לאינטלקטואל החדש מאת איין ראנד

לאינטלקטואל החדש

מאת: איין ראנד

פורסם בשנת 1961 בהוצאת רנדום האוס. | ב"אנכי" מה-7 בינואר 2006

כאשר אדם, איגוד מסחרי או חברה שלמה מתקרבים לפשיטת רגל קיימות בנמצא שתי דרכי פעולה אשר המעורבים במצב יכולים לנקוט בהן: הם יכולים להתעלם ממציאות מצבם ולפעול באופן אקראי ועיוור על פי תועלת הרגע, מבלי להעז אפילו להביט לעתיד, כשהם מייחלים שאיש לא יבטא את האמת אך מקווים נואשות שמשהו יציל אותם בדרך כלשהי. או לחילופין, הם יכולים לזהות את המצב, לבדוק את הנחות היסוד שלהם, לגלות את נכסיהם החבויים ולהתחיל בבנייה מחדש.

אמריקה, בהווה, הולכת בנתיב הראשון. האפרוריות, הציניות המאוסה, הזהירות שלא להתחייב, וההתחמקות מלאת האשמה של קולותינו הציבוריים מציגות את גישת אנשי החצר בסיפור "בגדי המלך החדשים", אשר הביעו הערצה לבגדיו הבלתי-קיימים של קיסרם, לאחר שהסכימו לקביעה כי כל מי שאינו מסוגל להבחין בהם הינו נחות מבחינה מוסרית.

תנו לי להיות הילד שבסיפור ולהצהיר שהמלך הוא עירום – או שאמריקה פשטה רגל מבחינה תרבותית.

בכל תקופה נתונה של ההיסטוריה, יש לשפוט תרבות על פי הפילוסופיה השלטת בה, המגמה המקובלת של החיים האינטלקטואליים כפי שהיא באה לידי ביטוי במוסר, בפוליטיקה, בכלכלה, באמנות. אינטלקטואלים מקצועיים הם קול התרבות ומכך – מנהיגיה, מאחדיה ושומרי-ראשה. המנהיגות האינטלקטואלית של ארה"ב התמוטטה. מעלותיה, ערכיה, כוחה העצום, מפוזרים במחתרת שקטה וישארו פרטיים, סובייקטיביים, חסרי אונים מבחינה היסטורית אם יוותרו ללא ביטוי אינטלקטואלי. אמריקה היא ארץ ללא קול או הגנה – מדינה שנמכרה וננטשה ע"י שומרי ראשה, האינטלקטואלים.

פשיטת רגל מוגדרת כמצב של הימצאות בסיום המשאבים. מהם הערכים האינטלקטואליים או המקורות המוצעים לנו ע"י השומרים הנוכחיים של תרבותנו? בפילוסופיה מורים לנו כי רוח האדם חסרת-אונים, כי המציאות אינה ניתנת לידיעה, הידע הוא אשליה והשכל אמונה תפלה. פסיכולוגים אומרים לנו כי האדם הינו אוטומט חסר-ישע, המופעל ע"י כוחות שמעבר לשליטתו ומונע ע"י שפלות טבועה מלידה. בספרות מציגים לפנינו שורה של רוצחים, שכורים כרוניים, מכורים לסמים, ניאורוטיים ופסיכופטים כמייצגי נשמת האדם – ואנו מוזמנים לזהות את שלנו בתוכם – בנוסף לקביעה התוקפנית שהחיים הם ביב, מאורת-שועל או מרוץ עכברים, בתוספת הפקודות היבבניות שמוכרחים אנו לאהוב כל דבר מלבד מעלות, ולסלוח לכל דבר מלבד לגדולה. במדיניות נאמר לנו שאמריקה הגדולה, האצילית והחפשית בארצות שעל-פני תבל, נחותה מבחינה מדינית ומוסרית מרוסיה הסובייטית, הדיקטטורה המגואלת ביותר בדם בהיסטוריה – ושעושרנו צריך להימסר לפראי אסיה ואפריקה בצירוף התנצלויות על העובדה שאנו יצרנוהו בעת שהם לא.

כאשר אנו מביטים באינטלקטואלים המודרניים, אנו נתקלים במחזות גרוטסקיים של מאפיינים כגון: הססנות שוחרת קרבות, ציניות צלבנית, ספקנות דוגמטית, השפלה עצמית מתרברבת ושפלות צדקנית – באוירה של אשמה, פאניקה, יאוש, שעמום והתחמקות חודרת כללית. אם זה איננו מצב של הימצאות בסוף המשאבים, אז אין בנמצא כל אפשרות להגיע לכך.

