מדוע איין ראנד הייתה בזה לנשיא טראמפ

מאת אונקר גתה | מתוך הבלוג "אידאל חדש" של מכון איין ראנד.

לפני שנתיים פנה עיתון ארצי מוכר אל מכון איין ראנד בבקשה לכתוב עבורו מאמר המתאר את מה שהייתה איין ראנד (שנפטרה בשנת 1982) חושבת על הנשיא טראמפ. בסופו של דבר אותו עיתון החליט שלא לפרסם את המאמר, כנראה משום שהאופן בו הציג המאמר את טראמפ היה חריף מידי עבור קהל קוראיו.
עם זאת הם עודדו את המכון לפרסם את המאמר וכך נעשה, המאמר פורסם ב-6 בנובמבר 2017, בבלוג של מכון איין ראנד. היות וההערכות ביחס לנשיא טראמפ חשובות כיום כפי שהיו אז, המאמר שנכתב על ידי ד"ר אונקר גתה פורסם לאחרונה בעריכה ועדכון קלים.

---

איש אינו יכול לדבר בשם המתים. אך כמומחה לפילוסופיה של איין ראנד, לעתים קרובות נשאלתי מה הייתה איין ראנד חושבת על הנשיא טראמפ, במיוחד על רקע ניסיונות תקופתיים לקשר בין טראמפ לבין איין ראנד ורעיונותיה.
ההימור שלי הוא שאם איין ראנד הייתה חיה היום, כמעט שלוש שנים של ממשל טראמפ, היא הייתה מגנה את כל תופעת טראמפ. ושוללת לחלוטין את פעולותיו ואת פעולות ממשלו ככאלו המופעים אפילו חלקית על ידי הפילוסופיה שלה, היא הייתה רואה בדונלד טראמפ סוג של דמות פוליטית שאת עלייתה חזתה והזהירה אותנו מפניה.
כדי להבין מדוע עלינו לדעת משהו על תפיסתה על מצבנו. מעת פרסום "מרד הנפילים" בשנת 1957 ועד מותה בשנת 1982, נושא תמידי בכתיבתה היה מצב פשיטת הרגל האינטלקטואלית והתרבותית בה אנו נמצאים.
ראנד טענה כי הדמוקרטים, ה"ליברלים" והשמאל הפוליטי נטשו את האינטלקט. מרקס, על אף הרוע של תפיסתו, היה להערכת ראנד הקול האינטלקטואלי האחרון שראוי להתעמת עמו. כשהמרקסיסטים המבוצרים באקדמיה פינו את מקומם או הוחלפו על ידי אקדמאים כדוגמת פרדריק סקינר, ג'ון רולס והרברט מרכוזה, ורשימה אחרת של פוסט-מודרניסטים שהטיפו לדטרמיניזם אתני, שוויוניות, טענות לאי-קיום אובייקטיביות והטענות על הנזקים לכאורה של התיעוש והצורך ל"חזור אל הטבע", היומרה לאינטלקטואליות של דמויות המנוגדות לנאורות הגיעה לשיאה.

מצב זה פתח את הדלת ליורשים האמתיים של הנאורות, תומכי התבונה, החופש והקפיטליזם, להרים את הדגל המושלך של התבונה. הם סירבו.
חודשים ספורים לפני מותה, ראנד אמרה לקהלה, ללא ספק להפתעת רבים, שהיא לא הצביעה עבור רונלד רייגן במרוץ מול ג'ימי קרטר, זאת למרות שהיא ראתה את קרטר עסקן עירוני קטן ותאב כוח. "יש גבול," היא אמרה להם, "לרעיון של הצבעה בעד הרע במיעוטו".
ראנד ברכה על התבטאויותיו העוצמתיות של רייגן כלפי רוסיה הסובייטית ועל הבטחותיו לקיצוץ ההוצאות והמסים. אך היא הזהירה כי פתיחת הדלתות שלו לכוחות שכונו "הרוב המוסרי" להיכלי השלטון תהיה אסון בטווח הרחוק. קשירת הטיעונים (כביכול) למען חירות וקפיטליזם, לאנטי-אינטלקטואליות של "מיסטיקנים מיליטנטיים", כדברי ראנד, המצהירים כי הפלה של עובר היא רצח ו"תכנון תבוני" הוא מדע, תוביל לכך שנשיאותו של רייגן תערער את הטיעון האינטלקטואלי לחירות וקפיטליזם ותחזק את המנטליות האנטי-אינטלקטואלית והסמכותנית של המדינה.
והנה הגיע דונלד טראמפ.
המאפיין הבולט של טראמפ כדמות פוליטית הוא אנטי-אינטלקטואליות, מכיוון שראנד זיהתה את עליית המנטליות הזאת (לה היא קראה מנטליות אנטי-מושגית), היא דיברה רבות על כך ומדבריה בולטת ההתאמה לטראמפ.

