הפרשנות "הריאליסטית" של פרופ' מירשהיימר לגבי רוסיה-אוקראינה הפכה לוויראלית. זו המחשה ברורה של הרסניות הא-מוסריות (א-מורליזם).
מאת: אלן ז'ורנו, פורסם במקור ב-New Ideal תרגום: אגם קדם לוי
התגובה הבינלאומית לפלישה של רוסיה לאוקראינה הייתה יוצאת מן הכלל. לעיתים נדירות התאחדו אומות רבות כל כך, במהירות רבה כל כך, על מנת להטיל עיצומים כלכליים ודיפלומטיים כה כבדים על רוסיה. אפילו שווייץ, ששמה הוא מילה נרדפת לניטרליות פוליטית, החליטה להטיל עיצומים על משטרו של פוטין. מיליוני אוקראינים שברחו מבתיהם התקבלו בברכה כפליטים באירופה. האהדה שהופנתה כלפיהם, וכלפי אלו שנותרו תחת ההפגזות הרוסיות, הייתה רחבה (כאשר ילדים אמריקאים בגילאי בית ספר שולחים בדואר צעצועים קטנים, עפרונות צבעוניים ובובות פרווה כדי לנחם את הילדים האוקראינים שנעקרו מבתיהם). מרחבי הגלובוס זרם סיוע צבאי לאוקראינה.
בבסיס התגובה הזאת נמצאת הכרה בלתי-מדוברת, לעיתים קרובות מבוססת-רושם, שרוסיה היא הצד התוקפן. אלא שאינטלקטואל בולט אחד, פרופסור ג'ון מירשהיימר, טוען שכולנו טועים. מירשהיימר, המחזיק בקתדרה יוקרתית באוניברסיטת שיקגו, ידוע היטב בתחומו – ענף היחסים הבינלאומיים. בסכסוך הזה, הוא טוען, "האחראי העיקרי לאסון הזה" הוא לא פוטין – אלא "המערב, בייחוד ארצות הברית".
הגישה הזאת זכתה לקהל רחב. הרצאה שהעניק מירשהיימר לפני שבע שנים, בעקבות הפלישה הראשונה של רוסיה לאוקראינה, הפכה לוויראלית וצברה יותר מ-27.7 מיליון צפיות ביוטיוב. זהו נתון עצום; אם היא תדורג בין הרצאות TED הנצפות ביותר (כאשר רובן נמשכות פחות מעשרים דקות), הרצאתו בת שבעים-וחמש דקות של מירשהיימר תהיה בין עשרים וחמש הנצפות ביותר בכל הזמנים. אוהדים שיתפו מחדש קטעים ביוטיוב מתוך הראיונות האחרונים של מירשהיימר וזכו לעשרות אלפי צפיות. באופן הולם, יש לו מעריצים במוסקבה. ימים אחרי הפלישה האחרונה, משרד החוץ של רוסיה פרסם ציוץ אוהד עם ציטוטים ממאמרו של מירשהיימר משנת 2014 "מדוע המשבר באוקראינה הוא אשמת המערב".
מירשהיימר זוכה גם לאוזן כרויה ומנומסת מצד אינטלקטואלים ציבוריים. ג'ורדן פיטרסון, לבקשת עוקביו, האזין לניתוח של מירשהיימר ומצא אותו "צלול במיוחד". אנדרו סאליבן הנוטה-לשמרנות ראיין את מירשהיימר בפודקאסט שלו, כפי שעשה פיטר ביינרט, כותב פרוגרסיבי. שניהם התייחסו אליו כאל הוגה רציני. הניו יורקר ראיין אותו. טור בוושינגטון פוסט העניק לפרספקטיבה שלו מנוד ראש אדיב.
מה הטיעון של מירשהיימר? מה הוא מציע? לאילו השלכות הוא מוביל? הבנת הניתוח של מירשהיימר פירושה הערכה של ההרסניות הטמונה בהבעת אדישות כלפי הצורך בחשיבה מוסרית.
להעריך את המשבר
הטיעון הלעומתי של מירשהיימר נובע מהמחויבות שלו ל"ריאליזם" ביחסים בינלאומיים. אבל לפני שנצלול אל תוך המסגרת המחשבתית, עלינו להביא אל קדמת הבמה שלוש תכונות משמעותיות של המשבר של רוסיה\אוקראינה.
