ההמנון השני מאת אורי הייטנר

ההמנון השני

מאת: אורי הייטנר | פורסם ב-3 במאי 2008

לפני כשלוש שנים יצא "הארץ" בכותרת סנסציונית, המבשרת על כך שנעמי שמר, במכתב לגיל אלדמע, מודה בכך ש"גנבה" את מנגינת "ירושלים של זהב" משיר עם באסקי.

 נעמי שמר החמירה מאוד עם עצמה בסוגיית ה"פלגיאט" כביכול. לא היתה כאן כל גניבה ספרותית, אלא השפעה לגיטימית של לחן שנתן לה השראה בהלחנת השיר. לכן, אין לראות בסוגיה הזאת יותר מאשר קוריוז. מה שיותר משמעותי בפרשה, הוא השאלה מה הניע את "הארץ" לצאת בכותרת הסנסציונית הזו?"הארץ" הוא עיתון סולידי שאינו נוטה לסנסציות. בדרך כלל הוא מעדיף להכתיר את גיליונותיו בסוגיות האקטואליה שבלב סדר היום הלאומי, ולא בסקופים מסוג זה. מה גרם לעורכי העיתון לנהוג כך?

 

מסריו של השיר מנוגדים לקו של עיתון "הארץ", ומן הסתם ראו עורכי העיתון הזדמנות לקעקע את מעמדו. הם לא היו נוהגים כך אלמלא מעמדו של השיר, שהיה כמעט להמנון שני של המדינה.

"ירושלים של זהב" נבחר כשיר הטוב והאהוב על הישראלים בשישים שנות המדינה (כפי שנבחר גם כשיר היובל, לפני עשר שנים). זאת, חרף העובדה שרבים מן הבוחרים טרם נולדו כאשר נכתב השיר, לפני 41 שנה.

אך "ירושלים של זהב" הוא הרבה יותר משיר אהוב. מעמדו הוא כמעט כשל המנון. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו קריאות רבות להחליף את "התקוה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הלאומי של ישראל. מעניין, שמי שהעלה זאת באופן רשמי בכנסת, היה דווקא אורי אבנרי. אבנרי שלל לאורך שנים את "התקוה", שהנו יותר מידי יהודי ופחות מידי ישראלי לטעמו. יתכן שמבחינתו היתה זו הזדמנות חד פעמית להביא להחלפת "התקווה". אולם יש לזכור שעיקר הביקורת על "ירושלים של זהב" בשנים שלאחר מכן, התמקדה דווקא בטענת ה"גזענות היהודית" שבו. אולם העובדה שדווקא אבנרי העלה את ההצעה, מעידה על מעמדו של השיר ועל הקונסנזוס סביבו, בימי מלחמת ששת הימים ואחריה.

איכה יבשו בורות המים

לפני 41 שנה בדיוק, בה' באייר תשכ"ז 15.5.67, ביום העצמאות ה-19 של ישראל, הכניס נאצר, נשיא מצרים, כוחות צבא לסיני, והפר בכך את הסכמי הפרוז. בכך החלה תקופת ההמתנה – ההידרדרות הביטחונית בת שלושת השבועות, עד פרוץ מלחמת ששת הימים. במוצאי יום העצמאות נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שהיה באותן שנים אחד המוקדים המרכזיים של החג.

כבכל שנה, שודר הפסטיבל בשידור חי ברדיו, וזכה להאזנת שיא. את ההצגה גנב שיר שלא לקח חלק בתחרות. טדי קולק, ראש העיר הטרי של ירושלים, פנה באמצעות גיל אלדמע, ממפיקי הפסטיבל, לנעמי שמר, וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים. בזמן ספירת הקולות של שירי התחרות, עלתה על הבמה זמרת צעירה מאוד ובלתי מוכרת, שולי נתן, והרטיטה את לבבות הנוכחים באולם והמאזינים בבית, כאשר שרה בקול פעמונים את "ירושלים של זהב".

23 ימים מאוחר יותר שוחררה העיר העתיקה. שירה של נעמי שמר הצטייר כנבואה. האמת היא, ששמר לא כתבה נבואה על שחרור העיר, אלא שיר קינה על אבדן העיר. לא היתה בשיר כל נימה אופטימית. לא היתה בו כל ציפיה לשחרור קרוב של העיר. ההיפך הוא הנכון – היתה זו קינה, שהושפעה ממגילת איכה.

אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערבים / עם קול פעמונים / ובתרדמת אילן ואבן / שבויה בחלומה / העיר אשר בדד יושבת / ובלבה חומה // איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / מיללות רוחות / ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו // אך בבואי היום לשיר לך / ולך לקשור כתרים / קטונתי מצעיר בניך / ומאחרון המשוררים / כי שמך צורב את השפתים / כנשיקת שרף / אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב // ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שיריך אני כינור.

ההשראה לשיר היא מדרש אודות רבי עקיבא, בו מוזכר צרוף המילים "ירושלים של זהב". "ירושלים של זהב" היה תכשיט זהב שעליו נחקק ציור של העיר. במדרש המספר על חייהם ואהבתם של רבי עקיבא ואשתו, בתו של כלבא שבוע, טרם צאתו אל בית המדרש ועד חזרתו כגדול בתורה, מסופר: "בימות החורף היו ישנים במתבן. היה מלקט תבן מתוך שערותיה. אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב". נעמי שמר השתמשה בשם התכשיט כדי לכנות את העיר ירושלים בתואר "ירושלים של זהב".

"איכה יבשו בורות המים" שרה נעמי שמר, בהשראת מגילת איכה. מגילת איכה נפתחת בפסוק: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. היתה כאלמנה רבתי בגויים. שרתי במדינות היתה למס". ונעמי שמר מתארת את המציאות העגומה של ירושלים בהשפעת אותו פסוק: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".

מקור השראה נוסף הוא שירו של יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", שיר הגעגוע הקלאסי לציון וירושלים. יהודה הלוי שר "אני כינור לשיריך" ושירו מהדהד בשירה "הלא לכל שיריך אני כינור".

מתהילים לקחה נעמי שמר את השבועה לזכור את העיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קל"ז ה'-ח'). ונעמי שמר נוגעת בשבועה: "אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב". ויתכן שהן אצל נעמי שמר והן אצל יהודה הלוי, השימוש במושג כינור, מושפע מאותו מזמור, המתאר איך תלו גולי בבל את כינורותיהם על ערבות על נהרות בבל, ותמהו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". את הפסוק ירושלים של זהב אנו אומרים בשעת שבירת הכוס מתחת לחופה. גם ברגע המאושר ביותר, אנו זוכרים את ירושלים, אנו זוכרים שעולמנו אינו מושלם, שיש עוד מה לתקן. כך גם המסר של נעמי שמר – בשמחה הגדולה של יום העצמאות, היא באה להזכיר שהשמחה אינה שלמה כאשר ירושלים מחולקת.

כל האסוציאציות בשיר הן של חורבן, של גלות, של געגוע, של כאב. כך גם הביטוי "יבשו בורות המים". המים הם החיים. והנה, בורות המים יבשו. אולי מבקרת נעמי שמר ברמיזה את המדינה, על כך שלא נעשה די במלחמת העצמאות לשחרור העיר, ומשווה זאת למכירת יוסף: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים" (בראשית ל"ז, כ"ג).אולי היא רומזת לכך שהעיר שבויה בידי הישמעאלים, כיוסף. ואולי היא מרמזת לנבואת הזעם של ירמיהו: "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקום מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים, אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב', י"א).

בורות המים הם סמל לא"י אצל נעמי שמר. "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר / בארץ לא זרועה / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר". והנה, בורות המים יבשו.

את הידיעה על שחרור העיר העתיקה קיבלה נעמי שמר עת שהתה באל עריש, לקראת הופעה, אחת מני רבות, בפני חיילים. היא הוציאה פיסת נייר, וכתבה בית חדש, ההופך את השיר מקינה לשיר הלל. חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו.

הפופולריות של השיר היתה עצומה מן הרגע בו נשמע לראשונה ביום העצמאות, אולם העובדה שהוא הקדים בשלושה שבועות בלבד את שחרור העיר העניק לו מימד מיתי. הבית הנוסף העצים עוד יותר את השיר כמבטא בצורה מושלמת את המאווים הלאומיים של עם ישראל, ואת רגשות הציבור ותחושותיו. השיר פרט על הנימים הדקות ביותר של כל יהודי. סליחה, כמעט של כל יהודי.

על ספת הפסיכיאטר

השיר "ירושלים של זהב" שמר על מעמדו בציבור הרחב, כפי שהוכיחה בחירתו לשיר השישים, אולם שנים אחדות לאחר המלחמה, החל נסוב סביבו ויכוח ציבורי. בערך "ירושלים של זהב" ב"ויקיפדיה" נכתב: "רבים ראו בשיר ביטוי לראייה חד צדדית, שוביניסטית, של המשוררת, המתעלמת מן המורכבות של הסכסוך הישראלי ערבי, ולמעשה אינה רואה בערבים משום אדם. פסקאות כ'כיכר השוק ריקה', היו לצנינים בעיני אלו הסבורים כי גם הערבים שהיו באותה כיכר שוק מטאפורית בירושלים המזרחית בין 1948 ל-1967 הינם בני אדם, וכי הימצאותם בכיכר השוק היא עובדה שיש להתמודד עמה".