במונחים של ראנד, להיות אינטלקטואל זה לקיים בחיים את התפיסה לפיה לרעיונות יש חשיבות. משמעות הדבר היא שידע, עקרונות מופשטים, צדק ואמת הם בעלי חשיבות אישית עבורך, מוטמעים בכל הערכותיך ומנחים את כל פעולותיך. "להתייחס לרעיונות ברצינות", אומר ראנד, "פירושו שאתה מתכוון לחיות ולפעול לפי כל רעיון שאתה מקבל כנכון."
זאת אחריות תובענית. בכדי להיות אינטלקטואל נדרשת יכולת שיפוט עצמאי ויושרה ואחדות מתמשכים.
לא זאת בלבד שטראמפ לוקה בחיסרון מעלות אלו; בהשוואה למנהיגים כדוגמת ג'פרסון, וושינגטון או מדיסון, בכך לוקים רוב הפוליטיקאים בני זממנו. טראמפ מציג התרחקות הנמשכת שנים מערכים אלו, התרחקות המוצגת בקטלוג מתמשך של שקרים המתועדים בחדשות. אך השימוש במונח שקרים מחטיא את הנקודה.
שקרן שומר על כבוד מסוים לאמת: הוא מנסה להסתיר את שקריו, טווה רשת הטעיות ומקשה על הקרבנות לגלות את העובדות. טראמפ לא עושה דבר מכל אלו.
הוא מצהיר, למשל, כי הקהל בעת השבעתו לנשיא היה הגדול ביותר אי פעם – כאשר ניתן להגיע בקלות לתמונות של ההשבעה ולהשוותן לתמונות העבר. הוא מצהיר בפני קהל ועדה כי "לאף אחד אין יותר כבוד לנשים ממני, לאף אחד" – כאשר אנו עדיין זוכרים את הקלטת של בילי בוש בה הוא מתרברב בכך שהוא תופס נשים "by the pussy". להגנת הצהרתו בעקבות אירועי שרלוטסוויל, הוא טען כי בניגוד לאחרים הוא מחכה שהעובדות יגיעו לפני שישפוט דברים – זאת במקביל לכך שההתפרצויות שלו בטוויטר שלו נקראות על ידי מיליונים.
טראמפ אינו מבדיל בין אמת לזיוף, בין הצהרות המגובות בראיות לבין הצהרות שאינן נתמכות בעדויות כלשהן. זו הסיבה בשלה לא ניתן "לתפוס" אותו בשקר. לא אכפת לו.
ראנד מנסחת זאת כך: למנטליות אנטי-אינטלקטואלית, מילים אינן מכשירי ידע אלא כלים של מניפולציה. תיאורו של טראמפ על האופן בו הגיע לעשות שימוש בביטוי "ניקוז הביצה" ממחיש את הגישה הזאת באופן מושלם.
הביטוי, כמובן, בהקשרו זה הוא חלול. על פי הודאתו של טראמפ עצמו, הוא היה חלק מהביצה, מומחה שתימרן בכל צד של המערכת הפוליטית המושחתת. בכדי לנקז את הביצה יש להיפטר מאנשים כמוהו – לא לבחור אותם לנשיאות. אבל מישהו הציע לטראמפ להשתמש בביטוי "לנקז את הביצה". כך מספר טראמפ על תגובתו להצעה: "אמרתי, 'אה, זה כל כך מטופש. זה נורא. 'ואז אמרתי, בסדר, אנסה את זה. ואז משהו כמו לפני חודש אמרתי 'לנקז את הביצה' והקהל השתגע. אמרתי, 'ואוו, מה, מה זה?', ואז אמרתי את זה שוב. ואז התחלתי לומר את זה כאילו שהתכוונתי לזה, נכון? ואז אמרתי את זה – התחלתי לאהוב את זה והקהל אהב את זה".

