עריצים בחלל

על דמותו של סרגיי פבלוביץ' קורוליוב והביקורת של ראנד על משרתי העריצות

מחר ב-12 בינואר בשנת 1907 נולד סרגיי פבלוביץ' קורוליוב שהיה אבי תוכנית הטילים והחלל הסובייטית.

על הישגיו תוכלו לקרוא במאמר של איתי נבו באתר מכון דוויסדסון. נבו כותב כי: "אם צריך לבחור דמויות אחדות שהשפיעו יותר מכל על תולדות האדם בחלל, אין שום ספק שמקום גבוה ברשימה הזו שמור למהנדס הטילים הרוסי סרגיי קורוליוב, אחד האחראים לשורה ארוכה של הצלחות מסחררות שרשמה ברית המועצות בראשית עידן החלל – מהלוויינים הראשונים דרך הטיסות הראשונות לירח ועד הטיסות המאוישות".

השאלה המוסרית החשובה הנשאלת היא כיצד פועל מהנדס גאון לשרות של משטר רשע, שירות כה נרצע ומסור שנמשך גם לאחר שהוא עצמו הופך לקורבן של אותו משטר במסע "הטיהורים" של סטאלין.
בחודש יוני 1938, נאסר קורוליוב ועבר עינויים על ידי ה-NKVD, חלק מעמיתיו נרצחו בעוד קורוליוב הועמד ל"משפט" והורשע בעיכוב בזדון של פרויקטים ונידון לעשר שנות עבודת פרך במחנה מאסר – גולאג. אם לא די בכך, הוא נשלח לאחד המחנות הקשים ביותר, שאסיריו עבדו במכרות הזהב בקולימה שבמזרח סיביר והיה בפועל מחנה השמדה בעבודת פרך.

לאחר ארבע חודשים בלבד בקולימה הוא איבד את כל שיניו בשל מחלת הצפדינה, הנגרמת מחוסר ויטמין C, וסבל מפציעות וממחלות נוספות שימשיכו ללוותו כל חייו. מה שהציל את חייו היו המאמצים לזכותו במשפט חוזר שמצא אותו "אשם" בעבירות קלות יותר, הוא הועבר למאסר בשרשקה (Sharashka) –בית כלא למומחים שעסקו בפרויקט מסוים.

לאחר מלחמת העולם השנייה העמיד סטלין את טכנולוגיית הטילים בראש סדר העדיפויות של ברית המועצות, והקים מרכז טילים חדש מחוץ למוסקבה. קורוליוב מונה למתכנן הראשי במרכז והיה מופקד גם על כמה מאות גרמנים מאנשיו של פון בראון שאולצו או בחרו לעבוד ברוסיה. תחילה הם שיחזרו את הטילים הגרמניים, ועד מהרה בנו על פיהם טילים לטווח רחוק הרבה יותר – כ-3,000 קילומטר – שהיו יכולים לפגוע בכל מטרה במערב אירופה.

קורוליוב נפטר בדצמבר 1965 בגיל 59 מסיבוכים רפואיים בניתוח, בגיל צעיר יחסית ובנסיבות שאינן ברורות עד תום.

בחייו הוא היה דמות טראגית שלא הצליחה להיחלץ ממלתעות המשטר וסיגל לעצמו ראיית עולם צינית ועגומה. המהגר הרוסי לאוניד ולדימירוב תיאר אותו באופן קולע:
"נמוך קומה, בנוי מוצק, כשראשו מוצב באופן מוזר על גופו, עם עיניים חומות הנוצצות עם תבונה, הוא היה סקפטי, ציני ופסימי וראה את העתיד באור קודר. "כולנו עומדים להיות מחוסלים ולא יהיו עלינו הספדים" היה ביטוי בו השתמש רבות. (Khlopnut bez nekrologa, Хлопнут без некролога – i.e. "we will all vanish without a trace")

בספריה ובמאמריה התייחסה איין ראנד לסוגיה של גאונות אנושית והישגים אינטלקטואלים המשרתים ומספקים נשק בידי עריצות בוזזת. בספרה "מרד הנפילים" היא מעמתת את שני הטיפוסים המייצגים את האלטרנטיבות – הם שונים מוסרית אך חולקים יכולות מדעיות והנדסיות יוצאות דופן, אלו הם ג'ון גאלט, למול ד"ר רוברט סטאדלר, פיסיקאי פורץ דרך שנועד לגדולות כבר בצעירותו.

בעוד גאלט מעמיד את כישוריו ההנדסיים והאינטלקטואליים לטובת מאבק למען החירות ד"ר סטאדלר מקדיש את כישוריו לבניית כלי נשק להשמדתה.

