גבורתו של לאנס ארמסטרונג מהווה השראה מוסרית
ניצחונות אתלטיים מספקים ערך מוסרי נדיר וחשוב: את המראה של הישג אנושי.

מאת: ד"ר אנדרו ברנשטיין, פורסם לראשונה ביולי 2005.

lance.jpgכאשר רכב לאנס ארמסטרונג דרך פאריס ביום ראשון, להכתרתו בניצחון שביעי ללא תקדים ב"טור דה פראנס", הוא הציב סימן קריאה בהמשך לקריירה אתלטית שהיא מעבר לבלתי-רגילה.
בעת זאת, העולם כולו מכיר את סיפורו של ארמסטרונג – החלמתו המרשימה ממה שחששו כי יהיה סרטן קטלני, תכנית האימונים המתישה שלו, כוח העמידה האגדי שלו, וההחלטיות הנחרצת שלו, ושליטתו הבלתי מעורערת במרוצי אופניים. מיליונים ברחבי העולם חגגו לכבודו ולכבוד הישגיו המרוממים.

אך מה מסביר את ההתעניינות העצומה בהצלחתו של ארמסטרונג – או בזאת של כל גיבור ספורט? מדוע חובבי ספורט מתייחסים באופן כה אישי לניצחונות של גיבוריהם? אחרי הכל, חשיבות מעשית מועטה אם בכלל תלויה בניצחונות אלו; ניצחון שביעי של ארמסטרונג לא ישיג לאוהדים העלאה בשכר או יסייע במימון לימודים לילדיהם. מדוע לספורט יש השפעה כה מתמשכת ועוצמתית לחיי האדם?

התשובה נמצאת בהיבט של הספורט המזוהה לעיתים רחוקות: חשיבותם המוסרית. מה שניצחונות אתלטיים מספקים הינו ערך מוסרי נדיר ומכריע: המראה של הישג אנושי.

תחרויות אתלטיקה מאורגנות במטרה להשגת ניצחון. בעצם טבען, הן מחפשות ומכבדות אלופים, ז"א, המעטים הנבחרים, שבתחום מסוים, מרחיקים לכת לעומת אחיותיהם ואחיהם. התוצאה של מדיניות היא שהספורט מתגמל בעלי הישגים יוצאי דופן, לא שוויון; הספורט מפאר את העילית, לא את הבינוני; חוגג את הגיבורים המתנשאים מעל, לא את "האיש הקטן".
ספורט אינו שואף להפוך את "העקוב למישור" בניסיון לתת למתחרים פחות מוכשרים סיכוי טוב יותר להביס את המתחרה העדיף. ובאופן ראוי, אין הטלת עונשים על האלוף בשל היותו טוב יותר מיריביו. לאנס ארמסטרונג, למשל, אינו נדרש להעמיס על עצמו משקלות ברכבו למרומי הפירנאים. לא נאסר על מייקל ג'ורדן לנתר אל-על. ארגון הגולף אינו דורש מטייגר ווד להשתמש בסוג נחות של מקלות חבטה. השוויון היחידי המותר הוא כי כל מתחרה מקבל את אותה הזדמנות להציג את כשרונו והחלטיותו.
כאשר נכויות ויתרונות מלאכותיים מוסרים מדרכו, מספק הספורט דוגמה לא מדוללת של שאיפה להצטיינות. בתקופה בה אנטי-גיבורים שליטים בתרבות האינטלקטואלית, מספק הספורט את הזירה הטהורה ביותר בה להתבונן, לשאוף ולהעריך הישג אנושי ושאפתנות לגדולה. המציאות של אתלט הנאבק להשחיז את כישוריו למיטב – – הסובל כאב, מתגבר על פציעות ובוחן את להטו מול הטובים בעולם – – מספקת חיזיון נעלה של הפוטנציאל האנושי.
אלו ביננו, שפיסית, אינם מסוגלים לדווש לאורך 3200 קילומטר או לגמוא 100 מטר בתשע שניות עדיין יכולים לשאוף להישגים משמעותיים. המחזה של יכולותיו המרהיבות של ארמסטרונג ונחרצותו המושלמת מולידה את השאלה בטובים שבנו: מה אני יכול להשיג בשדה הפעילות ובחיים שלי אם אממש את אותה מחויבות? עד כמה גבוה אגיע במאמץ לקידום חיי אם אתייחס אליהם באותה איכות רוחנית בלתי-נלאת כפי שמתייחס ארמסטרונג?
הסיסמא של המשחקים האולימפיים המודרניים היא: " Citius, Altius, Fortius" מהר יותר, גבוה יותר חזק יותר. לאנס ארמסטרונג מגלם עקרונות אלו באופן מושלם. אתלט גדול כמו ארמסטרונג מעניק השראה, משום שהוא מזכיר לנו עד כמה ניתן להגשים לבן אנוש. הוא הוכחה חיה כי האדם היחיד יכול להגיע להגשמה גדולה וכי השקעה גדולה במאמץ להשגת מטרות נשגבות אינו חסר תוחלת.

ד"ר אנדרו ברנשטיין, ( Andrew Bernstein ) עוסק בפילוסופיה והינו כותב בכיר בצוות מכון איין ראנד בקליפורניה. המאמר פורסם בBucks County Courier Times – ב27 ביולי 2005 וב – Free Lance-Star ב-2 באוגוסט 2005.

הוספת תגובה