על אחד המוסדות הסובייטים שלא מרבים להזכירם כותב יגאל ליברנט בפוסט המובא כאן. הוא קצת נשכח מפאת פרק הזמן הקצר שבו הוא פעל ובין אם בגלל שהוא הדגים באורח בוטה מדי את מפלצתיותה של השיטה הכלכלית שהונהגה ב"ארץ שבה הפרולטריון ניצח", מה עוד ששלושת מנהליו של המוסד הזה (שקלר, סטאשבסקי ולווינסון היו, למרבה הצער, משלנו).
יודעי הח"ן לבטח ניחשו כבר שאני מדבר על "טוֹרְגְסִין" – הקואופרטיב הכלל-סובייטי לסחר עם אזרחים זרים.

המוסד הזה הוקם בשנת 1931 ובהתחלה – היווה רשת חנויות קטנה שבה התיירים הזרים בברית המועצות יכלו לרכוש מוצרים סובייטיים איכותיים יותר תמורת מטבע חוץ, שהמדינה כל-כך נזקקה לו לטובת רכישות תעשייתיות בחו"ל.
אלא שעד מהרה, כבר החל באוגוסט 1932, ה"טורגסין" הפנה את מרב מאמציו לעבר אוכלוסייה מבטיחה יותר מאשר הכמות המזערית של התיירים המערביים שהגיעו אל המדינה: אני מדבר, כמובן, על האוכלוסייה הסובייטית, שהורשתה גם היא לרכוש מוצרים ברשת תמורת מטבע זר, תכשיטים או זהב.
עיקר מאמצי השיווק של הרשת הופנו דווקא אל הכפרים – הן בגלל ששם עדיין התגוררה מרבית האוכלוסייה והן בגלל שהמצב שם היה נוח בהרבה לסחר-מכר: הכפרים הסובייטיים בתחילת שנות השלושים, עם תחילת הקולקטיביזציה וההחרמות הסיטונאיות של התבואה, פשוט רעבו ללחם והכפריים היו נואשים בהרבה מן העירוניים (להם השלטון דאג טיפה יותר מבחינת אספקת המזון).

ה"טורגסין" פנה לפתוח חנויות ניידות שעברו בין הכפרים ופשוט בזזו את האיכרים.

המחירים ב"טורגסין" היו גבוהים להחריד, ובשביל האזרחים הסובייטיים – יקרים פי שלוש (ואף יותר) מאשר המחירים שהוצגו לאזרחים הזרים. לדוגמה, לחם ומוצריו עלו שם פי 5 ממחירי הייצוא הסובייטי לחו"ל. שערי החליפין של הזהב גם נעו בהתאם לרמת הייאוש של הקונים – כאשר בחורף 1933 פרץ רעב רבתי, מחירי רכישת הזהב ברשת הורדו לרצפה, מה שהביא לרווחי השיא של המדינה. הכלכלה הסובייטית הייתה מתוכננת, והצפי לרווחים הורד מלמעלה, מה שמאשר את הסברה שהמדינה ידעה, היכן הרעב יכה בעוצמה גבוהה יותר, כלומר – היכן ניתן לצפות למירב הרווחים. כך, צפי הרווחים בכפרי אוקראינה בתחילת ההלודומור, בשנת 1933, היה 28 מיליון רובלים. ברם, כידוע לכל כלכלן ששווה משהו, כלכלה מתוכננת היא אוסקימורון וגם במקרה הזה – הרווחים עלו על הציפיות הנועזות ביותר: האיכרים הגוססים מרעב סחבו אל "טורגסין" הכול: מטבעות ישנים, תכשיטיהם העלובים, צלבים אישיים, שיניים תותבות… כך שהרווחים של הרשת בשנת '33 הניבו 58 מיליון רובלים (כמעט 45 טונות של זהב טהור) – טיפה פחות מאשר כריית הזהב התעשייתית שניהלה המדינה, אבל בהשקעה נמוכה בהרבה. ב-33', בשיא הרעב, הרשת הפכה למקור הראשי של ברית המועצות למטבע חוץ – יותר מכל הייצוא של החיטה, הנפט והעץ.

עד 1936, הערפד הזה מצץ מתוך האוכלוסייה הסובייטית את כל מה שהיה שמור אצלה מלפני המהפכה ואחריה – 287 מיליון רובל, כלומר תקציב שמימן את העשירייה הפותחת של מפעלי התעשייה הכבדה במדינה.

הנחמה הפורתא היא שמתוך שלושת מנהלי הרשת, הראשון חי באימה מצמיתה במשך 20 שנים אחרי פיטוריו והשניים האחרים הוצאו להורג ב-'37 וב-'38 בהתאמה.

הוספת תגובה