נראה כי הכל מסכימים שהתרבות ניצבת בפני משבר, אבל איש אינו מנסה להגדיר את טיבו, לגלות סיבותיו ולקחת על עצמו את האחריות שבניסוח פתרון. תרבות בריאה מבחינה מוסרית מגייסת בעתות סכנה את ערכיה, כבודה העצמי ורוחה הלוחמת בכדי להיאבק למען האידיאלים המוסריים בבטחון מלא וצודק. אך אין זה מה שאנו רואים כיום. כאשר אנו שואלים את מנהיגינו האינטלקטואליים מהם האידיאלים שעליהם אנו צריכים להילחם, תגובתם הינה כזו שלולית דביקה של תרכיז תפל – של סמי הרדמה מיטיבים והכללות מתנצלות אודות אהבת אחים, התקדמות ושפע עולמיים על חשבון אמריקה – שזבוב לא היה גווע עבורם או בתוכם.

אחת משגיאותיה הטרגיות של אמריקה היא שרבים מדי מאנשי הרוח הטובים ביותר שלה מאמינים – כפי שעשו בעבר – שהפתרון הוא פנייה כנגד האינטלקט והשענות על חבית אבק השריפה של ה"כמו חכמת עם". אך הנכון הוא בדיוק ההיפך. הדבר שאנו נזקקים לו באופן הדחוף ביותר הינו להכיר בכוחם העצום ובחשיבותם הגורלית של המקצועות האינטלקטואליים.

אין תרבות יכולה להתקיים ללא זרם מתמיד של רעיונות ושל המוחות העצמאיים והזריזים היוצרים אותם; היא אינה יכולה להתקיים ללא פילוסופיה של החיים, ללא אלו המנסחים ומביאים אותה לידי ביטוי. ארץ ללא אינטלקטואלים הינה כגוף ללא ראש. וזהו בדיוק מצבה של אמריקה כיום. המצב הנוכחי של חוסר ארגון תרבותי אינו מוחזק ומוערך ע"י עובדת קיומם של האינטלקטואלים ככאלה אלא על העובדה שאין לנו כאלה. רוב אלו המוצהרים היום כאינטלקטואלים הינם זומבים נפחדים הניצבים בתוך ריקנות שהם עצמם יצרו, המודים בהסתלקותם מממלכת האינטלקט ע"י אימוץ דוקטרינות כאכסיסטנציאליזם וזן-בודהיזם.

לאחר עשרות שנות הטפה לכך שסימן ההיכר של האינטלקטואל מיוסד על הצהרת חוסר האונים של האינטלקט, נותרים זומבים מודרניים אלו נבעתים בפני העובדה שאכן עלה הדבר בידם – כי חסרי אונים הם להדליק מחדש את אורות התרבות אשר הם עצמם כיבו – כי הם חסרי אונים לבלום את מסע נצחונו של הפרא הקדום אשר שוחרר על ידם – שאין ברשותם שום מענה לקולות ההם, מתקופות האופל, הטוענים כי לשכל ולחופש ניתן כבר סיכוי ונכשלו, וכי העתיד, כמו הלילה הממושך של העבר, שייך פעם נוספת לאמונה ולכוח אלים.

אם כל יצרני מנועי הקטרים היו הופכים פתאום אי-רציונליים והיו מתחילים לייצר במקום קרונות שוורים, איש לא היה מקבל את הטענה כי זהו חידוש מתקדם או שסוס הברזל נכשל, ואנשים רבים היו ממלאים את הריק התעשייתי כדי להתחיל ביצור מנועי קטרים. אבל כאשר דבר זה קורה בפילוסופיה – כאשר מציעים לנו זן-בודהיזם ודברים שקולים לו כמילה האחרונה במחשבה האנושית – אף אחד, עד עתה, לא בחר להיכנס אל הריק האינטלקטואלי ולהמשיך את עבודת רוח האדם.

כך מצפים מהציוויליזציה התעשייתית הגדולה שלנו לנהל מסילות ברזל, קווי-תעופה, טילים בין-יבשתיים ומחסני פצצות-מימן בהדרכת דוקטרינות פילוסופיות שנוצרו בידי ועבור פראים יחפים החיים בבקתות-חימר, המגרדים את פני האדמה בעבור חופן גרגרים ומודים על קיומם במצב חיות מסורסות אשר אותן הם עובדים כעליונות לאדם.

