בשבוע השני של יולי ביקרה בישראל משלחת משפטנים מאוניברסיטאות שונות מארה"ב. את המשלחת אירגן פרופ' אדם מוסוף מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון. פרופ' מוסוף הוא אובייקטיביסט ומומחה עולמי בחוקי IP הנאבק למען ההגנה על זכויות הקניין הרוחני.  במסגרת הביקור הוקדשה תחנה מיוחדת לביקור במיזם אטלס ג'וניורס. את הסיכום של הביקור סיכם פרופ' מוסוף בפרסומי פייסבוק שאת אחד מהם אנו מציגים כאן. 

היום השני (10 ביולי) של משלחת המרצים למשפטים לישראל היה קשה להפליא, כשנסענו דרומה לעוטף עזה לביקור באתרי הטבח והזוועות של ה-7 באוקטובר: קיבוץ ניר עוז, אתר פסטיבל נובה, בסיס צה"ל בנחל עוז, ובית הקברות למכוניות בתקומה. היו לנו מדריכים או דוברים בכל מקום, והסיפורים והמידע שהם מסרו לנו הפכו את ההרס והמוות של אותו יום להרבה יותר אמיתיים. אי אפשר להעביר במלואה במילים או בתמונות את מלוא תחושת ההרס של הבתים והמכוניות – הקליפות השרופות של המבנים, חורי הקליעים, כלי הרכב שנהרסו לחלוטין. סיפורי הסדיזם שביצעו חיילי חמאס ואפילו אזרחים פלסטינים שהרגו יהודים בצהלה ניהיליסטית – תינוקות, ילדים, מבוגרים בכל גיל מגיל 18 ועד קשישים. זה היה נורא ברמה הפסיכולוגית וסוחט רגשית לראות ולשמוע על רוע טהור ומזוקק כזה. הדבר היחיד שהיה גרוע יותר היה סרט באורך 45 דקות של סרטוני גו-פרו של מחבלי חמאס שבו צפינו למחרת בבוקר.

כפי שציינתי בפוסט הקודם שלי מהיום הראשון, הקונגרס היהודי העולמי עשה עוד עבודה מדהימה עם הלוגיסטיקה, כולל ההחלטה לעטוף את היום הקשה הזה בשני אירועים חיוביים. ראשית, התחלנו את היום מוקדם בעצירה באשקלון, עיר של 200,000 תושבים שנמצאת רק 10 ק"מ מעזה. העיר סובלת מרוב מתקפות הרקטות של חמאס במשך שנים רבות, ובית החולים שלה נפגע פעמים רבות. אבל היינו באשקלון ביום רביעי בבוקר כדי לבקר בבית הספר למחוננים שהוקם ונוהל על ידי ד"ר אלינה לוסטוב – וכדי ללמוד על תכנית Atlas Juniors שהפעילו אלינה ובועז ארד. תכנית Atlas Juniors  מעניקה לבני נוער את הידע והמיומנויות הדרושים להצלחה בתחומי ההיי-טק והביוטכנולוגיה, כמו בסטארטאפים, בחברות גדולות או כיזמים בעצמם. שמענו על הלימודים שלהם – והתלמידים הציגו כל אחד אחד מצגת קצרה על ההתמחות שלהם בחברות ועל מיזמי הטכנולוגיה או הביוטק החדשניים שעליהם עבדו. זאת הייתה עדות מעוררת השראה לסגולות החברה הישראלית שמקדמת חינוך ויישום של מדע וטכנולוגיה בחברה אזרחית באמצעות פיתוח מסחרי ושוק חופשי. התלמידים בתכנית Atlas Juniors  מגיעים כולם מאשקלון או מהיישובים הסמוכים והקיבוצים שהותקפו ב-7 באוקטובר, ולכן דיברנו איתם גם על זה. בני הנוער האלה עדיין מושפעים עמוקות מאותו יום נורא, אבל ההתמקדות שלהם בעתיד, האינטליגנציה שלהם והשאיפות שלהם הן מוחשיות ומעוררות השראה.

