יש גבול – האם הגירה זה רע?
מאת: אורי רדלר | פורסם ב-10 במרץ 2008
אחת העמדות מאחריהן ניצבים שמרנים ורדיקלים, שמאלנים וימנים, סוציאליסטים וגם, מוזר אך נכון, רבים מהמגדירים עצמם ליברלים, היא ההתנגדות להגירה חופשית.
המתנגדים להגירה חופשית כאותו תלמיד מיבנה, מנסים לטהר את השרץ בק“ן טעמים, אבל נימוקיהם העיקריים מתמקדים בדרך כלל בטעמים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. המהגרים, גורסים הנאחזים בנימוק הפוליטי, מהווים סכנה להשמטות השלטון במדינה מידי קבוצת הרוב הנוכחית. הניסוח המדויק משתנה ממקום למקום ומדור לדור, והוא מוסווה בדרך כלל בטעמים תרבותיים או כלכליים.
נימוקים נגד הגירה
הנימוק התרבותי מנסה לפרוט על נימים רגשיות של חשש מהזר המאיים. ”עוד מעט כולנו נדבר ספרדית“ אומרים היום בארצות הברית. לפני מאה שנה, היה האיום הגדול חדירתם של הקתולים מאירלנד ואיטליה (“חוק היובש“ היה במובנים רבים חלק מהמאבק בהם). לעתים, השימוש בנימוק התרבותי מוסווה באדרת של טיעונים על בעיות השתלבות בתרבות השלטת. היום מדברים בצרפת, לדוגמה, על חוסר נכונותם של המהגרים המוסלמים להשתלב בתרבות הקיימת, כשחלק מוסיפים לכך גם טיעונים בדבר כשל גנטי תרבותי, כביכול, או נחיתות שכלית, לכאורה, המונעים מהם זאת. חבלים שלמים בצרפת, הזרועים חורבות יישוביהם של הקתרים או ההוגנוטים, שסבלו מבעיות השתלבות כאלו בעבר, מעידים על כך שהטיעון אינו חדש.
הטעמים התרבותיים והפוליטיים מדשדשים בדרך כלל על גבול הלגיטימיות, ובמהותם הם תרגום לשפה נקייה של ”שילכו מכאן המלוכלכים האלה“ הלא נכון-פוליטית אותו מפטירים רבים מאזרחי המדינה בדל“ת אמותיהם. הנימוק הכלכלי, לעומתם, מתהדר בארשת ’מדעית‘ ואובייקטיבית כביכול, וזוכה בדרך כלל להנהוני הסכמה נמרצים, אף כי ביסודו הוא אותו נימוק ממש.
הסיבה הכלכלית העיקרית למניעת הגירה היא הצורך הקיים, כביכול, במניעת התחרות על משאבים ומקומות עבודה בין המהגרים לאזרחים הוותיקים יותר. מספר מקומות העבודה, נטען, אינו רב מספיק כדי להכיל גם את המהגרים החדשים ולכן אלו יתפסו את מקומות העבודה של האזרחים הוותיקים. לכאורה, אמור מספר מקומות העבודה לגדול, שכן המהגרים אינם רק עובדים, הם גם צרכנים, ולכן צריכתם תגדיל את מספר מקומות העבודה. לא כך, טוענים מתנגדי ההגירה: למהגרים קשרים עם מולדתם שמקדם והם ממעטים בצריכה ומעדיפים לשלוח את הכנסותיהם הביתה ומחוץ למדינה בה הם עובדים. גרוע מכל, מנקודת מבטם של האנטי-הגירתיסטים, מאחר שהמהגרים זה מקרוב באו והם עניים יותר, הם יהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך יותר ולכן יגרמו לירידה כללית בשכר העובדים, ובמיוחד ברמות השכר הנמוכות.
במלים אחרות ובמונחים כלכליים, הטיעון הוא כי המהגרים מגדילים את היצע העבודה מעבר לגידול בביקוש לעבודה, ולכן גורמים לירידת שכר העבודה ולדחיקת רגליהם של עובדים יקרים יותר מן השוק. מצד שני, בגלל נטייתם המופרזת של המהגרים לחסוך, אין הרחבה ממשית בביקוש למוצרים, ולכן יש רק נטייה מצומצמת להתרחבות והגדלת מספר מקומות העבודה בשוק.
צעדים נגד הגירה
ההתנגדות להגירה מוצאת את ביטויה בצעדים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים למניעת נזקיה, כביכול. בתחום הפוליטי, השיטה המקובלת היא הצבת חסמי התאזרחות. במדינות שונות מנסים למנוע פיזית את מעבר הגבול של מהגרים וכאשר זה אינו אפשרי, לגרש את המהגרים מן המדינה וכאשר זה אינו אפשרי, להגדיר את המהגרים כ“אורחים“ (כמו ”אורחי העבודה“ בגרמניה), ”עובדים זרים“ או ”זמניים.“ מן המהגרים נשללת היכולת להפוך אזרחים והם נידונים להיות נטולי זכות השתתפות בבחירות או נגישות להטבות שונות המזומנות לאזרחי המדינה. הרעיון הבסיסי הוא קיבוע המהגרים במעין לימבו של זכויות בו נמנעת מהם היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית.
