עתירת יצרני הנרות מאת פרדריק בסטייה

מאת יצרני הנרות, המנורות, הפתילים, עצי ההסקה, פנסי הרחוב, מכשירי הכיבוי, וכן יצרני חלב הנרות, השמן, השרף, האלכוהול ובאופן כללי כל אותם הדברים הקשורים לתאורה.

 

אל החברים המכובדים בבית הנבחרים.

מכתב פתוח לפרלמנט צרפת, פורסם במקור בשנת 1845
תרגום: אגם קדם-לוי

רבותיי:

אתם צועדים בדרך הנכונה. אתם דוחים תיאוריות מופשטות ומייחסים חשיבות מעטה לשפע ולמחירים נמוכים. אתם מעסיקים את עצמם בעיקר בגורלו של היצרן. אתם מעוניינים להעניק לו חירות מתחרות זרה, כלומר, לשמור את השוק המקומי לתעשייה המקומית.

באנו להציע לכם הזדמנות נהדרת עבור – איך נקרא לזה – התיאוריה שלכם? לא, אין דבר מתעתע יותר מתיאוריה. הדוקטרינה שלכם? השיטה שלכם? העקרון שלכם? אבל אתם נרתעים מדוקטרינות, מגיבים באימה לשיטות ובאשר לעקרונות, אתם מכחישים שישנם עקרונות כלשהם בכלכלה הפוליטית; לכן נקרא לזה המנהג שלהם – מנהג ללא תיאוריה וללא עקרון.

אנחנו סובלים מתחרות הרסנית מצד יריב שנדמה כי עובד בתנאים נעלים משלנו לייצור אור עד כדי כך שהוא מציף את השוק המקומי בסחורה במחיר נמוך להפליא; ברגע שהוא מופיע, המכירות שלנו נפסקות, כל הצרכנים פונים אליו – וענף של התעשייה הצרפתית שהשלכותיו רבות מספור מקוצץ עד כדי קיפאון מוחלט בן רגע. היריב הזה, שהוא לא אחר מהשמש, מנהל נגדנו מלחמה כל כך חסרת רחמים עד שאנחנו חושדים שהוא הוסת נגדנו בידי אלביון הצבועה (דיפלומטיה נהדרת בת זמננו!), במיוחד מכיוון שהוא רוחש לאי הגאוותן ההוא כבוד שאינו מפגין כלפינו[1].

אנו מבקשים מכם לחוקק בטובכם חוק שיחייב סגירה של כל החלונות, חלונות הגג והצוהרים, ובהם גם התריסים, הווילונות, החלונות הצרפתיים, הזגוגיות והעיניות – בקיצור, כל הפתחים, החורים, החרכים והסדרים שדרכם אור השמש נוהג להיכנס לבתינו, לרעתן של התעשיות ההגונות שבאמצעותן, אנחנו גאים לומר, פרנסנו את המדינה – מדינה שלא יכולה, מבלי לחטוא בכפיות טובה, לנטוש אותנו היום בקרב כה בלתי-שוויוני.

היו הגונים מספיק, חברים נכבדים, לקחת את בקשתנו ברצינות, מבלי לדחות אותה – לפחות עד שתשמעו את הטיעונים שיש ברשותנו להעלות בתמיכתה.

ראשית, אם תחסמו ככל יכולתכם את הגישה לאור טבעי, ובכך תיצרו ביקוש לאור מלאכותי, איזו תעשייה בצרפת לא תיהנה מכל בסופו של דבר?

אם צרפת תצרוך יותר חלב נרות, יהיה צורך מוגבר בבקר ובצאן, וכתוצאה מכך נראה עלייה בשדות הפנויים, בבשר, בצמר, בעור ובמיוחד בדשן – הבסיס להון החקלאי.

אם צרפת תצרוך יותר שמן, נראה התרחבות של ייצור הפרג, הזית והלפתית. הצמחים הללו, שהם עשירים אך מתישים את האדמה, יגיעו בדיוק בעיתוי הנכון כדי לאפשר לנו לנצל למטרות רווח את הפוריות המוגברת שיעניק לאדמה גידול הבקר.

הביצות שלנו יכוסו בעצי שרף. נחילים רבים של דבורים יאספו מההרים שלנו את האוצרות המבושמים שמבזבזים כיום את ניחוחותיהם, כמו הפרחים שמהם הם בוקעים. כך, לא יהיה ענף חקלאי אחד שלא יעבור התרחבות אדירה.