משם המשכנו לעוטף עזה – האזור בישראל שנמצא בטווח של 7 ק"מ מגבול עזה – ואחד מימי 12 השעות הקשים ביותר שחוויתי בחיי.

התחנה הראשונה שלנו הייתה בבית הקברות למכוניות ליד תקומה. המקום לא נועד במקור להפוך לאנדרטה, שכן הוא הוקם על ידי צה"ל בימים שלאחר ה-7 באוקטובר כדי לאסוף את האפר המילולי וכן חלקי גופות קטנים אחרים ממכוניות שנשרפו עד למסגרת המתכת שלהן או חוררו בכדורים – או לעיתים קרובות גם וגם. בבית הקברות למכוניות יש 1,650 כלי רכב. הקשבנו למצגת של סרן אדם איטח מצה"ל, שהסביר מה קרה ב-7 באוקטובר ונתן לנו את סיפורי הרקע של חלק מכלי הרכב, כמו אמבולנס מפסטיבל נובה שנהרס עד היסוד – נותרה ממנו רק פיסת מתכת עם צלקות אש וחורי קליעים (ראו את התמונה למטה). במהלך מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר בפסטיבל נובה, אנשים רבים, רבים מהם כבר פצועים, מצאו מקלט באמבולנס הזה. מחבלי חמאס תקפו את האמבולנס (פשע מלחמה), חוררו אותו בכדורים, השליכו פנימה רימוני יד – ואז ירו בו עם טיל RPG כדי לשרוף אותו. בסופו של דבר, לא נשאר בפנים כלום מלבד אפר – שממנו זיהו מדענים 18 קורבנות שונים. סרן איטח הסביר כיצד כל מה שעשו מחבלי חמאס באותו יום תוכנן מראש. הם הביאו אזיקונים כדי לאנוס ולקחת בני ערובה, והם הביאו איתם מאיצי בערה כדי להצית מכוניות ובתים, כדי שהשריפות יבערו בצורה רותחת ועוצמתית יותר. למה להביא מאיצי בערה? המטרה שלהם הייתה להשאיר מקורבנותיהם רק אפר. ליהדות יש הלכות ומנהגים מאוד חזקים לגבי קבורה נכונה של גופות או שרידי אדם, וחמאס ידע על ההלכות הללו. לכן, ישראלים רבים בילו שבועות וחודשים בטיאטוא של אפר משרידי מכוניות הרוסות לחלוטין ומבתים – ומצאו מעת לעת חלקי גוף קטנים כמו אצבעות. לאחר מכן הם נדרשו לשלוח את האפר או השרידים הללו למעבדות לצורך זיהוי וקבורה נאותה. במקרים מסוימים, פקידים נאלצו לחלץ אפר שכבר נקבר כדי לבדוק אותם שוב – מכיוון שהם חשפו ראיות חדשות שהראו שהאפר הוא שרידיהם של שני אנשים או יותר. במקרים מסוימים, הם גילו באופן קורע לב שזה אכן קרה. כל זה היה אישש את אחת המטרות של פיגועי חמאס ב-7 באוקטובר, שכן סרן איטח פרש בפנינו בקפידה את הראיות לדבריו. חמאס לא רצה רק להרוג כמה שיותר יהודים, כמו גם להרוג אחרים שתומכים ביהודים בהיותם בישראל, כמו התאילנדים, הדרוזים והבדווים שנטבחו גם הם על ידי חמאס. חמאס פעל בכוונה כדי להשפיל ולהכפיש את כל מי שנפגעו ב-7 באוקטובר – באמצעות אונס, עינויים ורצח – ואז לגרום לכך שיהיה כמעט בלתי אפשרי עבור יקיריהם לזהות ולקבור את קורבנות פשעי המלחמה הנתעבים הללו.

למי מכם שאולי יודע, אחת הקורבנות בפסטיבל נובה הייתה ילדה נכה, מרותקת לכיסא גלגלים, בת 16 (רות פרץ). שרידיה נמצאו וזוהו בתחילת נובמבר – כמעט חודש לאחר הפיגוע – מתחת לאמבולנס ההרוס שתיארתי למעלה. זה היה קורע לב לחלוטין לשמוע את קפטן איטח מספר את הסיפור הזה, בין פרטים רבים אחרים על פיגועי 7 באוקטובר.

