ידידי היקר,

פנית אלי לקבל את חוות דעתי על ההסכמה לכונן "מדינת סעד" או "מדינת רווחה" בארצנו. כדרכי, אפרוש לפניך בגילוי לב גמור את יחסי לעניין.

מדינת סעד מובילה בהכרח לאבדן החירות ולשעבוד האדם. זאת, משום שפעולותיה של מדינת הסעד אינן חד פעמיות, ולא די בהסדרים חד פעמיים כדי להשיג את אידאל "מדינת הרווחה".

אידאל הרווחה מצריך פעולה מתמדת. כשפתרונה של כל בעיה אין בו כדי לקרבנו אל האידאל הנכסף, כי אם, להפך, הוא מרחיק אותנו מחירותינו, ולו רק מהסיבה הפשוטה שעם האוכל בא גם התיאבון. ואין לאיש מאיתנו הגדרה ברורה וחד משמעית למה שהוא מתכוון במונח "רווחה". זהו סוג המונחים היחסיים שאפשר לומר עליו מה שאומרים בבדיחות הדעת על המונח "אופק": מהו אופק? זהו הדבר שככל שאתה מתקרב אליו, כך הוא מתרחק ממך – ולעולם אין רגליך עומדות באופק.

במדינת סעד המדינה מקבלת על עצמה יותר ויותר תפקידים שקודם לכן האדם מילא באופן עצמאי. כתוצאה מכך מתרכז בידי המדינה כוח עצום, והוא גדל והולך עם ההכתבה הנמשכת של תפקידיה. לכאורה, כל אחד מתפקידים אלו הוא לגיטימי ותורם לרווחה הכללית של האוכלוסיה, אך הצבר התפקידים בידי המדינה מביא לריבוי השימוש בכח כפייה ממלכתי, ובהכרח גם להתפוררות החברה החפשית. מדינת הסעד דואגת לאדם מן העריסה ועד לקבר, אבל הדאגה הזאת נקנית במחיר של שלילת החופש שלו. האדם מתרגל לעובדה ש"האח הגדול" דואג לו והוא אינו צריך ליזום ולהשתדל.

אמרתי כי כל אחד מן התפקידים שנוטלת על עצמה המדינה בעלת מגמת הסעד, הוא "לכאורה" זה, ותטען שאינו במקומו כי אכן כך הוא הדבר. ואף על פי כן, מה באמת הוא לגיטימי בתפקידים אלה?  מכח איזו זכות נוטלת כך המדינה את התפקידים הללו, ומגדילה בכך את עוצמתה ואחיזתה על האזרח? וכי לשם שמיים נעשה הדבר? הגשת סעד לנזקקים וקידום הרווחה הסוציאלית מאז ומתמיד היו נחלתם של אירגונים וולנטאריים וארגוני צדקה, אשר בעצם קיומם פיתחו באדם ועודדו בו  את תכונות הרחמים, העזרה ההדדית והוויתור למען הזולת. חרד אני מאד, שמא נטילת התפקידים על ידי המדינה תגרום להעלמן של תכונות אלו המייחדות את בני-האנוש מן הבהמה.

יתרה מזו, במדינת הסעד המודרנית, הרדיפה אחר ההישג החומרי הופכת להיות העיקר בחיים לרוב האנשים. רדיפה זו היא כה בהולה, עד שהיא מביאה להזנחת כל יתר הפעילות החברתית, וכתוצאה מכך להרגשה של ריקנות, של חיים חסרי תוכן, שעמום ואי-שביעות רצון. וכל זאת, תוך כדי השפע הקיים בחברה, והמתווסף באופן מתמיד, ובהתעלמות גמורה מן ה"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". המדינה נתפשת כספק שירותים וסחורות ונעלמת תחושת הזיקה.

ידידי היקר, לא אסתיר מפניך את חזון הבלהות האוחז בי כל עת שאני חושב על אותה מדינת סעד של העתיד. ריכוז שירותים רבים בידי המדינה והפיכתם למונופוליסטיים – או כמעט מונופוליסטיים, יפקיד בידי המדינה כוח שאין לאזרח שום הגנה מפניו. לשם ביצוען של תכניות סעד בהיקף גדל והולך, ילך ויתגבר מנגנון פקידותי עצום אשר יבלע את מירב הכנסות המדינה לשם החזקתו ואף הרחבתו. עול המיסים על האזרח ילך ויכבד. בעוד האזרח יהיה ער ומודע כי רוב הכספים לא מיועדים להגדלת הרווחה כי אם לאחזקת המנגנון המופקד על הרווחה. כלום בתנאים אלה סבור אתה שהאזרחים ירצו לעבוד, ליזום, להתאמץ, ביודעם כי פרי עמלם לקופתו של מנגנון מנופח הולך? אני חוזה קיפאון ואף נסיגה בכל תחומי הפעילות הכלכלית, שלא לדבר על המנגנון הבירוקרטי הצומח ו"אוכל" את מיסי הציבור.

ובאשר למשטר – הוי איך נשתנו פניו לבלי הכר! איך נתעוות בהדרגה! הן לשם ביצוע תוכניותך לסעד ולרווחה, תזדקק לתכנון. לתכנון מקיף וכולל יותר ויותר ככל שתגדל מידת מורכבותן של המטרות! והלא תכנון פירושו ריכוזיות, וריכוזיות הן מלה נרדפת לרודנות היא –  ואילו רודנות, מה בינה לבין משטר החפשי? רצית להבטיח לאזרחיה של מדינה חפשית "חופש ממצוקה" והפכת אותם לנתינים במשטר רודנות, שזולת אותו "חופש ממצוקה" אבדה להם החירות.

שאלת ידידי על מדינת הסעד? הא לך. הבט ושפוט!

                                

storyend_dingbat.gif

המכתב פורסם על ידינו בגליון 10 של חוברת "אנכי" בשנת 1989 לאחר שנמצא על גבי דף משוכפל ומצהיב (כל ההדגשות במאמר על פי המקור), ללא כל סימני זיהוי בספריית האוניברסיטה העברית, ירושלים. אם ידוע דבר אודות הכותב אנא פנו למערכת. 

הוספת תגובה