המגיפה מכה במדינות המערב – ועומדת לפתחנו מאת מוטי היינריך

רוב מדינות אירופה טובעות עד צוואר בחוב לאומי מעיק. לא רק יוון-פורטוגל-ספרד-אירלנד ואיטליה שנאחזות בשיניהן שלא ליפול לתהום, אלא גם מדינות אחרות. ארצות הברית הגדילה את "תקרת החוב הלאומי" כבר כ- 50 פעמים מאז שנות הארבעים. מסתבר ש"התקרה" גמישה ביותר. החוב הרשמי של ארצות הברית עומד על למעלה מ-14 טריליון דולר ואילו החוב החבוי בתוך התחייבויות ממשלתיות אחרות (כגון התחייבות לפנסיה תקציבית לעובדי מדינה ותוכניות רווחה אחרות) גבוה פי שבעה מהתוצר השנתי של הכלכלה האמריקאית. כנגד החוב הנסתר אף גורם לא הפריש ("שם כסף בצד") כדי שיהיה מהיכן למשוך ולשלם. המעצמה הכלכלית השלישית – יפן מחויבת  כבר היום לחוב לאומי רשמי של כ- 230 אחוזי תוצר. כמעט כל חסכונות אזרחי יפן רשומים "על הנייר" בלבד – ממשלת יפן לוותה אותם, השתמשה בכסף, בעיקר לקיום מדינת הרווחה היפנית, ונתנה תמורתו נייר שמכונה "אגרת חוב ממשלתית".

המערב עומד "ערב" משבר כלכלי מכונן במימדים היסטוריים. "ערב" במירכאות כפולות משום שקשה לחזות מתי תתחיל ההתפרקות, החודש, השנה או בעוד חמש שנים. קשה לחזות מה יהיה "הטריגר" שינפץ את הבלון – מי יישחק את תפקיד הסיכה המפוצצת.

המגיפה לא פרצה בעשור זה ואף לא בזה שלפניו, היא נמשכת מזה שמונים שנים ויותר. התקדמות הנגיף איטית, יש פרקי זמן קצרים שהוא נסוג, אבל משלים במהרה את "הפיגור" ומתפשט בגופן של מדינות ועמים עד שהוא מכריע אותם.

לא "מתים" מזה, אבל בשלב הסופי של המחלה – המדינה על "הקרשים" – רמת החיים של אזרחיה תצנח לתחתית, האבטלה תגיע לעשרות אחוזים, רוב הצעירים יהיו מובטלים (כי החוקים "החברתיים" מקשים על כניסה למעגל העבודה), ואילו הממשלה שכה התרגלנו, לאורך עשורים רבים, לראות בה את הפתרון לכל בעיה – לא תוכל להושיע כי קופתה תעמוד ריקה – אפילו מ"טייקונים" אי אפשר יהיה לגבות מיסים. הסדרי הפנסיה "הבטוחים" יחלפו עם הרוח והביטוח הלאומי בקושי יוכל לשלם שכר לעובדיו.

שורשי המגיפה

המגיפה נובעת מעצם הכוח שאזרחים העניקו למדינה להתערב בכלכלה ובחופש העיסוק של הפרט. סמכות זו מזמינה הפעלת לחץ על הממסד הפוליטי להעברת הכנסות אל קבוצות לחץ חזקות פוליטית. חלקן קבוצות אידיאולוגיות – שואפי "צדק חברתי", מטיפי סוציאליזם, שוחרי "אנרגיה ירוקה" "בכל מחיר" ועוד. רובן הגדול של קבוצות הלחץ פשוט אינטרסנטיות למען הגדלת הכנסותיהן על חשבון כלל הציבור: עובדי חברת חשמל, הנמלים ויתר "הועדים הגדולים", הרפתנים, רופאים ממשלתיים, תעשיינים מוגני מכס ועוד.

הסמכות החוקית שניתנה לפוליטיקאים להתערב בכלכלה אפשרה את הקמתה של "מדינת הרווחה". הכלים החוקיים שנוצרו במקור להתערבות הממסד לטובת "רווחה" למעוט זעיר ביותר של מוכי גורל וחסרי ישע אמיתיים – לא ניתנים להגבלה רק לאותו שימוש. החקיקה והאידיאולוגיה שברקע מאפשרים לקבוצות רבות באוכלוסיה להתארגן, להפעיל לחץ על הממסד הפוליטי ולזכות בהכרה גם "בצרכים" שלהם כראויים להיכלל ברשימת הזכאים לחליבת יתר הציבור. אין גבול לרשימת ה"צרכים" ואין "צורך" שלא ניתן "להצדיק". כך התרחבה לאיטה "מדינת הרווחה", חיידק ה"מגיע לי" שלח כבר גרורות לכל פינה בגוף המדינות.