לאחר מכן נסענו לקיבוץ ניר עוז, שנמצא רק קילומטר אחד מגבול עזה. שם נרצחו 46 בני אדם, בהם כמה ילדים עד גיל 5. בנוסף, בקיבוץ נלקחו בשבי 78 חטופים, שמהווים כמעט שליש מסך כל החטופים שנשבו בידי חמאס ותושבי עזה ב-7 באוקטובר. משפחות שלמות נרצחו, יחד עם ילדים צעירים, וקשישים נשרפו חיים במיטותיהם. לאלו מכם שעוקבים אחר סאגת פשעי המלחמה המתמשכת של החטופים, התינוק כפיר ביבס (בן 9 חודשים) ואחיו אריאל  (בן 4) נלקחו בני ערובה מניר עוז – יחד עם הוריהם.

הסיור הזה בניר עוז היה ביקור מחריד במקום של חורבן ומוות. למרות שיש כמה מקומות של שקט ונורמליות בקיבוץ, כמו בחצר המרכזית שבה עדיין מסתובב הטווס של הקיבוץ, ניר עוז נראה ברובו כמו סצנה ממלחמה עם בתים שרופים ומבנים מלאי חורי קליעים. בדרום ישראל, הבתים עשויים מבטון, כאשר מחלק מתכולת הבתים לא נותר שם דבר, שכן אפילו מכשירים חשמליים נמסו מהשריפות שהציתו מחבלי חמאס (באמצעות מאיצי בערה כדי לגרום להם להישרף בעוצמה רבה יותר, כפי שהסברתי למעלה). בבתים אחרים, ההרס נראה שרירותי או אולי פשוט חלקי – כמו שולחן מטבח שנותר כפי שהיה ליד חדר שינה ומטבח שנהרסו לחלוטין. בבית אחד שנהרס נכתבו כתובות גרפיטי בערבית על הקיר (ראו תמונה למטה).

התמונות לא מעבירות את מלוא התחושה של פשע המלחמה שהתרחש בניר עוז. עברו 9 חודשים מאז הפיגוע ב-7 באוקטובר. כשהגענו, המדריך שלנו לקח אותנו תחילה לחדר האוכל – שבו יש עד היום ריח מוחץ של מוות – אם אי פעם הרחתם אותו, לעולם לא תשכחו אותו . הריח הוא תוצאה של 46 גופות של ילדים צעירים, קשישים ומבוגרים שהוכנסו למקרר של הקיבוץ מיד לאחר ה-7 באוקטובר, כי לתושבים לא היה מקום אחר לשים את כולן. הגופות נעלמו מזמן, אבל הריח נשאר. המטבח בבניין חדר האוכל נשרף ונהרס על ידי חמאס והדלתות היו זרועות חורי כדורים (ראו את התמונות למטה).

המדריכה שלנו לקיבוץ הייתה אחת מתושבות המקום, שרון ליפשיץ. שרון הסבירה כי היה ברור שלחמאס היה מידע מודיעיני מקדים על הקיבוץ לפני המתקפה; בכל הקיבוצים שחמאס תקף באותו יום, מחבלי חמאס הלכו תחילה לביתו או למשרדו של קצין הביטחון של הקיבוץ כדי לרצוח אותו – וכך מנעו מהקיבוץ להתגונן. בתים ומשרדים אלה אינם מזוהים על המבנים או הבניינים עצמם, ולכן לחמאס היה צורך במידע מודיעיני על המקומות הללו. מקורות המידע המודיעיני הזה היו העזתים הרבים שעבדו בקיבוצים הללו או הוזמנו אליהם מדי שבוע על ידי התושבים בדרך אחרת. הקיבוצים הם קהילות בעלות אופי סוציאליסטי, והאנשים שחיים בהן, כולל בניר עוז, הם שמאלנים ופעילי שלום. רבים מתושבי הקיבוץ היו פעילים שפעלו למען הפלסטינים בעזה; בניר עוז הייתה עדיין תלויה כרזה על הקיר מחוץ לחדר האוכל שפרסמה הפגנת שלום שנקבעה ל*שעות הערב ב-7 באוקטובר* בחסות "משפחות שכולות ישראליות\פלסטיניות לשלום". אביה של המדריכה שלנו בניר עוז היה מוכר מאוד בין תושבי עזה, שכן היה לו אישור להשתמש בכל שבוע ברכב הקיבוץ כדי להסיע עזתים לבתי חולים בישראל לקבלת טיפול רפואי. אביה ואמה היו במקלט בביתם כשנלקחו כבני ערובה – וביתם נהרס אז. בהתחשב בבולטות שלו, קשה שלא לחשוב שאביה היה יעד ספציפי של חמאס.

