ממתינים להתרחשויות
מאת רוברט טרז'ינסקי 21 באוגוסט 2005
עלינו לקחת חזרה את היוזמה במלחמה נגד הטרור
בנאומו על מצב האומה בשנת 2002, הנשיא בוש הבטיח כי הוא "לא יצפה להתרחשויות בעת שהסכנה מתגברת". ארצות הברית, הוא הבטיח חגיגית, "לא תרשה למשטרים המסוכנים ביותר בעולם לאיים עלינו עם הנשק ההרסני ביותר בעולם".
המונח "מצפים להתרחשויות" מתייחס באופן לא ישיר לגנרל צרפתי משנת 1940 שנשאל מה הוא עשה בכדי ללחום נגד הפלישה הנאצית וענה כי הוא "המתין להתרחשויות" לפני שגיבש את האסטרטגיה שלו. בוש הבטיח כי, שלא כמו הגנרל ההוא, אמריקה שלאחר 11 בספטמבר לא תשהה את פעולותיה עד שיהיה מאוחר מידי.
וכאן אנו ניצבים, ארבע וחצי שנים מאוחר יותר, ואנו מוצאים את עצמנו מצפים להתרחשויות.
המשטרה ושירותי המודיעין הבריטים סיכלו לאחרונה מתקפת טרור גדולה, אולם אנו לא יודעים אלו מזימות אחרות מתוכננות או מתי אל-קאידה ינסו להכות שוב. אנו לא יודעים, משום שהממשלה בפאקיסטן, בה רוב השאריות של אל-קאידה מתארגנות מחדש, הפסיקה לנסות לבסס את שליטתה באיזורים השבטיים בהם יש לאל-קאידה תמיכה עממית. מדוע? אולי, כפי שמציין מרק שטיין, הדבר נובע מכך שהם לא מפחדים מתגובה אמריקאית כפי שפחדו בעבר. וכך הם משתפים פעולה במידה מצומצמת עם מאמצי אכיפת החוק שלנו, אך הם לא ימחקו את שרידי בסיסי התמיכה של אל-קאידה. האם דבר זה יאפשר לאל-קאידה לבצע בהצלחה התקפות עתידיות? אנו ממתינים לגלות זאת.
צפון קוריאה – גם אינה פוחדת מאתנו כפי שהייתה בעבר – וייתכן שהיא עתה מתכננת ניסוי גרעיני. מדוע עכשיו? אולי בכדי להציג לראווה את מרכולתה לרוכשים משמעותיים במזרח התיכון. העולם ממוקד בניסיונה של איראן להעשיר את הדלק הגרעיני לפצצת האטום שלה מן היסוד – תהליך שמעניק לנו מספר חודשים או אולי אפילו שנה לדאוג מה נעשה בקשר לכך. אך אם הצפון קוריאנים מתחילים לחשוב כי יוכלו לחמוק ללא עונש, מה ימנע מהם למכור לאיראן גוש גדול של פלוטוניום, בנותנם לאיראנים יכולת נשק גרעיני מיידית? אנו ממתינים לגלות עד כמה הסיכון גדול.
וזה מביא אותנו לתאריך המאיים של ה-22 באוגוסט – שיחול מחר. זה הוא התאריך בו הבטיחה איראן לתת תשובה למערב לגבי תוכנית הנשק הגרעיני שלה. זה גם התאריך בו חל אירוע בעל משמעות אפוקליפטית בלוח השנה המוסלמי, דבר שעורר ספקולציות כי איראן מתכננת "תשובה" מאיימת במיוחד. אולי כן ואולי לא. אולי איראן פשוט תבטל את הדרישות המערביות, כפי שהיא בוודאות נוטה לעשות לאחר ניצחון החיזבאללה בדרום לבנון. הנקודה היא אנו ממתינים לגלות.
