פירותיה המתוקים של התרופה המרה מאת רותם סלע

באקט של הקרבה עצמית או אובדן עשתונות, מה שתעדיפו על פי נטייתכם הפוליטית, מסכים בנימין נתניהו (או ביבי, שוב לפי הטעם) לקחת על עצמו את תפקיד שר האוצר, הידוע זה מכבר כבית קברות פוליטי. עם כניסתו לתפקיד הוא מתחיל בסדרה של רפורמות מבניות שמשנות את פני הכלכלה והחברה הישראלית. רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמת בכר במערכת הבנקאות,  קיצוץ בתשלומי הרווחה, רפורמה נמלי ישראל, הפרטות חברות ממשלתיות, הקטנת המיסוי, כיווץ הטייס האוטומטי בתוואי התקציב, וחיתוך כואב בגודלו של המגזר הציבורי. בעשרות רפורמות מתווה ביבי דרך חדשה לכלכלה הישראלית. תחרותית, רזה, ויעילה יותר. המשבר נגמר הקטר הישראלי חוזר לפסים.

לצערנו. העובדות הכלכליות מפסיקות לעניין ונכנסות למכבסת המילים החברתית של התקשורת. צמיחה רע, גירעון טוב, רפורמות רע, ממשלה טובה.  ”צמיחה לעשירים בלבד“, מכריז מכון אדווה. ”חורגים (בתקציב) בשביל המלחמה ולא בשביל החלשים“ זועקת רותי סיני וקוראת מעל דפי ”הארץ“ להגדלת הגרעון. ביבי כמכשף וודו מרושע בטיפול התיראפוטי הפומבי של פרץ.

מבלבל? הבה נבחן את התרחשויות השנים האחרונות. ”חברתיים“ ו“כלכליים“ כאחד מסכימים כי האדם שאחראי על תוואי המדיניות הכלכלית חברתית הנוכחית הוא ביבי. כולם גם מסכימים (יש להם ברירה) עם נתוני האבטלה, השכר הממוצע, והצמיחה המדהימה שארעה במשק בתקופה הזו. אז מה קורה פה?

בישראל מתקיימת לצד המציאות, מציאות תקשורתית אלטרנטיבית, בידיונית. במציאות זו המצב החברתי לא נוגע כלל לאינדיקאטורים מדידים כמו אלו שהוזכרו כאן אלא למצב רוח, נטייה פוליטית, ובעיקר לנטייה לחוקק חוקים בעלי נטייה חברתית או אנטי חברתית.

חוק חברתי הוא חוק שתוצאתו המיידית היא חיובית. שכר מינימום ל1,000$, הגדלת קצבאות הילדים, הכפלת שכר המורים. כל אחד יכול לראות כיצד פעולות אלו משפרות באופן מיידי את מצבו של הפציינט. תוצאתו המיידית של חוק ”אנטי חברתי“ לעומתו , כואבת. קיצוץ קצבאות הילדים, הקשחת הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה, פיטורים במגזר הציבורי. על פני השטח צפים מיד הנפגעים המיידים מצעדים אלו. כואב.

בהקבלה לעולם הרפואה מדובר בשני סוגים שונים של תרופות. אחת ”האנטי חברתית“, כואבת ו\או מרה. שמן קיק, זריקה, ניתוח ציפורן חודרנית חברתי. השנייה החברתית, טעמה כצפיחית דבש. ממממ…. רגע. איזו מן תרופה היא זו ?

המשבר שעובר על ”החברתיים“ שלנו בהתייחסותם למציאות הכלכלית חברתית של ששת השנים האחרונות הוא  משבר טבעי לגמרי, המתרחש מאות פעמים ביום, כשאמא לוקחת את בנה לרופא. המחט מתקרבת, ”אייייייייי…. אבל זה כואב“ ,“שקט חמוד זה תכף נגמר“ מסתכל על הזרוע, ”אני רושם לו שמן קיק חמש פעמים ביום, ”איכס. אני שונא אותך!“.

האויב הגדול ביותר של ההיגיון הבריא הוא כוח ההרגל, במקרה זה ההרגל לקבל את תמונת המציאות המסוננת שלנו מהתקשורת. בשביל להמשיך ולהבריא את החברה שלנו עלינו להכיר במציאות. במקרה זה בעובדה כי רק התרופה המרה שנאלץ ביבי לרשום לכלכלה הישראלית בשנותיו כשר אוצר יכלה להבשיל לפירות המתוקים מהם אנו נהנים היום. מי יודע אולי אנחנו צריכים עוד קצת מזה. אני יודע זה כואב להכיר בטעות, אבל הי, התבגרנו.

רותם סלע, שותף מייסד ב“קפיטליסט היומי“ – סטודנט שנה ג‘ בתוכנית פכ“מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) באוניברסיטה העברית, עמית ומרצה במרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, מעורב בפרויקט ליצירת "מדד העוני הריאלי"