שרון הסבירה עוד כי היו שלושה גלי מתקפות ב-7 באוקטובר: (1) מחבלי קומנדו מאומנים של חמאס, (2) מחבלי חמאס סדירים וכן (3) תושבים עזתים מן השורה שבאו לבזוז, לשדוד, לרצוח ולקחת בני ערובה נוספים. היא ציינה כי מבין שלושת גלי הפיגועים הם חששו יותר מכל מתושבי עזה. שמענו מאחרים שמחבלי חמאס הגנו לפעמים על בני ערובה מפני מכות אכזריות או רצח מוחלט על ידי התושבים העזתים. כ-3,000 מחבלי חמאס השתתפו במתקפה ב-7 באוקטובר, אך עוד אלפי עזתים עקבו אחר מחבלי חמאס אלה בשעות שלאחר מכן כדי לבזוז, לרצוח או לקחת בני ערובה נוספים.

הביקור שלנו בניר עוז אישר שוב את מה שלמדנו מסרן איטח על כך שמטרת חמאס ב-7 באוקטובר הייתה להשפיל ולירוק (מטפורית) בפניהם של הישראלים, כאשר שמענו את אותם מחבלי חמאס קוראים לישראלים "כלבים" שוב ושוב בסרט ממצלמות הגו-פרו שהוקרן בפנינו. בניר עוז, חמאס ביקש בכוונה לרצוח ולחטוף את אותם יהודים (וילדיהם ותינוקותיהם) שתמכו במפורש בפלסטינים העזתיים בטענותיהם על "אי צדק" ו"כיבוש" שמבצעת ישראל. אין לטעות בכוונה ובמסר שהועברו בבירור ב-7 באוקטובר: זה היה ניהיליזם ג'נוסיידי טהור.

הביקור שלנו במתחם פסטיבל נובה היה התחנה הבאה. אזור הפסטיבל יפהפה. זו חורשת עצים שנשתלה על ידי ישראלים ונשמרה בחיים במדבר על ידי מערכת השקיה תת קרקעית. זו דוגמה לאוריינטציה הערכית והעשייה של החברה הישראלית – שהפכה שממה מדברית של ממש למדינה של פרדסים, אדמות חקלאיות ויערות.

המגרש הקטן שבו הייתה הבמה המרכזית בפסטיבל נובה מלא כעת בעמודי זיכרון עם תמונותיהם של כל אחד מהנרצחים. כ-370 בני אדם בפסטיבל נטבחו ב-7 באוקטובר. למדנו שחמאס כנראה לא תכנן מלכתחילה לתקוף את פסטיבל נובה, אבל כשמצנחי הרחיפה של חמאס ראו את האירוע בגל התקיפות הראשון, הם הודיעו בקשר למחבלי חמאס, שיישמו אז טקטיקה של "אסטרטגיית מלקחיים" בתקיפת הפסטיבל. התוצאה היא שכשהצעירים ברחו ממחבלי חמאס בכיוון ההפוך, הם רצו ללא ידיעתם ​​למוות כי הם רצו ישר לתוך מחבלי חמאס שתקפו מהכיוון הנגדי. חלק ניכר מזמננו במתחם הפסטיבל נובה הוקדש להאזנה לסיפורו המטריד של בר חיניץ, צעיר בן 23 שניצל באורח פלא במהלך המתקפה. הוא הסביר איך הוא שרד רק במקרה, כי הוא היה בקבוצת מכוניות שנסעה מהפסטיבל לאחר שעף מעליו מטח הרקטות הגדול – שאיתו נפתחה המתקפה של חמאס מעזה. בנסיעה משם, בר פנה בטעות שמאלה ויצא דרומה בכביש הראשי במקום לפנות ימינה לצפון. המכוניות שיצאו צפונה נתקלו במארב של מחבלי חמאס, שטבחו במאות בני אדם שנתקעו בתוך מכוניותיהם ללא נתיב מילוט. כשבר וחבריו הבינו את טעותם והסתובבו כדי לנסוע צפונה, המשטרה כבר הורתה למכוניות לרדת מהכביש ולנסוע מזרחה על פני השטח הפתוח – וכך הוא נמנע ממלכודת המוות בהמשך הדרך. בר וחבריו לא היו מנוסים בנהיגה בשטח, ולכן הם יצאו מהרכב וברחו ברקע קולות ירי מכל עבר. הוא רץ למרחקים של קילומטרים באותו בוקר, עצר להפסקות והתחבא עם אחרים בשיחים ובעצים, וחמק לפעמים רק בקושי ממחבלי חמאס שצדו את המבלים הנמלטים.