בעודנו מדברים על לבנון, גם הישראלים ממתינים להתפתחויות, ביושבים בחוסר מעש בדרום לבנון בהמתינם לראות באיזה אופן איראן וסוריה יחמשו מחדש את החזבאללה, וכמה זמן יעבור עד שהחזבאללה יתארגן ויכה מחדש. אפילו מנהיגי ישראל, שביקשו את הפסקת האש הנוכחית, מקבלים את הדין שיבוא עם חידוש הלחימה. הפ רק ממתינים לצד השני ליטול את היוזמה ולשבור את הפסקת האש.
בעיראק, אמריקה ממתינה למוקטדה אל-סאדר ולמליציות השיעיות. אנו יודעים כי הם מגייסים כוחות מאחורי מלחמת האזרחים הסקטוריאליים הרוחשת בעיראק, אך עדיין עלינו לבצע ניסיון רציני לפרקם. חלק מן הבעיה היא ההנהגה הפוליטית בבגדאד, שסירבה להורות על הנסיון לנקות את מאחז הכוח של סאדר בבגדאד. אולם מדוע על העיראקים לסכן עצמם ולהתנגד לאיש של איראן בבגדאד, כאשר אנו מרשים לאיראן למקם את עצמה ככוח האזורי העולה?
אינני מתכוון להניח את כל האשמה לפתחו של הנשיא בוש. יש לו הישגים אמיתיים להציג בנטילת היוזמה ההתקפית נגד טרור ונשק השמדה המוני, באפגניסטן, עיראק ובלוב (שהסכימה לפרק את תוכניתה הגרעינית לאחר הפלישה לעיראק). אולם כל אלו עדיין מותירים את איראן, המדינה המובילה העולמית במתן חסות לטרור, הכוח שמאחורי החזבאללה והמילציות השיעיות בעיראק, והמדינה עם תוכנית נשק גרעיני המתקדמת יותר מכל מה שצאדאם היה יכול להתרברב בו אי פעם.
וכשמגיעים הדברים לאיראן, בוש ממתין להתרחשויות. הוא ממתין לתגובתם לנסיון האחרון של קונדוליסה רייס בפיסנות דיפלומטית – עיסקה נדיבה באופן מטופש שעלינו לקוות שאיראן תדחה אותה. הוא ממתין לצרפתים ולאירופאים שיסתכנו במשלוח כוחות שמירת שלום במשימה חסרת תוחלת בדרום לבנון. הוא ממתין שאולי הממשלה העיראקית, באחד הימים תסכים לעמוד כנגד סאדר.
אולם בוש אינו לבדו. הקונגרס עדיין נעול בדיון בשאלה אם עלינו לסגת מעיראק – דיון פוגעני שמותיר את הפוליטיקאים שלנו עם מעט מאד רצון להתעמת עם האיום הגדול יותר שמעבר לדלת. השמאל חש כי יוכל לחמוק עם הדחיפה לכניעתנו בעיראק ופיוס כלפי איראן, משום שחלקים ניכרים של הציבור חזרו לישון. הוושינגטון פוסט של יום שישי האחרון הצביע על כך שנשים נשואות עם ילדים – שכונו "אימהות בטחוניות", שתמכו ברפובליקנים אחרי ה-11 בספטמבר – חזרו להתייחס למחירי הדלק, לא למלחמה בטרור, כנושא הפוליטי החשוב ביותר.
אם מנהיגינו פועלים כאילו הם ממתינים לאירועים, מוותרים על היוזמה לטובת אויבנו במלחמה נגד הטרור, זאת משום שהעם האמריקאי ממתין להתרחשויות.
כותבים בימין תומך-המלחמה החלו להתעורר לעובדה כי "איראן היא גרמניה הנאצית החדשה" ולהבין כי יש להתעמת עמה.
אך זה מאוחר מאד. כבר היינו בהמתנה לאירועים במשך זמן ארוך מידי, והצורך לטעון כנגד איראן – ולעורר את אמריקה מהתדרדרות לאפתיה וחידלון – הוא דחוף.
Copyright © 2006 by Tracinski Publishing Company
PO Box 8086, Charlottesville, VA 22906
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.