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי ז"ל מאמר בו תקף בחריפות את הקונסנזוס אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונסנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא

ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

עמוס עוז יודע היטב שנעמי שמר אינה גזענית. הוא בוודאי מכיר את שירי השלום שלה, ובהם "אצלנו בחצר", בו כתבה: "… אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום… קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולם". מה שמקומם את עמוס עוז אינו טעותה האמפירית של נעמי שמר, שלא הבחינה בכך שכאשר ירושלים העתיקה היתה חסומה בפני יהודים, היא לא היתה ממש ריקה. עמוס עוז יוצא נגד האמת הרוחנית שביטאה נעמי שמר בשירה.

זו נקודת המחלוקת האמיתית בינה לבין עמוס עוז. עמוס עוז מטיף לחלוקת ירושלים. עמוס עוז נולד וגדל בירושלים, אך יחסו אליה מנוכר למדי. באחד ממאמריו השווה בין אשדוד לירושלים והסביר שהוא מבכר את אשדוד הנורמלית על ירושלים הלא נורמלית. בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" כתב עוז: "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים…ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה… הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר, 'אובר-דוז' של היסטוריה… ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם".

הנה, זה הוויכוח האמיתי בין נעמי שמר ומה שהיא מייצגת לבין עמוס עוז ומה שהוא מייצג. אני מעריץ את כתיבתו הספרותית של עמוס עוז ואת כתיבתה השירית של נעמי שמר, אבל בין האמת הרוחנית שלה לבין האמת הרוחנית שלו, אני מבכר את שלה. ואני כל כך מזדהה עם תגובתה לדבריו של עמוס עוז, אודות כיכר השוק שלא היתה ריקה והאנשים שירדו לים המלח בדרך יריחו; התגובה שכה הקפיצה את עוז: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי… ".

ושל עופרת ושל שחור

בין הצנחנים, משחררי ירושלים, היה המשורר והזמר מאיר אריאל. אריאל כתב בעיצומם של הקרבות את השיר "ירושלים של ברזל" – פרפראזה על שירה של נעמי שמר, באותה מנגינה. בעצרת החטיבה בתום הקרבות, ניגש אריאל, חגור הקרב על מדיו וגיטרה בידו, ולקול תשואות חבריו הלוחמים, שר את השיר.

נעמי שמר לא אהבה את הפרפראזה, בלשון המעטה. עד היום, יש הרואים בשיר התרסה על שירה של נעמי שמר. כך נכתב ב"וויקיפדיה": "לצד התגובות החיוביות לשיר, היו שהגיבו בציניות לקול הפטריוטי שבו. אחד מביניהם היה מאיר אריאל, שחיבר בתגובה את השיר 'ירושלים של ברזל' ובו מחאה על חללי המלחמה ועל התגובות הפטריוטיות המוגזמות, לטענתו, שהופיעו לאחר שחרור ירושלים וכיבוש מזרח העיר". גם מוקי צור סבור כך. במאמרו "שנינו מאותו הכפר?" ("הקיבוץ" 22.7.04) הוא טען שאריאל הפך את "שיר התפילה הזך לווידוי כואב, מעורר ומריר של לוחם".

אני רואה זאת אחרת לגמרי. לדעתי, שירו של אריאל אינו מנוגד לשירה של נעמי שמר, אלא משלים אותו. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב".

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב". נעמי שמר מקוננת על עיר "ובלבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור". נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה – "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום". מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב", "נפוצו כל גדודי המלך". והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום". יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים". את השלום הנכסף תארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות").

בין עיר לשיר

למחרת שחרור העיר העתיקה הופיעה נעמי שמר לפני הצנחנים, משחררי העיר, ושרה להם את "ירושלים של זהב" ולראשונה השמיעה באוזניהם את הבית הנוסף. במשך דקות ארוכות הריעו לה הלוחמים. נעמי שמר, במבוכה, הודתה להם, ואמרה: "מחיאות הכפיים מגיעות לכם. אני רק כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר".

… ואני מאמין, שבשירה תרמה נעמי שמר לשחרור ירושלים, לא פחות מהצנחנים בלחימתם.