ראשית: אופייה של ברית נאט"ו. הברית הוקמה במהלך המלחמה הקרה כדי להתגונן מפני האיום של ברית המועצות. ברית המועצות הייתה בעיצומו של מסע צלב גלובלי להפלת החברות החופשיות בשם הקומוניזם. תכונה מובחנת של נאט"ו היא ההסכם שלפיו אם אחת מחברות הברית תותקף – כל האחרות יבואו לעזרה. למרות שנאט"ו הוסיפה מדינות חברות חדשות מאז סיום המלחמה הקרה, אף אחת מהן לא מביעה שאיפות להתרחבות טריטוריאלית לכיוון רוסיה.
שנית: אופיו של משטרו של פוטין. בבוטות, זהו משטר סמכותני שהפך בהדרגה ליותר דיקטטורי ואגרסיבי. זו לא הפעם הראשונה שמשטרו של פוטין פלש לאוקראינה; זה היה בשנת 2014, כאשר רוסיה סיפחה חלקים משכנתה. רוסיה, הפטרונית של הדיקטטורה האכזרית בסוריה ובעלת ברית של התאוקרטיה באיראן, דורשת שאוקראינה תקריב את שאיפתה לנוע אל עבר צורת ממשל חופשית יותר ומושחתת פחות. היא דורשת גם שזו תוותר על קשרים כלכליים ופוליטיים הדוקים יותר עם אירופה – וכן דורשת שאוקראינה תיפסל מחברות בברית נאט"ו.
כדי להבין את מטרותיו של פוטין, ראו את המאמר שהוא כתב, באורך של כמעט שבעת אלפים מילים, הטוען כי אוקראינה היא מדינה מומצאת, כי היא נעדרת ריבונות וכי לכן יש לאחד אותה מחדש עם האומה הרוסית. בהתחשב בשאיפות האימפריאליסטיות של פוטין, בלתי אפשרי להאמין לטענה שלו שלפיה רוסיה מגיבה ל"איום קיומי", אמתלה נוחה שממנה עולה צחנת תאוות הכיבושים של דיקטטור.
שלישית: אופייה של המדיניות האמריקנית (והאירופאית), כולל התרחבות נאט"ו. זו הייתה מבולבלת ופייסנית. חוט השני, לאורך יותר מעשרים שנה, היה כישלון להעריך באופן הולם את מטרותיו וטבעו של משטרו של פוטין. אחרי שבילה זמן עם ולדימיר פוטין, הנשיא ג'ורג' ווקר בוש אמר שהוא "הסתכל לאיש בעיניים" ו-"הצליח להבין את נשמתו". פוטין, אמר בוש, הוא "מאוד ישר ומהימן". הפנטזיה הזאת נוקבה בידי מלחמתה של רוסיה נגד אחת משכנותיה, גיאורגיה. ממשל אובמה קידם מדיניות של "אתחול" שנועדה לטפח יחסים חמים עם רוסיה, מה שהצריך העלמת עין מהתוקפנות והעריצות של פוטין. כצפוי, פוטין המשיך להשתיק קולות של מתנגדי משטר, תקף את אוקראינה והעצים את הדיקטטורה הסורית. תחת טראמפ, הגישה האמריקנית נותרה מופת של סתירות. טראמפ שיבח את פוטין כ-"מנהיג חזק" ו-"אדם מבריק ומוכשר מאוד", בעודו מתחמק מביקורת על האכזריות שלו; ארצות הברית גם הטילה מספר שכבות של עיצומים על רוסיה, בעיקר בתגובה על התערבותה במערכות בחירות.
