עזבו אותנו לנפשנו
מאת רותם סלע | פורסם ב19 במרץ 2008 והופיע במקור בקפיטליסט היומי, עיקרי המאמר הועברו גם ביום העיון האחרון בתל אביב
הטרגדיה של החברה הישראלית היא בלבול בין שני מושגים נבדלים זה מזה – חברה ומדינה. חברה, המקום בו אנשים בעלי מכנה משותף ואידיאלים משותפים יוצרים מתוך רצונם החופשי מוסדות קולקטיבים. בית כנסת, בית ספר, מערכת תמיכה הדדית, כשמוסדות כאלו קמים על בסיס רצון חופשי ואינטרס משותף הם משרתים בצורה הטובה והמדויקת ביותר את מטרתם ויוצרים דבק חברתי אמיתי.
את המדינה הגדיר מדען המדינה הגרמני מקס וובר כמונופול על כוח הכפייה בתא שטח מסוים. ככזאת המדינה היא היחידה היכולה לקבוע חוקים ולאכוף אותם. אי לכך, מדינה היא קודם כל פרלמנט המחוקק חוקים, בתי משפט המכריעים בהם, משטרה האוכפת אותם וצבא המגן על החברה מפני איומים חיצוניים ומבטיח את המשך קיומה של הקהילה המשותפת.
כך הן צריכות לחיות, זו לצד זו, החברה והמדינה, כמו תמונה ומסגרת. החברה הישראלית, תמונה מקושקשת ושמחה, מלאת משיכות מכחול וצבעים, הטרוגנית ומבולגנת כעשרות שבטיה. והמסגרת השומרת עליה, המדינה היהודית, דקה, שחורה וחזקה, מאפשרת לחליפין החופשיים, לתמונה הבלתי אפשרית להמשיך ולרקום עצמה.
שהקימו את מדינת ישראל שררו לצערנו רעיונות אחרים בנוגע למדינה ולחברה. את המדינה-מסגרת אותו גוף היודע לפעול על ידי חוקים וכפייה החליטו להפקיד על הבניית המוסדות החברתיים. עשרות שבטי היהודים שהגיעו מכל קצוות תבל על תפיסותיהם, רצונותיהם וחלומותיהם השונים נאלצו למסור למסגרת את משאביהם בכדי שזאת תכריע, ותבחר סולם אחד אחיד לפני החברה.
את חמשת מיליוני הדעות שמוסיפות במשיכות מכחול עדינות קוים זעירים לתמונת החברה הישראלית, החליפה דעה אחת, מברשת גדולה אחת שבגסותה ובעיוורונה בחרה לקבוע את הליכותיה של חברה בעלת מורכבות אינסופית במשיכה אחת. ההסדר החדש סכסך בין הקבוצות השונות, כעת הצבעים נמצאים בקן צבעים אחד, עם יד אחת ומברשת אחת, מה צריך להיות הגוון האחד של החברה הישראלית? הבעיה היא שאין דבר כזה.
אם אנחנו מעוניינים בהבראת החברה הישראלית, אנו צריכים להעצים מחשד את החברה, צריכים להעניק מחדש לאזרחי ישראל את היכולת לקבוע את סדר העדיפויות החברתי מלמטה. להחזיר להם את הכספים בעזרתם הם יוכלו ליצור מחדש מתוך רצונם החופשי וערכיהם המשותפים את מוסדות החינוך, הרווחה, הדת והתרבות שלהם. תוכנית שוברים למערכת החינוך היסודי והעל יסודי תוך סגירת הרוב המוחלט של מוסדות הפיקוח של משרד החינוך, הפרדת האוניברסיטאות מהמדינה, הפסקת סבסוד ”התרבות“ על ידי המדינה, סגירת הרשות השנייה ורשות השידור, הנפת גרזן על מנהל מקרקעי ישראל, והחלפת ”מערכת הרווחה“ הממשלתית השולחת צ‘קים עיוורים במערכת רווחה אמיתית המתבססת על אמפתיה ועזרה הדדית. בכסף שהתפנה נוריד את מס החברות לרמות מזרח אירופאיות ננהיג מס הכנסה אחיד ונמוך, ונצבע קצת בשוליים את המסגרת שקצת החלידה, עת המדינה הסיטה את מבטה וניסתה לנהל את החברה.
את התוצאה של כל הפעילויות הללו היא אפשר לצייר או לרשום לפרטי פרטיה, העניין הוא שהיא מורכבת ומרתקת מכפי שתוכל להעלות על דעתו אדם יחיד. כל שאנו יכולים לדעת הוא שחברה ישראלית עשירה יותר שלוקחת יותר אחריות על עצמה תהיה גם משגשגת יותר, בריאה יותר וקרועה פחות, חברה בה אנשים יכולים לבנות את ביתם ואת בית מדרשם מבלי לפשוט יד.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.