אורי גיל ואומנותו

אורי גיל ואומנותו
על סרטו של ד"ר אמיר הר-גיל, "בקצה השמים".
מאת: בועז ארד  |  13 באפריל 2006

ביום רביעי 22.3.06, שודר בערוץ 1 סרטו התעודי של ד"ר אמיר הר-גיל, "בקצה השמים", המציג את דמותו ופועלו של אורי גיל – טייס ואמן. הסרט וגיבורו יוצאי דופן הם בנוף התרבותי הישראלי ומן הראוי לעמוד על ערכם.

 

הסרט מלווה את אורי במעשי היום-יום בנוכחות שקטה וכך בתהליך הכרות עדין ולא מתערב נחשפת לפני הצופה דמותו. הבמאי השכיל להכיר באיכויותיו של נושאו ולתת להן לדבר בעד עצמן – תכונה נדירה, הדורשת יכולת לזהות גדולה ולהכיר בה, יכולת כזאת נמצאת אצל מעט אנשי תקשורת בימינו. התוצאה היא סרט אינטימי וחושפני המאפשר לנו ללוות את אורי גיל האמיתי, להכירו תוך נינוחות ביתית, ל"הצטרף" אליו אל תוך תא הטייס בפעילות מבצעית ו"להיות נוכחים" בסטודיו בעת עבודתו כצייר. הסרט עשיר בצילומים מוקפדים המביעים כבוד לערכים האסתטיים והמקצועיים, שאותם מבטא גיבורו.

הסרט נפתח באנקדוטה: אורי מקבל את תעודת שיא גינס העולמי על היותו: "טייס הקרב הפעיל הוותיק בעולם". הדבר אינו מקרי. אורי "מתח" את הקריירה המקצועית שלו כטייס קרב לקצה הרחוק ביותר שאליו הגיע טייס קרב אי פעם, במשך 41 שנה ממועד גיוסו בשנת 62' ועד פרישתו לאחר גיל 60, תוך שהוא שומר על יכולתו המקצועית הגבוהה ומטיס את המטוסים המתקדמים ביותר. אורי הוא הטייס היחיד שהפיל מטוסים בכל מלחמות ישראל, ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת לבנון. חתימתו המקצועית ניכרת גם באופן שבו נלחם – אורי נחשב לאחד הקלעים הטובים של חיל האוויר. את שירותו הצבאי בסדיר ובמילואים סיים אורי בדרגת תת-אלוף, לאחר ששימש גם כמפקד טייסת ומפקד האקדמיה לפיקוד ומטה של חיל האוויר.

אורי גיל, נולד בגבעת חיים בשנת 1943, על ילדותו סיפר בראיון עיתונאי: "קיבלתי פטור משנת צהריים, אף פעם לא יכולתי לישון בשעות האלה, וכשכולם ישנו אני ציירתי וכתבתי פרטיטורות, יצירות נאיביות של ילד קטן." גיל הוא אמן גדול ומקצוען ברמ"ח אבריו, הוא שואף לשלמות והקפדה באופן המותח את גבולות היכולת מעבר למקובל.

בכנס של חיל האוויר בו הוענקה לאורי תעודת הוקרה ממפקד החיל, נשא אורי דברים ובצטטו את ניקולו מקיאוולי אמר כי "איש צבא שלא חידש דבר בתקופת שירותו ביזבז את זמנו. לא חידש," הסביר "במובן של חשיבה לגביה אין לאוייב תשובה" וסיים באמרו: " אני שייך לקבוצה קטנה שיצרה את האתוס של חיל האוויר שלגביו לאוייב אין תשובה".
בניסיון לאפיין פסיכולוגית את הטייסים שיצליחו בתנאים הלחץ הקיצוניים של קרבות אוויר רואה גיל בעיקר את אלו שצמחו בבתים פתוחים ולא סמכותיים כאלו שיכולים לגלות יצירתיות וגמישות – ממש כמו חברות עסקיות שצריכות להשתנות באופן יצירתי על מנת לשרוד. הנשק הבא, אומר גיל, הוא הגמישות והיצירתיות. ובניסוחי שלי – אנשים חופשיים הממשים את חירות המחשבה.