אזור כרזות הזיכרון במתחם פסטיבל נובה היה מדכא עד מאוד. זו לא הגזמה לקרוא לזה טבח. שום מילה אחרת לא מתארת ​​את האירוע. בכל אחד מ-370 העמודים הייתה תמונה של פרצוף צעיר, יפה, מלא חיים ומחייך – צעירים וצעירות בשנות העשרה המאוחרות לחייהם או בתחילת שנות העשרים לחייהם – שהיו בראשית חייהם (הבוגרים). הרגשתי כאילו יכולתי באותה קלות להסתכל על תמונותיהם של התלמידים שלי בבית הספר למשפטים שניתנות לי לפני תחילת השיעור בכל סמסטר. הצעירים הללו הגיעו לפסטיבל מוזיקה ב-6 באוקטובר כדי לרקוד ולחגוג למען השלום עם העזתים – שם כ-370 מהם נאנסו, עונו ונרצחו.

כשהיינו במתחם פסטיבל נובה, נזכרנו גם במלחמה המתמשכת בעזה. בחורשה סמוכה הציב צה"ל ארטילריה להפגזת עמדות חמאס בעזה. לא יכולנו לראות את התותחים, אבל כאשר מרגמות ה-155 מ"מ הללו ירו – קולות הנפץ העזים מילאו את האוויר ואפשר היה לחוש בכוח זעזוע קל בחזה. כשבר התחיל לספר את סיפורו, שמענו את מטח הארטילריה הראשון, וכולנו קפצנו קצת, למרות שנאמר לנו מראש באוטובוס שלנו שנשמע את קולות ההפגזות במתחם פסטיבל נובה. (יכולנו לשמוע בומים עמומים מאוד מרחוק בביקורנו הקודם בניר עוז). ובכן, עכשיו אני יכול להעיד שהידיעה המוקדמת על כך שאנחנו צפויים לשמוע ארטילריה והחוויה עצמו היו שונות לגמרי – בדיוק כפי שהקריאה על אירועי ה-7 באוקטובר והביקור באתרי הזוועות של ה-7 באוקטובר הם חוויות שונות לחלוטין. זו הסיבה לכך שאנו משתתפים בזכר ה-7 באוקטובר על ידי ביקור באתרים האלה, בדיוק כפי שאנשים מבקרים היום במחנות ההשמדה הנאצים. כששמענו את מטח התותחים הראשון במהלך סיפורו של בר, אחד האנשים במשימה שלנו שעמד לידי שאל: "מה זה היה?", ובלי לחשוב, עניתי מיד "צדק".