במאמר שפרסמה איין ראנד בספטמבר 1972, היא התייחסה לשילוב של גאונות והתעלמות מעוולות המשטר אותן היא משרתת. ראנד התייחסה לאליפות העולם בשח בין בובי פישר לבוריס ספסקי במאמר "מכתב פתוח לבוריס ספסקי". המאמר מתאר את מה שאיין ראנד זיהתה כאחד מפגמי המוסר והאישיות המאפשרים לתופעה להתקיים, המידור בין חלקים במודעות ובמחשבה והבריחה והניתוק מהמציאות.

במאמרה הציבה ראנד בפני בוריס ספסקי סדרה של שאלות שהמחישו את הנתק שבין יכולתו להגיע להשגים בשח מט לעומת אי היכולת של אנשים לפעול תחת המשטר שאת יוקרתו והאדרתו הוא משרת.

"האם תהיה מסוגל לשחק", שאלה ראנד, "אם, ברגע מכריע – כאשר, לאחר שעות של מאמץ סוחט-מוחות, הצלחת לכתר את יריבך – ופתאום שינה כוח שרירותי ולא ידוע את חוקי המשחק לטובתו, כשהוא מרשה, נאמר, לרצים שלו לנוע כמו מלכות? לא תוכל להמשיך? ואולם בחוץ בעולם האמתי, זהו החוק בארצך – וזה הוא המצב שבו בני ארצך נדרשים, לא לשחק, אלא לחיות."
בשאלה אחרת בסדרת השאלות הרטוריות שהציבה ראנד היא שאלה את ספסקי: "האם תוכל להמשיך לשחק אם המכניזם המכביד של עבודת-הצוות היה מיישר-קוו לפי הזרם, ומהלכיך היו מוכתבים פשוט על ידי אדם העומד מאחוריך, עם רובה לחוץ לגבך – אדם שלא יסביר או יתווכח, כשרובהו מהווה את טיעונו והכשרתו היחידים? נכון שלא תוכל להתחיל, שלא לדבר על להמשיך במשחק? אך בעולם האמיתי, זאת היא המדיניות המעשית אשר לה נתונים חיי האנשים ומותם – בארצך שלך."

ראנד סיכמה את סדרת השאלות במשפטים: "אינך חייב לענות לי, חבר. אתה אינך חופשי לדבר או אפילו לחשוב על שאלות כאלה – ואני יודעת את התשובות. לא, אתה לא תוכל לשחק תחת אף אחד מהתנאים המפורטים מעל. בכדי להימלט מתחום התופעות הללו ברחת אל עולם השח.

הו כן, חבר, שח הוא בריחה – בריחה מן המציאות. זהו "חוץ", מעין בועה של "עבודה יזומה" המיועדת לאיש האינטליגנציה הגבוהה החושש לחיות, אך איננו מסוגל להותיר את דעתו חסרת-תעסוקה ומקדיש אותה ל-"פלסבו" תוך כדי שהוא מסגיר לאחרים את העולם החי אותו דחה כקשה מדי להבנה."

התשובה החלקית של ספסקי לשאלות שהציבה ראנד הגיעה ארבע שנים לאחר פרסום המאמר, הוא ערק מברית המועצות ועבר להתגורר ולייצג את צרפת, בראיון שנתן בשנת 2012 לערוץ טלוויזיה רוסי הוא ציין כי המעבר לצרפת נגרם כתוצאה מהמלחמה שניהל עם הועד הסובייטי לשח שמנע ממנו לצאת לתחרויות לפי בחירתו.

בניגוד לגישה הרווחת שהניחה כי משטר עריצות מסוגל לקיים ציוויליזציה מדעית ולאפשר פיתוח של טכנולוגיות פורצות דרך, ראנד ראתה את הסתירות שמתחילות במחשבתו של האדם הבודד החושב על היצירה העתידית ומתמשכות באופן הכרחי לשיטה הפוליטית המונעת מאינדיבידואלים כאלו לצמוח ולפרוח. אי ההבנה של תהליכים אלו היא זאת שהתבטאה בהפתעה העצומה במערב מקריסתה הפנימית של ברית המועצות.

בספרה, המנון (1938), ולאחריו בספר מרד הנפילים (1957) מתארת ראנד את ההווה ואת העתיד הצפוי לתרבויות מדכאות כאלו. המנון היה יוצא דופן בין הדיסטופיות המפורסמות של התקופה ("עולם חדש מופלא" של האקסלי שפורסם בשנת 1932 או ספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול "1984" שפורסם בשנת 1949) שהציגו את העתיד הנשלט על ידי משטרים מדכאים המחזיקים יכולת לתמוך בתחזוקה ופיתוח של הישגים טכנולוגיים פורצי דרך. המנון המחיש את הכיוון של חברה שמחקה את הפרט כישות עצמאית וכתוצאה מכך נידונה לשקיעה, ניוון ושכחת הישגי העבר.