אותו הדבר נכון גם לגבי ענף הספנות. אלפי כלי שיט יעסקו בציד לווייתנים, ובתוך זמן קצר יהיה לנו צי שיוכל להגן על כבודה של צרפת ולהשביע את השאיפות הפטריוטיות של העותרים החתומים מטה, יצרני הנרות וכן הלאה.

אבל מה נאמר על ההתמחויות של הייצור הפריזאי? מעתה והלאה אתם תיווכחו בציפוי זהב, ברונזה ובדולח בפמוטים, במנורות, בנברשות ובפמוטים מורכבים הנוצצים בחנויות קמעונאיות – שבהשוואה להן אלו בנות ימינו הן רק דוכנים.

אין אף לקט-שרף נזקק ממרום דיונות החול שלו, אף כורה עני במעמקי הבור השחור שלו, שלא ירוויח משכורות גבוהות יותר וייהנה משגשוג מוגבר.

יש צורך בהרהור קצר בלבד, רבותיי, כדי להשתכנע שייתכן כי אין אף צרפתי אחד, מבעל המניות העשיר של חברת Anzin[2] ועד לרוכל הגפרורים הצנוע ביותר, שמצבו לא ישתפר כתוצאה מהצלחת העתירה שלנו.

אנחנו צופים את התנגדויותיכם, רבותיי; אבל אין ולו אחת מהן שלא אספתם מהספרים הישנים והמעופשים של תומכי הסחר החופשי. אנחנו מאתגרים אתכם לומר מילה אחת נגדנו שלא תחזור מיד נגדכם ונגד העיקרון שמאחורי כל המדיניות שלכם.

האם תגידו לנו שאומנם אנו נרוויח מההגנה הזאת, אבל צרפת לא תרוויח כלל, מכיוון שהצרכן יישא בהוצאות?

יש לנו תשובה מוכנה:

כבר אין לכם את הזכות לטעון בעד האינטרסים של הצרכן. הקרבתם אותו בכל פעם שמצאתם את האינטרסים שלו מנוגדים לאינטרסים של היצרן. עשיתם זאת כדי לעודד את התעשייה ולהגביר את התעסוקה. מאותה הסיבה עליכם לעשות זאת גם הפעם.

אכן, אתם עצמכם צפיתם את ההתנגדות הזאת. כאשר נאמר לכם שלצרכן יש עניין בכניסה חופשית של ברזל, פחם, שומשום, חיטה וטקסטיל, "כן", השבתם. "אבל ליצרן יש עניין בהותרתם בחוץ". טוב מאוד, אין ספק שאם לצרכנים יש עניין בכניסת האור הטבעי, ליצרנים יש עניין במניעה.

"אבל", אתם עשויים לומר, "היצרן והצרכן הם אותו האדם. אם התעשיין מרוויח מההגנה, הוא יהפוך את החקלאי למשגשג. להפך, אם החקלאות משגשגת, היא תפתח שווקים לסחורות תעשייתיות". טוב מאוד, אם תעניקו לנו מונופול על ייצור האור במהלך היום, קודם כל נרכוש כמויות גדולות של חלב נרות, פחם, שמן, שרף, שעווה, אלכוהול, כסף, ברזל, ברונזה ובדולח, כדי לספק את צרכי התעשייה שלנו; מעבר לכך, אנחנו והספקים הרבים שלנו, כאשר נתעשר, נצרוך בכמות אדירה ונפיץ את השגשוג לכל חלקי התעשייה המקומית.

האם תגידו שאור השמש הוא מתנה חינמית של הטבע, ודחייה של מתנות אלו תהייה דחייה של ההון עצמו בתואנה של עידוד אמצעי השגת ההון?

אבל אם תיקחו את העמדה הזאת, אתם תנחיתו מכה אנושה על המדיניות שלכם עצמם; זכרו כי עד עתה תמיד החרגתם סחורות זרות כאשר הן מהוות מתנות חינמיות – ובמידה שהן מהוות מתנות חינמיות. ההיגיון בקיום דרישותיהם של שאר המונופוליסטים נהנה רק ממחצית הכוח של ההיגיון באישור העתירה שלנו, שתואמת בצורה מוחלטת למדיניות שקבעתם. לדחות את דרישותינו בדיוק בגלל שהן מבוססות יותר מדרישותיהם של כל היתר יהיה שווה ערך להסכמה עם המשוואה: + ✕ + =, במילים אחרות, יהיה זה להערים אבסורד על אבסורד.

העמל והטבע משתפים פעולה במידות משתנות, בהתאם למדינה ולאקלים, בייצור הסחורה. החלק שהטבע תורם הוא תמיד ללא תשלום; החלק שתורם העמל האנושי הוא זה שמהווה ערך וזוכה לתשלום.