הדבר האחרון שעשינו היה סיור בבסיס הצבאי של נחל עוז, שהותקף ב-7 באוקטובר. בבסיס היה קרב קשה במפקדה, שהייתה לה רק דלת כניסה אחת. חיילי צה"ל, חלקם עדיין לבושים בבגדים תחתונים בגלל שהתעוררו בשעה 6:30 כתוצאה מהמתקפה, נלחמו בקומנדו של חמאס – שתקף את מרכז הפיקוד עם רובי סער, רימונים וטילי RPG. לאחר שהבסיס נכבש במהירות, נלחמו 22 חיילים מתוך המפקדה עד שמחבלי חמאס השליכו מטעני חבלה לתוך המפקדה – מה שגרם לשריפה ששרפה את המפקדה עצמה. חמישה חיילי צה"ל הצליחו להימלט מחלון שירותים קטן מאחור – אך השאר נשרפו חיים. (להלן כמה תמונות משרידי המפקדה). הוצגו לנו גם יכולות התצפית החדשות של הבסיס שהחליפו את מגדלי התצפית שבהם נהגו להשתמש בהם בעבר – ואפילו ראינו מקרוב כמה טנקי מרכבה. אסור היה לצלם תמונות, כמובן.

נחל עוז הוא גם המקום שבו חמאס חטף ועינה חיילות, כולן בנות 19-20, שעברו הכשרה ושירתו כתצפיתניות בבסיסים. רבים מאיתנו כבר ראו סרטונים שלהן שצולמו על ידי חמאס במצלמות גו-פרו ושוחררו בהמשך על ידי ישראל (לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי). רובן נותרו בנות ערובה של חמאס עד היום.

סיימנו את הערב בהצטרפות ל- Grilling for Israel(grillingforisrael.com) כדי לסייע בהכנת ארוחת על-האש של המבורגרים וסטייקים לחיילים המוצבים בבסיס. "Grilling for Israel" הוא ארגון מדהים שמופעל על ידי מתנדבים שעוזרים להאכיל את צה"ל. אנא תמכו בהם, אם תוכלו, והציעו להתנדב אם תבקרו בישראל. לאחר היום המטריד והקשה שלנו, שבו למדנו על פרטי הזוועות ופשעי המלחמה של חמאס ב-7 באוקטובר, היה נפלא להתמקד במשהו חיובי כמו הכנת אוכל על האש, שאותו אכלנו יחד עם החיילים בזמן ששוחחנו איתם על חייהם ועל תחומי העניין שלהם מחוץ מצה"ל, שכן רבים מהם הם חיילי מילואים שנקראו לשירות פעיל כמו סרן איטח. כולם היו כל כך ידידותיים ושמחים, והחיוכים היפים של הצעירים והצעירות האלה – המשקפים בצורה מושלמת את רוח ישראל – היו זריקת העידוד המושלמת אחרי יום מדכא של מוות וחורבן.

לאחר מכן יצאנו מנחל עוז מאוחר מאוד בערב לנסיעה הארוכה לתל אביב, שם נשלים את משימתנו למחרת. הגענו לתל אביב בסביבות חצות. זה היה יום מתיש למדי, נפשית ופיזית. עדיין לא עיבדתי את כל מה ששמעתי וראיתי. היום הבא התחיל בצפייה קשה עוד יותר בסרט בן 45 הדקות של הסרטונים ממצלמות הגו-פרו שלבשו מחבלי חמאס, מה שהותיר אותי בהלם – תרתי משמע – למשך כמה שעות. אבל היום שלמחרת היה גם מלא בפגישות ודיונים מרתקים על משפט בינלאומי עם פקידים לשעבר, עורכי דין בצה"ל ועורכי דין פרטיים שמייצגים את ישראל או ארגונים לא-ממשלתיים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי או בית הדין הבינלאומי. כולנו למדנו יותר ממה שיכולנו לקוות על האופן שבו יושם החוק הבינלאומי המודרני בסכסוך הישראלי-פלסטיני – וכיצד הוא משמש כמנגנון מכור מראש שמאפשר לגורמים רעים כמו חמאס ולמדינות נותנות החסות שלהם, כמו איראן, להשתמש בו בצורה מפורשת כדי לנהל מלחמה משפטית נגד ישראל. זה יהיה הנושא של הפוסטים הבאים שלי.

אם הגעתם עד לכאן תוכלו לצפות בפרופ' מוסוף בראיון בתכניתו של ירון ברוק.

 

הוספת תגובה