציות והחרמות נגד מסע הרצח הסורי כלפי ליברלים לבנונים – כפי שהתרחש לאחרונה עם רציחתו של חבר-הפרלמנט הלבנוני, אנטואן ע'אנם. מה שמתרחש בימים אלה בלבנון הוא טיהור אתני שקט הנעשה בעידודם הבוטה והגלוי של חיזבאללה, סוריה ואיראן.

ההתעלמות הבריטית מהמתרחש ברחבי-העולם והתמקדותה בעניין אחד בלבד – ישראל – דומה היא להתנהלות הידועה של מרבית המדינות המוסלמיות כלפי ישראל: דהיינו העולם-המוסלמי בכללותו נותר ריק מתוכן אמיתי, תקוע עם עצמו ובעיותיו, בעוד ישראל – כחלוצה אמיתית – דוהרת קדימה בחיפוש אחרי יעדים לאומיים, חברתיים, כלכליים ומדעיים. ואולי, זה מה שמטריד באמת את האקדמאי הבריטי המצוי שתמך בחרם אקדמי על ישראל. (ראו גם מאמר קודם, "מחרימים עליך ישראל", מאי 2006).

הוספת תגובה