הגישה המפוררת והמתחמקת כלפי פוטין התבטאה בהתרחבות נאט"ו. בשנת 2008 הודיעה נאט"ו כי היא "מקבלת בברכה" את השאיפות של אוקראינה וגיאורגיה להצטרף לארגון. הפיכה למדינה חברה כרוכה בדרך כלל בתהליך ארוך שנים. אבל אם המדינות הללו שייכות לארגון וראויות להגנתו, ואם יש לקחת ברצינות את הדחף האימפריאליסטי של פוטין, מדוע לא להאיץ את התהליך? זה לא מה שקרה. אונקר גתה טען שהכרזת נאט"ו כי המדינות הללו עשויות להפוך לחברות בעוד מספר שנים עודדה את פוטין לממש את שאיפותיו מוקדם יותר – ולפלוש לפני שכל אחת מהשתיים תחסה מתחת למגן של נאט"ו.
הגישה של ארצות הברית ובעלות בריתה הייתה מתחמקת, מבולבלת וקצרת-רואי. אולם אף אחד מהכישלונות הללו לא מכשיר ברמה המוסרית את מלחמתו של פוטין. התלונות שלו על התרחבות נאט"ו דומות לעבריין שמתלונן על כך שפטרולים משטרתיים מחוזקים מונעים ממנו להרחיב את הטריטוריה שלו. בבוז לחייהם ולחירותם של בני עמו, פוטין מייצא בכוח את העריצות אל תוך אוקראינה. פוטין, שהשאיפות האימפריאליות שלו ברורות, הוא אבי המשבר הזה. האחריות לכל אחד מהמתים במלחמה מוטלת עליו.
מדוע, אם כן, מירשהיימר מסיק כי האשמה האולטימטיבית למשבר הנוכחי מוטלת לא על פוטין אלא על המערב, ובייחוד ארצות הברית?
"מאזן הכוחות"
מירשהיימר הוא תומך קולני של "ריאליזם" ביחסים בינלאומיים. הגישה הזאת מקפידה לדחוק לשוליים את הרעיונות, המוסדות ושיטת הממשל של מדינה מסוימת – או במילים אחרות, את אופייה המוסרי הנבחר. ריאליסטים, כותב מירשהיימר, "נוטים שלא לבצע הבחנות חדות בין מדינות 'טובות' או רעות', מכיוון שכל המעצמות הגדולות פועלות בהתאם לאותה לוגיקה, ללא תלות בתרבות שלהן, בשיטה הפוליטית או בזהות של מי שמנהל את הממשלה.1 אותן "מעצמות גדולות", לפי מירשהיימר וקרוביו ה"ריאליסטים", הן המדינות עם היכולות הצבאיות-כלכליות המשמעותיות ביותר, השחקנים החשובים ביותר על במת העולם.
הדבר העיקרי שמעצב את הפוליטיקה העולמית, כך סבור מירשהיימר, הוא "מבנה השיטה הבינלאומית", שאותו ניתן להבין במונחים של "מאזן כוחות" בין מדינות שונות, "שאיתו כל המדינות צריכות להתמודד". חישובים העוסקים ב-"כוח" – למי יש יותר או פחות, באופן יחסי – שולטים בחשיבתן של מדינות, כאשר "מדינות מתחרות על כוח בין עצמן". לצורך "הישרדות", מדינות צריכות למקסם את העליונות היחסית שלהן על מדינות אחרות. דבר זה, כותב מירשהיימר, לעיתים "מחייב יציאה למלחמה", אשר עבור ריאליסטים "נחשבת לכלי מדינאות קביל".2
"מעצמות גדולות", כותב מירשהיימר, "הן כמו כדורי ביליארד הנבדלים אחד מהשני רק בגודל".3 השלכה אחת: בהינתן אותם תנאים ואותה חלוקת כוח, עלינו לצפות מ"מעצמות גדולות" – כמו כדורי ביליארד – להתנהג באותה הצורה. אז האם המנהיג הוא היטלר או צ'רצ'יל, האם הממשלה מגנה על החירות או מרסקת אותה – אלו שאלות לא רלוונטיות. בעיקרו של דבר, בתפיסתה את המדינות ואת התנהגותן, זו מסגרת מחשבתית המנותקת לגמרי ממוסר.