על גיל אמר מפקד חיל האוויר לשעבר, בן-אליהו, בפתיחת תערוכה, כי "הוא טס כפי שהוא מצייר ומצייר כפי שהוא טס". ואכן בסרט נחשף הקו הדייקני, המודע, הנחשב שוב ושוב עד למיצוי השלמות המבוקשת המאפיין את אומנותו של גיל – אומנות הטיסה ואמנות הציור.

את יכולתו האמנותית פיתח אורי בלימוד עצמאי מגיל צעיר וכיום הינו מומחה לציור בטכניקה מעורבת (בטמפרה ושמן) טכניקה זו פותחה על ידי יאן ואן אייק ההולנדי (JAN VAN EYCK) במאה החמש עשרה והייתה גם בשימושו של וורמיר ורווחה בארצות השפלה במשך המאה ה-17. ציוריו נבנים במלאכת מחשבת הנמשכת חודשים ושנים של תכנון קפדני לכל פרט. תכנון הציור כולל מחשבה על כל מחווה עוד בשלב הרישום, והמשך בשכבות טמפרה המצויירת על שכבת הצבע הראשונה (אימפרימיטורה), בד"כ בגווני חום. והמשך בשכבת גולד אוקר ( טמפרה לבנה המציירת את גווני האור בלבד), המשך בשכבות שמן וטמפרה לסירוגין.

ציורו המונומנטלי האחרון, "טייסת הנגב", המציג את חבריו לטייסת הוכתר על ידי אוצר האמנות הקלאסית והרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב, ד"ר לוריא, בשם "משמר הלילה הישראלי". בציור זה נבנתה מחווה סמלית לצ'רציל ואמירתו המפורסמת על טייסי חייל האוויר המלכותי הבריטי במלחמה"ע השנייה: "מעולם לא חבו רבים כל כך, כה הרבה, למעטים כל כך", דרך מבנה ה-V אותו נהג צ'רציל לסמן באצבעותיו ואשר הוטמע במבנה הציור.

 

 

 

 

 

 

 

 

רישומי הכנה ל"טייסת הנגב"

 

סקיצה ל"טייסת הנגב" ברישום וטמפרה הקישו לתמונה מוגדלת (צולם בדצמבר 2004)

אורי אינו מוכר לקהל הישראלי, ברובו. זאת על אף היותו מן האמנים הגדולים ביותר הפעילים בישראל כיום, אין הוא מתאמץ להשקיע ביחסי ציבור אלא מרכז את מאמציו בהתקדמות אמנותית. האנשים הנחשפים לציוריו מגלים בדרך כלל התפעלות והכרה בלתי-אמצעית בגדולת ההישג. אולם יצירותיו טרם נחשפו במסגרת המוזאונים הגדולים בישראל. עד היום עמדו מנהלי הממסד האומנותי "המקצועיים" בפרץ ומעולם לא ניתנה לו הבמה לה הוא ראוי במוסד אמנותי מרכזי בישראל. התערוכות בהם השתתף גיל הינן בודדות, נדירות ובמוזיאונים קטנים בפריפריה. במשך זמן קצר הוצגה תמונת המופת בה צייר את נעה, ביתו, במרכז המבקרים בעין הוד עד אשר הושחתה על ידי מבקר במקום. כעת נמצאת התמונה בסטודיו שבביתו לאחר שיחזור.

בנימה אישית אוסיף, כי התצוגה החשובה ביותר מבחינתי נערכה במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע בשנת 96' השנה בה התוודעתי ליצירתו ואיכותה. במהלך שנת 1996 נרקם קשר ידידות במסגרתו הזמנתי מאורי רישום של איין ראנד שהוכן מתוך תמונת הדרכון של ראנד בעת הגירתה לארה"ב, הרישום הוצג בפומבי לראשונה בוועידה האובייקטיביסטית "ליסאום" בבלגיה בשנת 96'. 

