הנה. חזרנו לטקטיקה.
מאת טל צפאני, מנכ"ל מכון איין ראנד בארה"ב
היה לנו רגע שהמציאות טפחה על פנינו חזק מספיק כדי שנחשוב האם אנחנו חושבים נכון על מה שבאמת קורה בקונפליקט הזה. היה רגע של הזדמנות לעצור ולחשוב האם צריך לשנות את כל סוג החשיבה שלנו על המצב. לחשוב על האסטרטגיה. לשנות תפיסה לחלוטין כי עד עכשיו טעינו.
אבל לא.
שינוי חשיבה הוא הדבר הכי קשה לאדם. להודות שדרך החשיבה הקודמת שלו היתה מוטעית זה דבר שרק שרק גיבורים עושים. רוב האנשים רק חוזרים לאותה רוטינה מחשבתית ומנסים לצייר לעצמם את העולם בדמות התפיסה שלהם כדי להקל על הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם.
טעינו.
לא הבנו את טבע הקונפליקט בעשורים מאז גולדה, רבין ורפול.
הדרדרנו למקום בו החיים של ישראלים שוחרי חיים ושלום מופקרים על מזבח הפילוסופיה התבוסתנית של מוסר כפול, רפיסות וחוסר הבנה בסיסי שישראל היא חייץ של רעיונות מערביים שמקורם בתקופת הנאורות – קידוש הפרט וחירותו, בסביבה ברברית של פילוסופיות פרימיטיביות וחשוכות. ישראל מייצגת פילוסופיה של חיים ושגשוג אל מול פילוסופיה של מוות ושעבוד.
זו מלחמה של רעיונות.
לא של שטחים.
לא של קיפוח.
לא של כיבוש.
מלחמה של רעיונות היא הרבה יותר מורכבת ממלחמה על שטחים. היא דורשת את השינוי במורכב ביותר – שינוי חשיבה.
כמו שגנרל מק׳רתור הבין אחרי שארצות הברית הכניעה את יפן עם שתי פצצות אטום. הוא הבין שהוא צריך להכניע את הרעיונות ולא את האנשים. ובתוך 6 שנים כיבוש ובניה מחדש, אחרי הכפפה של יפן לחוקה אמריקאית חדשה, הוא הפך את יפן מתרבות של הרג, הרס ואימפריאליזם למדינה תעשייתית שוחרת שלום. הוא הכריע את הרעיונות של החראקירי והקאמיקזות והשליט פילוסופיה חדשה שהפכה את היפנים לאנשים שרוצים לחיות ולא למות למען רעיונות חשוכים.
ככה נראה ניצחון.
איך ניצחון כזה יכול להראות היום?
השאלה האמיתי היא האם יש מישהו עם בהירות מוסרית שיוכל להוביל ניצחון מסוג זה. מסופקני.
זה דורש ידיעה והבנה שהתרבות שישראל מייצגת (לא התרבות הדתית-משיחית, אלא התרבות שמקדשת את חירות הפרט) היא נעלה על התרבות הפונדמנטליסטית.
היא דורשת בטחון מלא בעליונות המוסרית של ישראל שמקנה לה את הזכות להכריע (עם כל המשמעויות) את התרבות הפלסטינית כמו שהיא היום.
בשנות ה-70 ההורים שלי הלכו לנפוש בחוף עזה, כי גם הפלסטינים רוצים לחיות. אבל נתנו לרעיונות חשוכים שהתחילו להרים את ראשם המהפיכה האיראנית לחלחל ולתפוס חזקה על הפלסטינים.
איך מנצחים?
מכריעים.
כובשים את עזה והשטחים ומכילים שלטון ישראלי מוחלט. רודפים את כל מי שבא להורגנו בכל מקום – באיראן, בקטאר, ובערב הסעודית. מרסקים את החיזבאלה בלבנון וכובשים את דרום לבנון אם צריך.
מלמדים את הפלסטינים מה זה אומר לחיות תחת שלטון שמקדש זכויות פרט וחופש. זה לא יקח דור. זה יקח שנים ספורות. ליפן זה לקח 6 שנים.
אבל ככל הנראה, גם פוגרום מהסוג השפל ביותר עדיין לא מניע אנשים לשנות את תפיסת העולם שלהם. לחשוב מחדש – אולי אני טועה? אולי הראייה שלי מעוותת בחלקים מסויימים? אולי אני לא מזהה עקרון בסיסי במה שקורה כאן? אולי זה קצת יותר מורכב?
אולי כדאי להסתכל על תקופות ההיסטוריה בהן תרבויות שינו את כיוונם באופן משמעותי?
הדבר הקל הוא לחזור לטקטיקה. כן כניסה רגלית? כן ממשלת אחדות? לא להכנס ללבנון? מה יגידו האמריקאיים? מה יעשו הרוסים? אין סוף לשאלות.
לפני טקטיקה באה אסטרטגיה שמאפשרת לענות על כל השאלות בבהירות ונחרצות כי היא נותנת כיוון.
ישראל צריכה לשנות כיוון.
להבין את מקור העוצמה שלה – חברה חופשית שמגנה על חירות הפרט – לא הדמוקרטיה (שלטון הרוב – גם חמאס וגם היטלר נבחרו ברוב קולות), לא הדת היהודית (למרות שהבסיס להקמת המדינה הוא דתי במקור), ולא המוח היהודי (ראייה גזענית במהותה) – אלא העובדה שישראל אימצה רעיונות נאורים שהגיעו מג׳ון לוק ומאבות המייסדים של אמריקה – זכות האדם לחייו, לחירותו ולרדיפת אושרו.
אם נבין זאת, האסטרטגיה תהיה מובנת מאליה והטקטיקות יוסקו ממנה.
אני מאתגר כל אחד מכם לעצור ולחשוב. האם אתם צלולים בחשיבה שלכם על פתרון הבעיה אחת ולתמיד. אם לא, תמשיכו לחשוב, לקרוא ולשאול שאלות ואל תחזרו על אותן פתרונות שהביאו אותנו הלום.
ישראל תנצח אם היא תהיה ישראל האמיתית.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.