האינטלקטואל המקצועי הינו תופעה חדשה מאוד מבחינה היסטורית; הוא מופיע רק החל מן המהפכה התעשייתית. בחברות פרימיטיביות פראיות אין אינטלקטואלים מקצועיים, יש רק רופאי אליל. בימי הביניים לא היו אינטלקטואלים מקצועיים, היו רק נזירים. בתקופת אחר-התחייה, לפני לידת הקפיטליזם, היו אנשי האינטלקט – הפילוסופים, המורים, הסופרים, המדענים – אנשים נטולי מקצוע, כלומר: ללא עמדה חברתית מוכרת, ללא שוק, ללא אמצעים להרוויח כדי מחיה. מחקרים אינטלקטואלים חייבים היו להיות תלויים בירושת-עושר מקרית, או ברצונו הטוב ותמיכתו הכספית של פטרון אמיד. גם עושר לא ניתן היה להשיג בשוק פתוח; עושר הושג ע"י כיבוש, באלימות, ע"י כוח פוליטי, או ע"י תמיכת הללו שאחזו בכוח פוליטי. סוחרים היו פגיעים ותלויים בחסדים יותר מאשר האינטלקטואלים.

איש העסקים המקצועי והאינטלקטואל המקצועי הופיעו על הבמה יחדיו, כאחים שנולדו למהפכה התעשייתית. שניהם בני הקפיטליזם, ואם ייכחדו, הם ייכחדו יחדיו. האירוניה הטרגית תהיה שהם ישמידו איש את רעהו – ועיקר האשמה תהיה שייכת לאינטלקטואל.

מלבד יוצאים מן הכלל קצרים ונדירים, לא היה בחברות קדם-קפיטליסטיות כל מקום לכוחה היוצר של רוח האדם, לא ביצירת רעיונות ולא ביצירת עושר. שכל וביטויו המעשי – מסחר חפשי – אסורים היו כחטא וכפשע, או שנסבלו בדרך כלל כפעולות נקלות הנמצאות תחת פיקוח השלטונות, אשר יכלו לבטל סובלנות זו לפי שגיונותיהם. חברות כאלה נשלטו ע"י האמונה, וביטויה המעשי: כוח פיזי. יוצרי ידע ויוצרי עושר לא היו בנמצא. קיימים היו רק רופאי אליל ומנהיגי שבטים. בכל תקופה אנטי-רציונלית של ההיסטוריה שולטות שתי הדמויות הללו, בין אם
תקרא להם מנהיג שבט ורופא אליל – שליט אבסולוטי ומנהיג דתי – או דיקטטור ושר התעמולה שלו.

"הבדיחה הטרגית של ההיסטוריה האנושית" – אני מצטטת את ג'ון גאלט ב"מרד הנפילים" – "היא שעל כל המזבחות שבנו אנשים – את האדם הם הקריבו ואת החיה הכתירו. לתכונות החיה סגדה האנושות ולא לאלה של האדם: לאל האינסטינקט ולאל הכוח – המיסטיקונים והמלכים – המיסטיקונים, שהשתוקקו לתודעה חסרת-אחריות ושלטו בעזרת הטענה שרגשותיהם חשובים ונמצאים מעל השכל, שידע בא בהתפרצויות עיוורות, חסרות סיבה, שצריך ללכת אחריהן באופן עיוור ולא להטיל בהן ספק – והמלכים, ששלטו ע"י אגרופים ושרירים, כשהכיבוש שיטתם והביזה מטרתם, כשמקל או רובה מהווים צידוק יחיד לכוחם. מגיני נשמת האדם גילו ענין ברגשותיו, ומגיני גוף האדם גילו ענין בקיבתו, אבל שניהם היו מאוחדים כנגד רוחו".

שתי דמויות אלו – איש האמונה ואיש הכוח, הינם אבטיפוסים פילוסופיים, סמלים פסיכולוגיים ומציאות היסטורית. כאבטיפוסים פילוסופיים הם מממשים שתי ואריאציות של נקודת השקפה מסוימת על האדם ועל הקיום. כסמלים פסיכולוגיים, הם מייצגים את המניע הבסיסי של אנשים רבים הקיימים בכל תקופה, תרבות או חברה. כמציאות היסטורית הם שליטיהן הממשיים של רוב החברות האנושיות שעלו לשלטון בכל מקרה שאנשים נטשו את השכל .

המאפיינים היסודיים של שניים אלו נשארים ללא שינוי: אטילה, האדם השולט בכוח אלים, הפועל לפי תחושת הרגע, אינו מעונין במאומה פרט למציאות הפיסית הנמצאת מיד לפניו, אינו מכבד מאומה פרט לשרירי האדם ומתיחס לאגרוף, מקל או רובה כתשובה היחידה לכל בעיה – ורופא-האליל, האדם הנבעת מפני המציאות הפיסית, נבעת מן הצורך בפעולה מעשית ונמלט אל תוך רגשותיו, לתוך מציאות מיסטית, שם ניתן למשאלותיו כוח על-טבעי ובלתי מוגבל ע"י מוחלטות הטבע.

במבט שטחי, עשויים שני אלה להופיע כמנוגדים, אך הבחן מה יש להם במשותף: תודעה מורדת לשיטה תפישתית של פעולה, מודעות שאינה בוחרת להתפשט אל מעבר לאוטומטי, למיידי, לנתון, לבלתי נבחר, כלומר: "אפיסטמולוגיה" של חיה או קרובה אליה ככל שתודעה אנושית יכולה להתקרב לכזו.