כמו בשאר העולם המערבי נוטה הממסד האמנותי בישראל לפאר את השרלטנים המודרניים של האמנות, זאת למרות הברור מאליו כדברי אפרים קישון ז"ל: "הלא ברור וגלוי לעין, שלאמנות המודרנית יש קשר לאומנות-אמת, כשם שלזבל פרות יש זיקה לארמון טאג' מאהל. עזות-המצח הבלתי-תיאמן, שבה כל הדיוט תובע לעצמו חזקה על המושג "אמנות", מקפיצה את לחץ דמו של כל ילוד אישה שפוי בדעתו" [1].

ראנד, הציעה מפתח להבנה ושיפוט אמנות בספרה "המניפסט הרומנטי": "אמנות היא המראה המטפיסית של האדם; מה שאדם רציונלי מבקש לראות במראה הוא הצדעה; מה שאדם לא-רציונלי מחפש הוא הצדקה – ולו רק הצדקה לשחיתותו, כעווית אחרונה של הערכתו העצמית הנבגדת. בין שני קצוות אלו, נמצא הטווח העצום של אנשים בעלי הנחות מעורבות – אלו שתחושת החיים שלהם מחזיקה באופן בלתי-פתור, באופן בלתי מאוזן או סותר במפגיע, רכיבים של רציונליות ואי-רציונליות – ויצירות אמנות המייצגות את התערובת הזאת. היות ואמנות הינה התוצר של פילוסופיה (והפילוסופיה של בני האדם מעורבת סתירות באופן טרגי), רוב האמנות בעולם, ובכללם כמה מן הדוגמאות הגדולות ביותר , נופלות בתוך קטגוריה זאת" [2] .

בתקופה תרבותית המאופיינת בהערצת כוכבי "אינסטנט" ואמנים חסרי עומק, בתקופה בה ממנים ערוצי התקשורת "שגרירים" בורים ובעת בה פוליטיקאים חדלי אישים ומוסר מזגזגים בין מפלגות ואידאולוגיות. בעת שרדידות קצרת טווח הפכה לחם-חוק עבש ודל, מהווה הסרט זריקת עידוד: כל עוד יש בינינו אנשים כאורי המגלמים יסודיות דיוק ומקצוענות, התמדה ודבקות במטרה לטווחי חיים והקפדה על ההבדל שבין טפל לעיקר – יש לחברה הנהנת מיצירתם וקיומם תקווה.

למרות שהמלחמה הנוכחית אותה מנהל אורי אינה בהכרח מודעת הרי שהישגיו האמנותיים מדברים בעד עצמם. בפרספקטיבה היסטורית אנו צפויים לגלות כי הערכים שהעניק לנו אורי במשך עשרות שנים בהם חירף את נפשו להגנתה הפיסית של החברה הישראלית יתגמדו ביחס להישגים אליהם הוא מגיע בציוריו. בהתייצבו עתה, לא בחזית קרב מקומי אלא בחזית של מלחמה אינטלקטואלית ורוחנית בהיקף כלל אנושי, בסמנו פסגות חדשות של הישג אמנותי החוגג את גדולת האדם ויכולתו.

 

 

 

 

 

 

מעל ימין: גניה, משמאל: פרט מתוך הציור
טמפרה ושמן על קנבס 138X103 ס"מ

 

נועה, (בתו של האמן) טמפרה ושמן על קנבס 122X102 ס"מ

מראי מקומות:

1. מתוך ספרו העיוני של קישון – "נקמתו המתוקה של פיקאסו" הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד – שהוצא לאור ב2004 לאחר שנדחה שנים קודם לכן על ידי מוציאים לאור בישראל.

2. הציטוט מן המאמר "אמנות ותחושת חיים" מתוך הספר "המניפסט הרומנטי" מאת איין ראנד.

צילום ציורים : גרשון יקיר
צילום אורי: גוסטבו הוכמן