ניתוח "ריאליסטי" של רוסיה\אוקראינה
מירשהיימר טוען שאירופה וארצות הברית, לאחר סיום המלחמה הקרה, שגו בעידודן את אוקראינה (ומדינות סובייטיות לשעבר אחרות) לחפש קשרים קרובים יותר עם האיחוד האירופאי ועם נאט"ו. אותה התרחבות של נאט"ו, הוא טוען, הייתה פרובוקטיבית, כמוה גם המאמצים להרחיב את האיחוד האירופי. אם נסתכל על המצב מנקודת המבט של פוטין, אומר מירשהיימר, אירופה וארצות הברית ניסו להפוך את אוקראינה ל-"דמוקרטיה ליברלית פרו-אמריקאית", ובכך להקטין את השפעתו הפוליטית והכלכלית של פוטין עליה. מעבר לכך, הגיבוי האמריקאי והאירופאי שניתן למנהיגים פוליטיים ולמפגינים פרו-מערביים בתוך אוקראינה היה מנבא רעות. האם הם יעשו את אותו הדבר בתוך רוסיה כדי לחתור תחת אחיזתו של פוטין בשלטון? הפחד הזה, חושב מירשהיימר, לא היה משולל יסוד.
פוטין לא עמד לקבל שינוי משמעותי באותו "מאזן כוחות" לכאורה, וזו הסיבה לפלישה של רוסיה לאוקראינה ולסיפוח של קרים ב-2014. "מה שמניע את האירועים הוא העובדה שרוסיה היא מעצמה גדולה שאין לה שום אינטרס במתן אפשרות לארצות הברית ולבעלות בריתה לקחת פיסה גדולה של נדל"ן בעל חשיבות אסטרטגית אדירה בגבולה המערבי ולמזג את אותה הפיסה אל תוך המערב", אומר מירשהיימר.
המשבר הנוכחי, לפי הניתוח של מירשהיימר, הוא פשוט המשך של תגובת הנגד המובנית של פוטין.
אדישות אל מול הצורך בחשיבה מוסרית
המסקנה של מירשהיימר המאשימה את המערב באופן יסודי היא תוצאה של מסגרת המחשבה הא-מוסרית שלו. ראו את היעדר הדאגה מפני משטרו הדיקטטורי של ולדימיר פוטין והשאיפות המיליטנטיות שלו. ההצהרות המפורשות של פוטין בדבר מניעיו למלחמה זוכות לתשומת לב מופחתת. מירשהיימר מייחס משקל קטן למאמר המהותי של פוטין השולל את ריבונות אוקראינה ומקדם את הלאומנות הרוסית. מירשהיימר גם לא לוקח ברצינות את הצהרתו של פוטין המבכה את נפילת ברית המועצות כטרגדיה, או את החזון האימפריאליסטי של פוטין.
ראו גם את הפרספקטיבה המעוותת בכל הקשור לפחדו של פוטין מפני חתירה תחתיו. זה דבר אחר כאשר המנהיג הנבחר כדין של חברה חופשית, האוחז בכוח בכפוף לשלטון החוק, חושש מפני כוחות חיצוניים שיערערו את ממשלו. אחיזתו של הדיקטטור בכוח, לעומת זאת, היא לא לגיטימית מהבחינה המוסרית, ורצונו של פוטין להמשיך לאחוז ברוסיה באחיזת חנק אינו בר הגנה. אבל שיקולים מוסריים כאלו אינם מתאימים לניתוח של מירשהיימר.
התוצאה היא התייחסות לפוטין כאילו אינו בריון מחריב-חירות. אנחנו נדרשים לבלוע את התלונות של פוטין העבריין בדבר חדירת משמר השכונה המורחב (נאט"ו) אל הטריטוריה שלו – כאילו הן תלונות לגיטימיות.
לעומת זאת, מעט מאוד תשומת לב ניתנת לטבעה של נאט"ו, האג'נדה ההגנתית שלה, והאופי הלא-אימפריאליסטי בבירור של חברותיה. זאת מכיוון שבתוך המסגרת המחשבתית של מירשהיימר, מה שמשנה הוא "מאזן הכוחות" בתוך המערכת, הנמדד במונחים חומריים. בפשטות, אנחנו נדרשים לראות את רוסיה ככדור ביליארד המונע בידי חישובים לא-מוסריים של כוח, ולצפות באדישות ניטרלית בתאוותו של דיקטטור לשלוט בקורבנות (הן באוקראינה והן ברוסיה) שמעוניינים שיניחו להם.