אם תפוז מליסבון נמכר במחצית המחיר של תפוז מפריז, הרי זה בגלל שהחום הטבעי של השמש, שניתן כמובן בחינם, מעניק לתפוז הראשון את מה שהתפוז השני מקבל בזכות חימום מלאכותי – שבהכרח יש לשלם עליו בשוק.

לכן, כאשר תפוז מגיע אלינו מפורטוגל, ניתן לומר שמחציתו ניתנת לנו בחינם. או, במילים אחרות, במחצית המחיר בהשוואה לתפוזים מפריז.

כעת, בדיוק על בסיס העובדה שהוא חינמי-למחצה (סלחו לי על המילה) – אתם קובעים שיש להוציא אותו מחוץ לחוק. אתם שואלים: "כיצד העבודה הצרפתית יכולה לעמוד בתחרות של העבודה הזרה, כאשר הראשונה צריכה לבצע את המלאכה כולה – בשעה שהשנייה נדרשת לבצע רק חצי מהמלאכה, כאשר השמש מטפלת ביתר?". אבל אם העובדה שמוצר הינו חינמי-למחצה גורמת לכם להסיר אותו מהתחרות, כיצד העובדה שהוא חינמי לחלוטין גורמת לכם לקבל אותו לתחרות? או שאתם לא עקביים, או שעליכם, אחרי שהסרתם את מה שהינו חינמי למחצה בתואנה שהוא מזיק לתעשייה המקומית שלנו, להסיר גם את מה שהינו חינמי לחלוטין בשכנוע גובר ובלהט כפול".

ניקח דוגמה אחרת: כאשר מוצר – פחם, ברזל, חיטה או טקסטיל – מגיע אלינו מארץ זרה, וכאשר אנחנו יכולים לרכוש אותו תמורת עמל קטן יותר מאשר אם היינו מייצרים אותו בעצמנו, ההפרש הוא מתנה חינמית שמוענקת לנו. גודל המתנה הזאת מותאם להיקף ההפרש. זהו רבע, מחצית או שלושה-רבעים משווי המוצר אם הזר מבקש מאיתנו רק שלושה-רבעים, מחצית או רבע מהמחיר. זו מתנה מלאה ככל שהיא יכולה להיות כאשר התורם, כמו השמש שמעניקה לנו אור, לא מבקש דבר בתמורה. השאלה, שאותה אנחנו מעלים בצורה רשמית, היא האם אתם מעוניינים שצרפת תהנה מהיתרונות של צריכה חינמית ללא תשלום – או מהיתרונות לכאורה של ייצור מכביד. בחרו את בחירתכם, אבל עשו זאת בהיגיון; שכן ככל שתאסרו – כפי שאתם עושים – על פחם, ברזל, חיטה וטקסטיל ממקורות זרים, בהתאמה לכך שמחירם מתקרב לאפס, יהיה זה לא עקבי בעליל לקבל את אור השמש, שמחירו הוא אפס לאורך כל הדרך!

 

החיבור ההומוריסטי מעל נכתב על ידי קלוד פרדריק בָּסְטִייָה,  (צרפתית: Claude Frédéric Bastiat; ‏ נולד ב-30 ביוני 1801 – ונפטר ב- 24 בדצמבר 1850). בסטייה היה הוגה, תאורטיקן ומאבות החשיבה הליברלית הקלאסית. הוא העלה תרומה חשובה למאבק בפרוטקציוניזם ומכסי מגן ונזקיהם המקודמים על ידי קבוצות השפעה פוליטיות עד היום.
פעילותו של בסטייה בתחומי סחר חופשי נבעה משאיפתו לחירות באופן כללי. כך הוא כותב לקובדן, שפעל נגד חוקי הדגן באנגליה: "אני מבכר עבור ארצי את הפילוסופיה הכללית של סחר חופשי על פני עצם קיומו של סחר חופשי. בעוד שסחר חופשי עצמו יעשיר אותנו, קבלתה של הפילוסופיה הכללית שבבסיסו של סחר כזה תביא את כלל הרפורמות הדרושות לנו."
חלק ממאמריו בעברית רוכזו בספרון בהוצאת מכון ירושלים לחקר שווקים בתרגומו של ירדן גזית. הספרון זמין בחנות הספרים שלנו בשיתוף עם התנועה הליברלית החדשה. כאן.

הערות שוליים:

[1] אלביון הצבועה הוא ביטוי גנאי לבריטניה

[2] חברת כרייה צרפתית גדולה שנוסדה ב-1756