בקרבה צמודה לזלזול הזה באמת נמצאת הא-מוסריות המוחלטת. "הדפוס הרגיל של הערכה עצמית", מבחינה ראנד, "דורש התייחסות לערך מופשט או למידות כלשהן", כגון "אני טוב כי אני רציונאלי" או "אני טוב כי אני כנה." אבל כל התחום כולו של חיים בהתייחסות לעקרונות ותקנים מופשטים אינו מוכר על ידי המנטליות האנטי-אינטלקטואלית. תופעת השיפוט העצמי על פי אמות מידה כאלו, אם כן, היא תופעה זרה. במקום זאת, טוענת ראנד, "התבנית המרומזת של כל ההערכות שלו היא: 'זה טוב כי אני אוהב את זה' – 'זה נכון בגלל שאני עשיתי את זה' – 'זה נכון כי אני רוצה שזה יהיה נכון'."

המחבר השותף של טראמפ לספר "אמנות העסקה ", טוני שוורץ, סיפר כי בשמונה-עשר החודשים שעבד עם טראמפ "המילה 'מוסר' מעולם לא עלתה. . . זה לא היה חלק מאוצר המילים שלו". פרשנים אחרים ציינו כי לא משנה כמה מבישים מעשיו, כמו ה"הלבנה" של הנאו-נאצים בהפגנה בצ'רלוטסוויל, אי אפשר לבייש את טראמפ. זו הסיבה.

המיקוד העצמי המוצג על ידי הא-מוסרי, מסבירה ראנד, מרוכז סביב הספק-העצמי; ולכן הוא מפגין את הצורך הפאתטי להיות נאהב, להראות כמי שהוא חשוב והגדול מכולם אי-פעם. שימו לב להתייחסות המתמדת של טראמפ לכך שהישגיו כה גדולים עד כי אף נשיא אחר לא יכול להשיג כמותם, כולל וושינגטון, מדיסון ולינקולן. אפשר לחשוד שתמונת שער מגזין "טיים" המזוייפת התלויה במועדון הגולף של טראמפ נועדה להרגיע את חרדותיו של טראמפ לא פחות מאשר להרשים את אורחיו הנוחים להשפעה.