במישור התרבותי — וכללים אלו מיושמים בעיקר כלפי מהגרים שניתנה להם או שחייבת להינתן להם אזרחות — נעשה ניסיון לאכוף על המהגרים את ערכיהם התרבותיים של האזרחים הוותיקים יותר. לרוב, עומדת מאחורי צעדים אלו התפישה כי טמיעה תרבותית כפויה תאיץ את תהליך הפיכתם של המהגרים דומים לאזרחים הוותיקים יותר.
במישור הכלכלי, המשלב ידיים בדרך כלל עם צעדים במישור הפוליטי, נעשה ניסיון לצמצם את מספר המהגרים ובמקביל, לתחום את המהגרים הקיימים או הנכנסים לתחומי העיסוק הפחות מבוקשים מנקודת מבטם של האזרחים הוותיקים — במיוחד בגלל תנאי עבודה קשים ושכר נמוך. צעדים אלו משולבים כמעט תמיד בצעדים שנועדו להגביה את חסם הכניסה למשרות העבודה המבוקשות יותר. צעדים אלו אינם מכוונים בהכרח רק נגד מהגרים — לעתים קרובות הם מיועדים, כמטרה עיקרית או משנית, גם למנוע התחרות מצד עובדים זולים יותר במדינה שאינם מהגרים.
בימים עברו, נהגו חברות שונות להגדיר קבוצות של אנשים — במיוחד כאלו שנפלו בשבי אחרי מלחמה או כיבוש — כעבדים. הגדרה זו הייתה קבועה: אדם שהפך לעבד נותר כזה תמידית, ולא הייתה לו אפשרות כלשהי לשנות את מעמדו מכוח פעולותיו, אף כי אדונו היה רשאי לעתים לשחררו. מטרתה העיקרית של העבדות הייתה להשתמש בקבוצות בני אדם כדי לבצע את העבודות הקשות, ששכרן דל ובמקביל, למנוע הגדלת גוף האזרחים הנהנים מהטבות. בעידננו, המילה ”עבדים“ נושאת עמה הדים לא נעימים, ולכן ההגדרות מעודנות יותר — המהות נותרה בעינה. קבלני כוח אדם, המייבאים עובדים זרים לישראל, אינם אלא נוגשי העבדים הידועים לשמצה תחת שם אחר. העסקה פשוטה: לקבלני כוח אדם ניתנת שליטה חוקית בחופש התנועה והעיסוק שלו. לחיזוק שליטתם, הוקם גוף של ציידי עבדים (משטרת ההגירה), שייעודו לקבע את השליטה הבלעדית של קבלני כוח האדם בגופו, במעשיו ובכספו של העבד הזר.
למה לא, בעצם?
המתנגדים להגירה מציעים שני טעמים חזקים וחשובים להתנגדות — אך שניהם מבוססים על בלבול סיבה ומסובב. המהגרים, גורסים המתנגדים, עובדים בשכר נמוך מאוד, ולכן מפעילים לחץ להורדת השכר במשק כולו. נוסף על?כך, המהגרים מוציאים משאבים מן המדינה בשולחם את עיקר שכרם הביתה, לארץ מוצאם.
בשני המקרים, יש בלבול בין סיבה ומסובב. המהגרים נכנסים אל שוק העבודה בשכר נמוך, כי מה שיש להם להציע, לפחות בשלב הראשוני, הוא כוח עבודה זול יותר. כך קורה גם עם בני?נוער ועובדים צעירים — המשתלבים באופן טבעי בעבודות ששכרן נמוך יותר — מה שיש להם להציע הוא נעוריהם ומרצם, לא מיומנות וידע. עובדים צעירים מתקדמים עם השנים וגם שכרם עולה. זה אינו המקרה עם מהגרים: חוקי העבודה, קבלני כוח האדם, משטרת ההגירה ומניעת התאזרחותם דנים אותם להישאר ברמות השכר הנמוכות — דלים ונרדפים. אותן סיבות גם מונעות מהם להעתיק את מרכז חייהם לכאן. מי שאינו מסוגל להביא את משפחתו ולפרנסה, ימשיך לשלוח את הכסף הביתה, ויגור בתנאים-לא-תנאים בדירות עוני, נרדף על?ידי ציידי העבדים המודרניים. במלים אחרות, אותם צעדים שנועדו להלחם בהגירה, מניבים תוצאות מתבקשות המשמשות, בתורן, נימוק נגד הגירה. הדבר דומה לאותו אדם שרצח את הוריו ואחר?כך ביקש מבית המשפט לחוס עליו שכן הוא יתום.