פוליטיקאים תמיד נמצאים בלחץ כדי להיבחר. הכלים שיצרה מדינת הרווחה הפכו מהר מאד למכונה משומנת להבטחת הניצחון בבחירות הקרובות. קבוצות לחץ מאיימות במקל על הפוליטיקאים וזוכות בגזר של "זכויות" והטבות. נוצרה רשימה מתמשכת של "זכויות": זכות לשביתה אלימה, זכויות הקשישים, זכות התעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכות למענק מהמדען הראשי, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות למגורים, זכות לעבודה.

התהליך מתרחש כעת לנגד עינינו בישראל: קבוצות מאורגנות דורשות דירות, אמהות דורשות מענקים, וסטודנטים לימודים חינם. על פי הניסיון במדינות המערב – גם הפוליטיקאים בישראל חפצי חיים פוליטיים, ולכן יסכימו להאריך את רשימת ה"זכויות". ברגע שהסכר נפרץ, והוא נפרץ כבר לפני שלושה דורות – אין סוף ל"זכויות". כאשר מדינה מחלקת "זכויות" לא יכול להיות קריטריון אובייקטיבי למי "מגיע" וכמה "מגיע" יחסית לאחרים. הקריטריון היחיד הוא הכוח ללחוץ על הפוליטיקאים שחוששים לכיסאם. כאשר ממשלה "מחלקת" – נוצר בהכרח תור בו נאבקים כולם בכולם להגיע אל דלפק ה"חלוקה".

למדינה אין הכנסות זולת מיסים. אפילו למדינות אין עץ עליו צומח כסף. אבל המפגינים דורשים גם להוריד מיסים, את אותם המיסים שמממנים את הטבות האתמול. מהיכן יממנו הפוליטיקאים את גל "זכויות" המחר? כאן נכנס לתמונה הכלי הוותיק שבעבר הרחוק מימן בעיקר מלחמות – אגרות חוב (אג"ח). המדינה לוקחת הלוואה ונותנת תמורתה אגרת חוב נושאת ריבית. אבל הלוואה צריך לפרוע, בייחוד אם חלק ניכר ממחזיקי האג"ח הוא ציבור הבוחרים בעצמו, בתוכניות החיסכון שבבנק ובקרנות הפנסיה שלו. אבל איך תפרע הממשלה את חובה? הרי הפחד משתק את הפוליטיקאים מלהעלות מיסים? בשלב זה נכנסת מדינת הרווחה לדפוס התנהגות של משפחה בקשיים: לוקחים הלוואה חדשה כדי לפרוע את הישנה. כך צמח הר החובות במערב למימדים שאי אפשר להיחלץ מהם, אלא באמצעות משבר כלכלי עמוק בו יתפוגגו רוב ה"זכויות".

העדר שועט בשדרות רוטשילד בתל אביב. אין פרשן תקשורת, עיתונאי או איש אקדמיה, שמעיזים לעמוד מול עדר הבאפלו הדוהר אל עבר התהום – כולם מכווצים מפחד ונשבעים שהם בעד העדר הצודק. פחד פוליטי שמהול בפחד של טיפשות. התרוממות רוח רומנטית של הזדהות עם המון משולהב – אם אינך ברוטשילד סימן שאינך קיים. הרוב פשוט נבוך: יש תחושת הזדהות עם גינוי יוקר החיים בישראל – אבל יש גם תחושת אי נוחות מהפתרונות הקומוניסטים – "הכו בעשירים והטיבו עם העם" שהרי כל צעיר בשדרה שואף להתעשר.

כבר דורות רבים שארצות הברית אינה מדינה קפיטליסטית – היא "מדינת רווחה" כמו כולן ומאותן סיבות – גם היא חולה בנגיף, חולה אנושות. מדינות אירופה "הנאורות" ויפן נדחפו אל סף הצוק על ידי האידיאולוגיה השגויה של "מדינת הרווחה" – מודל שמתקרב אל קיצו הבלתי נמנע כמו כל משחק פירמידה. ובישראל אין אפילו מנהיג אחד שיניף שלט: "זהירות תהום לפניכם".

".