תודעת האדם חולקת עם החיות בשתי הדרגות הראשונות של התפתחותה: דרגת התחושות ודרגת התפישות; אבל רק הדרגה השלישית, המושגית, היא שעושה אותו לאדם. תחושות מאוחדות לכלל תפישות באופן אוטומטי, ע"י שכל האדם או החיה. אך לאחד תפישות למושגים בעזרת תהליך הפשטה, הינו מעשה שרק בידי האדם לבדו היכולת לבצעו – והוא צריך לבצעו מרצון. תהליך ההפשטה, זה של יצירת המושג, הינו תהליך הכרתי, של מחשבה. אין הוא אוטומטי, הוא אינו אינסטיקטיבי, לא אי-רצוני ואינו מובטח מפני כשלון. האדם צריך ליזום אותו, להחזיק בו ולשאת באחריות לתוצאותיו.

הרמה הקדם-מושגית של התודעה היא אי-רצונית. רצון מתחיל עם ההיקש הראשון. בידי האדם הבחירה לחשוב או להשתמט מכך – לשמור על מצב של מודעות מלאה, או להסחף מרגע לרגע, בתמהון מודע למחצה, נתון לרחמי כל שגעון אסוציאטיבי שמייצר המנגנון הבלתי ממוקד של תודעתו.

אך אורגניזם חי שהינו בעל יכולת התודעה צריך להשתמש בה כדי להיוותר בחיים. תודעת חיה פועלת באופן אוטומטי; חיה תופשת את אשר היא מסוגלת לתפוש ומתקיימת בהתאם, לא מעבר למה שרמתה התפישתית מאפשרת לה ולא טוב יותר. האדם אינו מסוגל להתקיים על הרמה התפישתית של תודעתו; חושיו אינם מספקים לו הדרכה אוטומטית ואינם מקנים לו את הידע הדרוש לו, אלא רק את חמרי הגלם של הידע, אשר על רוחו לאחד אותם. האדם הינו מין החי היחיד הצריך לתפוש את המציאות – כלומר: להיות מודע – מרצון. אך הוא שותף עם שאר המינים בעונש על אי-מודעות: חורבן. לחיה שאלת הקיום היא בעיקרה פיסית; לאדם, בעיקרה אפיסטמולוגית.

בכל אופן, הגמול המיוחד לאדם הוא זה, שבעת שחיות מתקיימות ע"י התאמת עצמן לסביבתן, האדם מתקיים ע"י התאמת סביבתו אליו. חיות נכחדות אם בצורת פוגעת בהן – האדם בונה תעלות השקייה; חיות נכחדות אם שטפון פוגע בהן – האדם מקים סכרים; חיות נכחדות אם עדר טורף תוקף אותן – האדם כותב את חוקת ארצות-הברית. אך אין אפשרות להשיג מזון, בטחון או חופש – ע"י אינסטינקט.

נגד כישור זה, כישור השכל, מתמרדים אטילה ורופא האליל. המפתח לנשמות שניהם הינו הגעגועים לתודעת החיה חסרת המאמץ, חסרת האחריות, האוטומטית. שניהם חוששים מן הצורך, הסיכון והאחריות הכרוכים בידיעה רציונלית. שניהם מחפשים דרך להתקיים, אך לא ע"י כיבושו של הטבע, אלא ע"י התאמת עצמם לנתון, למיידי, לידוע. ישנו אמצעי קיום יחיד בלבד לאלה שאינם בוחרים בכיבוש הטבע: כיבוש אותם האנשים שאכן בוחרים בו.

כיבושם הפיסי של אנשים הינו שיטת הקיום של אטילה. הוא מתייחס לאנשים כפי שאחרים מתייחסים לעצי פרי או לבעלי-חיים בחווה: כעצמים של הטבע, הקיימים עבורך כדי לשלוט עליהם. אך בעוד שחוואי טוב יודע, לפחות, שלעצי-פרי ולחיות יש טבע מסויים והם דורשים טיפול מסוים, אין המנטליות התפישתית של אטילה מגיעה לרמה כה מופשטת: אנשים, לדידו, הינם תופעה טבעית ומוחלט ראשוני, באותה הדרך שכל התופעות הטבעיות הן מוחלטים ראשוניים לחיה. אטילה אינו חש צורך להבין, לבאר, או אפילו לגלות פליאה, איך מצליחים אנשים לייצר את הדברים שבהם הוא חושק – "איכשהו" הינה תשובה מספקת בהחלט עבור קדקדו, אשר מסרב לקחת בחשבון שאלות כ"איך" ו"למה" או מושגים כמו זהות וסיבתיות. כל אשר הוא צריך, אומרים לו "דחפיו", הינו שרירים חזקים יותר, מקלות גדולים יותר או כנופיה גדולה יותר מאשר יש ברשותם בכדי לחמוס את גופותיהם ומוצריהם. לאחר מכן יצייתו גופותיהם להוראותיו ויספקו, איכשהו, את מימושו של כל שגעון. יחסו לאנשים הוא כשל חיית-טרף, ותוצאות פעולותיו
או אפשרות ניצול קרבנותיו עד תום אינה חודרת לעולם לתודעתו, שאינה בוחרת להתפשט אל מעבר לרגע הנתון. השקפתו על היקום אינה כוללת את כוח הייצור. עבורו כוח ההרס, הברוטליות, הינם כל-יכולים מבחינה מטפיסית.