המקום שאותו תופסת הנאמנות לערכים מופשטים בתודעתו של אדם מוסרי, מסבירה ראנד, מוחלף אצל בעלי המנטליות האנטי-אינטלקטואלית על ידי "נאמנות לקבוצה." שימו לב למיקוד המיוחד של טראמפ בכך. נאמנות רצויה וראויה – אם היא הורווחה. אבל טראמפ תובע אותה מראש. כפי שציין מנהל ה- FBI לשעבר ג'יימס קומי ואחרים, התחייבות לנאמנות הייתה בין הדברים הראשונים שטראמפ דרש מהם.
התופעה הרחבה יותר אותה מייצגת הדרישה הזו לנאמנות היא שבטיות עמוקה, עולם המחולק לנאמנים וללא נאמנים, אנשים שלנו ואנשים מבחוץ, אנחנו לעומתם. כדי לקבל את הטעימה מכך, האזינו לכל נאום בעצרת של טראמפ.
איין ראנד טענה כי בתקופה של פשיטת רגל אינטלקטואלית ותרבותית, אם המנטליות האנטי-אינטלקטואלית נמצאת במגמת עלייה, השבטיות תעלה תרבותית, ופוליטית, והמדינה תיסחף לעבר סמכותיות ובסופו של דבר לדיקטטורה.
סמכותניים פוליטיים משתמשים בשעירים לעזאזל, המוצגים כאחראיים לכל צרות המדינה. הקומוניסטים ערכו מסע דמוניזציה נגד הבורגנות, הנאצים ביצעו דמוניזציה נגד היהודים והסוציאליסטים דמוניזציה נגד בעלי הרכוש הפרטי. תנו לנו את מושכות הכוח, הם אמרו, ונפטר מכל הבלתי-רצויים האלו.
אחד המרכיבים המטרידים ביותר בקמפיין הנשיאות של שנת 2016 (וממשיך לקמפיינים הנוכחיים) היו החיצים הארסיים שהופנו על ידי המועמדים לא אל מתנגדיהם הפוליטיים, כפי שהיינו מצפים, אלא כלפי חלקים גדולים של הציבור. סנדרס וטראמפ, שני המועמדים עם התומכים הנלהבים ביותר בשנת 2016, התבלטו בכך. סנדרס ביצע דמוניזציה לאנשי כספים, חברות תרופות, בנקאים, וול-סטריט ומה שמכונה ה"אחוז האחד". טראמפ ביצע דמוניזציה נגד היספנים, מהגרים, עיתונאים, סוחרים חופשיים והאליטות.
מכירות "מרד הנפילים" במהלך המשבר הכלכלי בין השנים 2007-8 הגיעו לשיא, בין היתר משום שאנשים תהו כיצד יכולה הייתה איין ראנד לחזות את התמוטטותה הכלכלית של אמריקה. המכירות צריכות לשוב ולזנק כעת – מכיוון שהספר לא עוסק בעיקר בקריסה כלכלית, אלא בפשיטת רגל תרבותית ואינטלקטואלית.
בתחילת הרומן אנו עדים לעולם מתפורר, עם אינטלקטואלים מתחזים אשר נטשו מזמן את האינטלקט, אך ממשיכים להטיף רעיונות בלתי רציונליים, משומשים, שכולם מדברים עליהם אך אף אחד לא מאמין בהם לחלוטין – או מעז לאתגרם. חלק מעניין בסיפור הוא שפסאודו-אינטלקטואלים אלה יוחלפו בסופו של דבר בתוצריהם: אנשים המוכנים להיפטר באופן גלוי מהאינטלקט ומפגינים גסות גלויה, אכזריות ושבטיות מפורשת, כלומר מנטליות אנטי-אינטלקטואלית.
תהליך זה מוצג בצורה הטובה ביותר בסצנה פוליטית, המופיעה בשלהי הרומן, של קאפי מייגס (Cuffy Meigs). למרות שאני חושד שאנחנו רק בתחילתה של שקיעה פוליטית דומה, ההקבלות, למרבה הצער, קיימות. מייגס הוא א-מוסרי הפועל לטווח קצר ואינו מעוניין בטיעונים או סיבות או עובדות, הוא נושא אקדח בכיס אחד וקמע רגל ארנב בכיסו השני. הנשיא טראמפ נושא את הקודים לנשק הגרעיני בכיס אחד ותיאוריות קונספירציה הזויות בכיסו השני.
הדרך היחידה למנוע התפרקות פוליטית ותרבותית מסוג זה, חשבה ראנד, הייתה לאתגר את האי-רציונליזם, השבטיות, הדטרמיניזם ואת פוליטיקת הזהויות הנמצאות בלב חיינו האינטלקטואליים, המופצים על ידי מה שמכונה שמאל וימין ובנוסף על ידי אחרים ורבים מדי. עלינו להבין כי כאשר הפנייה היא לאתניות או למגדר או לאמונה או למשפחה או לגנים כמעצבי נפשו של האדם – וכאשר הדרישה היא להקריב את העשירים לטובת עניים, את העניים לטובת עשירים, את המסוגלים למען הנזקקים , את הלבנים לטובת השחורים, השחורים לטובת הלבנים, את היחידים למען האומה או את החוטאים לאלוהים – כל אלו הם השחיתות. אנו יצורים רציונליים, אנו מסוגלים לבחור מסלול הגיוני לחיינו וצריכים להשיג את אושרנו האישי. עלינו ללמוד לומר את השבועה של גיבורי "מרד הנפילים": "אני נשבע – בחיי ובאהבתי להם – כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר ולא אדרוש מאחר לחיות למעני."

אם לא נהיה מוכנים לחשוב מחדש באופן רדיקלי על הרעיונות ביסוד תרבותנו, באותה עוצמה של מחשבה שהאבות המייסדים שלנו הפעילו בחשיבה מחודשת על תפקידה של הממשלה, מסלולנו לטווח הארוך יקובע ויתממש. אך הבחירה היא שלנו – זה המסר של "מרד הנפילים".

לפיכך אני חושב כי ראנד הייתה אומר שנשיא טראמפ הוא תוצאה צפויה, אך לא בלתי נמנעת.