למרות שבתור "ריאליסט", מירשהיימר מתיימר לראות את העולם כפי שהוא, ולא כפי שהצופה רוצה שהוא יהיה, טענתו בוחרת להתעלם מעובדות מסוימות (כמו האג'נדה הלאומנית של פוטין ואופייה האמיתי של נאט"ו), בזמן שהיא מרוממת דאגות אחרות (חישובים של כוח בהמי וחומרי) כאילו שהן אמיתיות יותר בדרך כלשהי.
להעצים מפלצת
חלק מההרסניות של המסגרת המחשבתית נגלה בתוך הפתרון המוצע של מירשהיימר למשבר. למרות שאוקראינים רבים מסכנים את חייהם בלחימה בניסיון להדוף את הפלישה הרוסית, למרות שהם מפחדים מעתיד המתקיים מתחת למגף הסמכותני של פוטין, למרות שאוקראינים רבים מעוניינים לעצב מחדש את מדינתם כדי שזו תגן יותר על חירותם – כל אלו לא נספרים יותר מדי בניתוח של מירשהיימר.
במקום זאת, הוא מעלה את הרעיון שאוקראינה תשקול להפוך למדינה ניטרלית, תוותר על חברות בברית נאט"ו ותנסה "להכיל" את רוסיה (תרגום: כניעה פייסנית). מירשהיימר מאמין שארצות הברית צריכה לעבוד כדי "ליצור קשרים ידידותיים" עם פוטין. לפי אותו היגיון, ניתן להסיק, המדינות ברחבי העולם שתומכות כעת במלחמת ההגנה העצמית של אוקראינה – בעזרת מודיעין, כלי נשק, מטוסי קרב וסיוע צבאי – צריכות להקשיב יותר לרצונותיו של פוטין.
כאשר אנחנו יוצאים מחוץ לעיוות שיצרה המסגרת המחשבתית של מירשהיימר, כל המשמעות של הדבר הזה היא תגמול של דיקטטור לוחמני על כך שיזם מלחמה נוספת נגד אוקראינה. פירוש הדבר הוא הענקת זכות וטו לפוטין על חברות בברית נאט"ו ועל ריבונות אוקראינה. פירוש הדבר הוא מתן רוח גבית לפוטין לבצע תוקפנות נוספת.
באופן מכריע, פירוש הדבר הוא הענשת הקורבן, אוקראינה. פירוש הדבר הוא הענשת מיליוני אוקראינים – אשר רבים מהם כבר איבדו בתים, חברים, אחים, אחיות, ילדים, הורים – בכך שנגזור עליהם עתיד תחת צילה של העריצות הרוסית. בתוך הגישה "הריאליסטית" מוטבעת שנאה לחיי אדם ולחירות, דומה לזו של פוטין.
בחיבורו משנת 2014 "מדוע המשבר באוקראינה הוא אשמת המערב", מירשהיימר טוען טענה החושפת רבות. כאשר "מעצמות גדולות נכנסות לעימותים עם מדינות חלשות יותר", דיבורים על "זכויות אבסטרקטיות" כמו "הגדרה עצמית" – הכוללת ככל הנראה את חתירתה של אומה ריבונית להימנע מעריצות זרה – הם "חסרי משמעות ברובם".4 הצידוד הזה בחוסר צדק הוא תוצאה הכרחית של המסגרת המחשבתית האי-מוסרית של מירשהיימר. מכיוון שהיא מושכת בכתפיה אל מול הבחנות בין משטרים "טובים" ו"רעים", היא מובילה לקבלה של התוקפן ולהחרפת הסבל של קורבנותיו. סילוק של שיקול הדעת המוסרי מיחסים בינלאומיים – כמו בכל תחום של החיים – פירושו נרמול והעצמה של מפלצות.
- John Mearsheimer, The Tragedy of Great Power Politics (New York: W.W. Norton, 2003), 17–18
- Mearsheimer, Tragedy, 17, 18.
- Mearsheimer, Tragedy, 18
- John Mearsheimer, “Why the Ukraine Crisis Is the West’s Fault: The Liberal Delusions That Provoked Putin,” Foreign Affairs 93 (September–October 2014): 88.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.