אטילה אינו חושב לעולם על יצירה, רק על השתלטות. ביזה חומרית הינה מטרתו היחידה בין אם הוא כובש שבט שכן או מנהל יבשת, ומטרה זו מסתיימת בפעולת החטיפה: אין לו כל מטרה אחרת, לא תכנית, לא שיטה להשליט על הנכבשים, לא ערכים. הנאותיו קרובות יותר לרמת התחושות מאשר לרמת התפישות: מזון, משקה, מחסה מפואר, בגדים מהודרים, מין ללא הבחנה, תחרויות גבורה פיסית, הימורים – כל הפעולות שאינן דורשות או מנצלות את שימוש התודעה ברמתה המושגית. את הנאותיו אין הוא יוזם: הוא חושק ומחפש כל מה שנראה נחשק ע"י הללו שמסביבו. אפילו בממלכת התשוקות, אין הוא מייצר, אלא משתלט בלבד.

אך יצור אנושי אינו יכול לחיות את חייו מרגע לרגע. תודעה אנושית משמרת המשכיות מסוימת ודורשת דרגת-מה של איחוד, בין אם האדם בוחר לחפשה או לאו. יצור אנוש זקוק למסגרת התייחסות, להשקפת קיום מובנת ולא משנה עד כמה פרימיטיבית, ומכיוון שתודעה כזו היא רצונית, גם לתחושה של היות צודק, לאישור מוסרי של פעולותיו, כלומר: למפתח ערכים פילוסופי. מי, אם כן, מספק לאטילה ערכים? רופא האליל.

אם שיטת הקיום של אטילה הינה כיבוש אלה הכובשים את הטבע, יש לרופא האליל שיטת קיום הבטוחה יותר, לדעתו, וחוסכת לו סיכונים של התנגדות פיסית. שיטתו שלו הינה כיבוש אלו הכובשים את אלה שכובשים את הטבע. אין הוא מחפש לשלוט על גופות של אנשים, אלא על נשמותיהם.

כמו לחיה, גם לאטילה תופעות הטבע הינן מוחלטים ראשוניים, כמו לחיה, גם לרופא האליל המוחלט הראשוני הוא התופעות האוטומטיות של תודעתו שלו.

חיה חסרה את יכולת הביקורת; אין לה כל בקרה על פעולות מוחה ולא אפשרות לחקור את תכנו. כל דבר הפוגע בתודעה הינו, לגבי החיה, מוחלט המתייחס למציאות – או, ליתר דיוק, זו הבחנה שאותה אין היא מסוגלת לעשות: המציאות, עבורה, הינה כל מה שהיא חשה או מרגישה. זהו האידיאל האפיסטמולוגי של רופא האליל, זהו סוג התודעה שהוא מתאמץ לרכוש. לגבי רופא האליל, רגשות מהווים אמצעים לידיעה, ולמשאלות ישנה עדיפות על עובדות. הוא מבקש דרך להתחמק מסיכוני ביקוש הידע ע"י מחיקת ההבחנה שבין תודעה למציאות, בין תופש לנתפש, תוך כדי תקוות שודאות אוטומטית וידע בטוח מכישלון לגבי היקום ינתנו לו ע"י מבטן הסומא, הלא-ממוקד, של עיניו המופנה פנימה ומעיין בתחושות, בדחפים, בפיתולים האסוציאטיביים הטחובים המוקרנים ע"י המנגנון חסר-ההגה של תודעתו חסרת הכוון. כל מה שמנגנון זה מייצר הינו מוחלט שאסור לחקור אותו, וכאשר הוא נתקל בהתנגשות עם המציאות, דווקא מן המציאות הוא מתעלם.