לחשש מפני מהגרים אין שום יסוד במציאות. אין דוגמה אחת בהיסטוריה להגירה שפגעה באופן כלשהו באזרחים הוותיקים. להפך, הגירה היא תמיד סימן מבורך ומעודד למצבה הטוב של מדינה, המושך אליו אנשים נוספים המבקשים להשתתף בברכתה ועל?ידי כך להרחיבה. בישראל, לפי נתוני הלמ“ס במדגם החדש, הייתה בשנים 2004-6 עליה של כעשרה אחוז במספר המשרות של עובדים זרים (הנתונים בפועל הם כנראה של גידול רב אף יותר. האבטלה, במקביל, ירדה מ-11 אחוז בינואר 2004 ל-6.6 אחוז בנובמבר 2007 . הגירה אינה גורמת לאבטלה.
נתוני המשרות והשכר משקפים לא פחות. השכר בשנים 2004-7 עלה בהתמדה, במקביל לעליה המשמעותית (400 אלף) במספר המשרות במשק. למעשה, היחידים שלא היו שותפים באופן משמעותי לגידול הזה היו העובדים הזרים, ששכרם עלה רק בכאחוז אחד. הגירה אינה פוגעת בשכר.
אופן ההתמודדות של חברות מערביות עם הגירה הוא לעתים סיפור עצוב, שסופו עלול להיות מר. המהגרים לאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו אליה מהטעם הפשוט שהיה ביקוש לעבודתם: הם היו מוכנים לבצע את העבודה שהאירופאים בחלו בה. האירופים, שהיו פטורים עתה מניקוי השמשות במערות הרכבת התחתית, מניקוי הרחובות, מאיסוף הזבל ומעמידה שוחקת בדלפק הקבלה במלון, ביקשו ליהנות מהחיים הטובים. הם היו משוכנעים כי די יהיה אם יתנו למהגרים לבוא ולבצע את ”העבודה המלוכלכת.“ הם לא ירצו יותר, הם חשבו. הם יסכימו לעבוד כך לנצח. אחרי הכל, במדינה ממנה באו הם השתכרו הרבה פחות.
לא כך היה בפועל, כמובן. החסמים החוקיים שהציבו כדי למנוע תחרות בשוק העבודה כלאו את המהגרים במרתף ללא מוצא. מחד, נחסמה בפניהם במידה רבה היכולת לטפס בסולם הכלכלי והחברתי למשרות משתלמות יותר. עבור אלו שהפכו אזרחים, הפכו הטבות מדינת הרווחה למלכודת עוני אפקטיבית, וכלאו אותם באבטלה מתמדת. התוצאה המתבקשת הייתה אירופה רקובה ומצחינה ממוגלת ערי העוני והאבטלה הכפויה, שנאת זרים, צחנת עשן ומוות.
במקומות בהם לא הציבו מכשולים, לא הייתה בעיה. ישראל יכולה לספק רמז לשתי האפשרויות. העולים מרוסיה לישראל קיבלו סכום לא גדול עם בואם ארצה ומעבר לכך, הונח להם לנפשם. מליון עולים הגיעו בתוך עשר שנים — גל העליה המשמעותי ביותר מאז קום המדינה — וכמעט ולא נודע כי באו אל קרבנו. הם התחילו מלמטה, מטאטוא הרחובות, וטיפסו למעלה, ועדיין הם מטפסים. נתנו להם.
די להביט כמה עשרות שנים לאחור, ולראות מה נעשה בישראל בעבר. העולים בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים נתקלו ביד כבדה ומתנשאת של השלטון, שידע יותר טוב מהם מה טוב בשבילם. איש לא הניח להם לנפשם. ”טיפלו בהם“. ”טיפחו אותם“. יד זדונה ובוטחת השליכה אותם ”ליישב את הנגב“ בלב הערבות השוממות, שהפכו מכלאות האדם המצחינות בירוחם, דימונה, שדרות, נתיבות ואחיותיהן. שוועת מצוקתם עולה באוזנינו עד היום, כפי שתעלה באוזנינו גם שוועתם של המהגרים מאתיופיה, שאף הם נרמסים תחת אותו מגף של הנדסה חברתית.
הכניעה לחשש הזה ורדיפת המהגרים סופם הפסד לכולנו. הגירה היא עושר — תרבותי, חברתי וכלכלי. כל מהגר הוא תרומה נוספת המעשירה ומתבלת את חיינו, הופכת אותם מורכבים ומעניינים יותר, ומעניקה לחברה בה אנו חיים דינמיות, חיות וצבע. הנסיון ההיסטורי מלמד אותנו כי המדינות הפתוחות יותר — אלו שסחרו עם אומות רבות, נסעו אליהן, חזרו מהן, קלטו הגירה ומהגרים — יצאו תמיד נשכרות מאותה התנסות. שקיעתן החלה בדרך כלל כאשר ניסו האזרחים להכריז כי ”הספינה מלאה“ ולחסום בעד המהגרים, לחסום את המהגרים ולדכא אותם. הגיון ואיגיון.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.