מכיוון שהתנגשות זו היא קבועה, פתרונו של רופא האליל הינו להאמין שמה שהוא תופש הינו מציאות אחרת, "גבוהה יותר", מקום בו משאלותיו כל יכולות, מקום שבו סתירות הן בגדר האפשרי ו'א' אינו 'א', מקום שבו פסוקיו, אשר הם שקרים על פני הארץ, הופכים לאמיתיים ורוכשים מעמד של אמת "עליונה" אשר הוא תופש באמצעות כשרון מיוחד שאין ברשות אחרים, יצורים "נחותים" ממנו. אימותה היחידי של תודעתו, אשר יש באפשרותו להשיג על פני האדמה, הינו אמונתם וציותם של אחרים, כשהם מקבלים את ה"אמת" שלו כעולה על תפישת המציאות שלהם. בעוד שאטילה סוחט ציותם באמצעות אלה, משיג אותו רופא האליל ע"י נשק חזק הרבה יותר: הוא קונה חזקה על שדה המוסר.

אין דרך להפוך את המוסר לנשק שיעבוד אלא ע"י הפרדתו משכל האדם וממטרות קיומו. אין כל דרך להשפיל חיי האדם שעל פני האדמה אלא ע"י הניגוד הקטלני בין המוסרי והמעשי. מוסר הינו מפתח ערכים להדרכת בחירתו ופעולותיו של האדם; כאשר הוא מכוון בניגוד לחייו ולרוחו הוא גורם לאדם לפנות נגד עצמו ולפעול באופן עיוור כמכשיר לחורבנו הוא. אין כל דרך לגרום ליצור אנושי לקבל עליו תפקידה של חיית קרבן אלא ע"י הריסת כבודו העצמי. אין כל דרך להרוס את כבודו העצמי אלא ע"י כך שיגרמו לו לדחות את תודעתו שלו. אין כל דרך להביאו לדחיית התודעה אלא ע"י שכנועו בחוסר-האונים שלו.

הרשעתו של עולם זה כממלכה שבה דבר אינו אפשרי לאדם זולת סבל, אסון ותבוסה, כממלכה נחותה ממציאות אחרת, "גבוהה יותר"; הרשעתם של כל הערכים, התענוג, ההישג וההצלחה על פני האדמה כהוכחה לשפלות; הרשעתה של רוח האדם כמקור לגאווה והרשעתו של השכל ככישור "מוגבל", מטעה, בלתי-בטוח, חסר-אונים, ללא יכולת לתפוש את המציאות ה"מציאותית" והאמת ה"אמיתית"; פיצול האדם לשניים תוך הצבת תודעתו )נשמתו) כנגד גופו, וערכיו המוסריים כנגד האינטרס העצמי שלו; הרשעתם של טבע האדם, גופו ועצמיותו כרעים; ציווי ההקרבה העצמית, הויתור, הסבל, הציות, הצניעות והאמונה כטובים; הרשעת החיים והערצת המוות, בצירוף הבטחת תמורה מעבר לקבר – אלו הינם עיקרי האמונה ההכרחיים של השקפת רופא האליל לגבי הקיום, כפי שהיו קיימים בכל וריאציה של פילוסופיית רופאי האליל לכל אורך ההיסטוריה האנושית.

סוד כוחו של רופא האליל נמצא בעובדה שהאדם זקוק להשקפה מגובשת על החיים, לפילוסופיה, בין אם הוא מודע לכך או לא – וכאשר מתוך בורות, פחדנות או עצלות שכלית, בוחרים אנשים שלא להיות מודעים לכך, גורמות להם תחושות האשמה, חוסר הביטחון והפחד הכרוניות שלהם לחוש שפילוסופיית רופא האליל נכונה.

הראשון שחש זאת הוא אטילה.

האדם החי בעזרת כוח ברוטלי, הנתון לשיגעון הרגע ולרחמיו, חי על פני רצועת אי צרה מאד התלויה בערפל הלא-נודע, מקום שם איומים בלתי-נראים ואסונות שאינם ניתנים לחיזוי יכולים לפקוד אותו מדי בוקר. הוא מוכן להכניע את תודעתו לפני האדם המציע לו הגנה מפני שאלות בלתי מוחשיות אלו, אשר אין הוא רוצה לקחת בחשבון, אך הוא חושש מהן.

פחדו של אטילה מן המציאות גדול כזה של רופא האליל. שניהם שומרים את תודעתם ברמה ואופן פעולה תת-אנושיים: מוחו של אטילה מהווה תערובת ישים מוחשיים בלתי מאוחדים עם הפשטות; מוח רופא האליל הינו אדי הפשטות צפות ללא קשר עם ישים מוחשיים. בסופו של דבר מונעים ומודרכים שניהם לא ע"י מחשבות, אלא ע"י רגשות וגחמות. שניהם נאחזים בשגיונותיהם כבדבר הודאי היחיד לגביהם. שניהם חשים בהיחבא שאינם מתאימים למשימת ההתמודדות עם המציאות.

לכן זקוקים שניהם זה לזה. אטילה חש שבידי רופא האליל היכולת לתת לו את אשר הוא חסר: השקפה ארוכת-טווח, ביטוח כנגד הלא-נודע האפל של מחר, השבוע הבא או השנה הבאה, קוד של ערכים מוסריים בכדי לאשר את פעולותיו ולפרוק את נשק קורבנותיו. רופא האליל חש כי אטילה יכול לספק לו את האמצעים החומריים לקיום, יכול להגן עליו מפני המציאות הפיסית, יכול לחסוך לו את ההכרח שבפעולה מעשית ויכול לכפות את צוויו המיסטיים על כל קשה-עורף העלול לבחור בקריאת תגר על סמכותו. שניהם הינם חלקים לא-מושלמים של יצור אנושי, המחפשים את ההשלמה איש ברעהו: איש השרירים ואיש הרגשות, המחפשים דרך להתקיים ללא רוח.

מכיוון שאין אדם יכול לברוח בשלמות מפני רמתה המושגית של התודעה, אין המצב כזה שאטילה ורופא אינם יכולים לחשוב או אינם חושבים; הם יכולים וחושבים – אבל חשיבה, לגביהם, אינה אמצעי לתפישת המציאות, אלא אמצעי להצדקת בריחתם מן ההכרח שבתפישה רציונלית. שכל, עבורם, הינו אמצעי להכנעת קרבנותיהם, משרת בזוי הממונה על משימת הרציונליזציה של הכוח והתוקף המטפיסיים של שגעונותיהם. כשם ששודד בנק יעביר שנים של תכנון, כשרון ומאמץ כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול להתקיים ללא מאמץ, כך ילכו אטילה וגם רופא האליל לכל מרחק של ערמה, חישוב ומחשבה כדי להמחיש את חוסר האונים של המחשבה ולשמר דמותו של יקום גמיש שבו ניסים אפשריים ושגעונותיהם יעילים. כוחם של רעיונות אינו מציאותי לאיש מהם, ואיש מהם אינו מנסה ללמוד שההוכחה לכוח זה קיימת בתחושת האשמה והפחד שלו עצמם.

לכן כורתים אטילה ורופא האליל ברית ומחלקים ביניהם את שטחי השפעתם. אטילה שולט בממלכת הקיום הפיזי האנושי – רופא האליל שולט בממלכת התודעה האנושית. אטילה מקבץ אנשים לצבאות – רופא האליל קובע את מטרת הגייסות, אטילה כובש ממלכות – רופא האליל כותב את חוקיהן, אטילה שודד ובוזז – רופא האליל מטיף לקרבנותיו להתעלות מעל לדאגתם האנוכית לרכוש חמרי, אטילה טובח – רופא האליל מצהיר בפני אלו שנותרו בחיים כי המלקות הינן גמול לחטאיהם. אטילה שולט באמצעות פחד, ע"י החזקת אנשים תחת איום מתמיד של הרס – רופא האליל שולט באמצעות אשמה, ע"י החזקת בני-האדם תחת שכנוע מתמיד בשפלות, אין-האונים וחוסר המשמעות הטבועים בהם מלידה. אטילה הופך לגיהינום חי את חיי האדם אשר על פני האדמה – רופא האליל אומר להם שאין כל אפשרות אחרת.

אך הברית בין שני השליטים איננה יציבה; היא מבוססת על פחד ובוז הדדיים. אטילה הוא מוחצן, הדוחה כל קשר לתודעה – רופא האליל הוא מופנם, הדוחה כל קשר לקיום הפיסי. אטילה מחזיק בבוז לערכים, אידיאלים, עקרונות, תיאוריות, הפשטות – רופא האליל מחזיק בבוז לרכוש חמרי, עושר, גוף האדם, האדמה הזו. אטילה מעריך את רופא האליל כבלתי-מעשי – רופא האליל רואה את אטילה כלא-מוסרי. אבל, בהסתר, מאמין כל אחד מהם כי לשני ישנה יכולת מסתורית החסרה לו, כי האחר הינו האדון האמיתי למציאות, המחזיק האמיתי בכוח לשאת ולתת עם הקיום. במונחים שאינם של מחשבה אלא של חרדה כרונית, מאמין רופא האליל שהכוח האלים שולט בעולם – ואטילה הינו זה המאמין בעל-טבעי; כינויו לכך הוא "גורל" או "מזל".

נגד מי נרקמת ברית זו? נגד אותם אנשים שאת קיומם ואופיים מסרבים גם אטילה וגם רופא האליל לקבל לתוך השקפתם על היקום: האנשים המייצרים. בכל תקופה או חברה ישנם אנשים חושבים ועובדים, המגלים דרכים להתמודד עם הקיום וכיצד לייצר את הערכים החמריים והאינטלקטואליים שהוא דורש. אלה הינם האנשים שמאמציהם מהווים את האמצעי היחיד להשארות בחיים לטפילים מכל הסוגים: האטילות, רופאי האליל והמשא האנושי. המשא מורכב מאלו העוברים את חייהם בשיממון חסר מיקוד וחוזרים על התנועות והמילים שלמדו מאחרים בלבד. אך האנשים שמהם הם למדים, הללו שהם ראשונים לגלות כל פרור ידע חדש, הם האנשים
המתמודדים עם המציאות, עם המשימה של כיבוש הטבע ואשר נוטלים על עצמם, באותה מידה, את אחריות הידיעה: שימוש ביכולת הרציונלית של עצמם.

יצרן הינו כל אדם העובד ויודע מה מעשיו. הוא מסוגל לתפקד ברמה מושגית מלאה של מודעות רק חלק מן הזמן, אבל, במידה זו הוא הינו אטלס הנושא את קיום האנושות על כתפיו; יכול הוא להעביר את יתרת זמנו, כאחרים, בטשטוש חסר מחשבה ובמידה זו הוא הינו הקרבן המנוצל, הנסחט, המעונה, המשמיד את עצמו, של מזימתם.

האפיסטמולוגיה של אנשים – או ליתר דיוק, הפסיכו-אפיסטמולוגיה שלהם, שיטת מודעותם – הינה קנה המידה הבסיסי ביותר שבאמצעותו ניתן לסווג אותם. רק אנשים בודדים הם עקביים במובן זה; רוב האנשים נעים ללא הרף מרמת מודעות אחת לשניה, בהתאם לנסיבות ולנושאים המעורבים, ומתפשטים מרגעים של רציונליות מלאה עד לכמעט תמהון סהרורי. אך את מלחמת ההסטוריה האנושית לוחמים וקובעים הללו העקביים לגמרי, אלה אשר מתמסרים; לטוב או לרע,
לפסיכואפיסטמולוגיה שבחרו לעצמם, גם להשקפת הקיום הקשורה לה ומונעים על ידה – כשהדים של תמיכה או התנגדות עונים להם מן הנשמות המרפרפות ועוברות של אחרים.

השיטה בה משתמש אדם בתודעתו, קובעת את שיטת קיומו. שלושת המתחרים הינם אטילה, רופא האליל והיצרן – או איש הכוח, איש הרגשות ואיש השכל – או הבריון, המיסטיקון וההוגה. שאר בני האנושות מחזיקים בטענה כי נוח להיות מושלך ע"י זרם המאורעות מתפקיד אחד למשנהו, ואין הם בוחרים לזהות את העובדות שאלו השלשה הינם המקור הקובע את כוון הזרם.

היצרנים היו, עד כה, אנשיה הנשכחים של ההסטוריה. להוציא תקופות קצרות מעטות, לא היו היצרנים מנהיגיהן או קובעי תנאיהן של החברות האנושיות. למרות שדרגת השפעתם והחופש שברשותם היתה דרגת רווחת החברה והתקדמותה, נשלטו רוב החברות ע"י אטילה ורופא האליל. איו הסיבה נעוצה באיזושהי נטייה מלידה לרע של הטבע האנושי, אלא בעובדה ששכל הינו יכולת רצונית שהאדם צריך לבחור לגלותו, לנצלו ולשמרו. אי-רציונליות הינו מצב של מחדל, מצב של רמה אנושית שלא הושגה. כאשר אנשים אינם בוחרים להגיע לרמה מושגית, אין לתודעתם לאן לפנות לא לתפקודיה האוטומטיים, התפיסתיים, החייתיים למחצה. אם ברצונכם לגלות את החוליה המקשרת והחסרה בין האדם לחיה, החוליה החסרה הם אטילה ורופא האליל המספסרים במחדלי אנשים.

צלילו של הצעד האנושי הראשון בהסטוריה הרשומה, ההקדמה לכניסת היצרן אל בימת ההסטוריה, היה הולדת הפילוסופיה ביוון העתיקה. כל התרבויות הקודמות לא נשלטו ע"י שכל אלא ע"י מיסטיקה; תפקיד הפילוסופיה – יצירת השקפה מאוחדת אודות האדם, הקיום והיקום – היה מונופול הדתות השונות, שכפו השקפתם בעזרת סמכות טענתם לידע על-טבעי והכתיבו את הכללים ששלטו בחיי האנשים. הפילוסופיה נולדה בתקופה שבה אטילה היה חסר אונים מכדי לתמוך ברופא האליל – כאשר דרגת חופש פוליטי יחסי קיצצה בכוח המיסטיקה ובפעם הראשונה היה האדם חפשי לעמוד מול יקום פתוח, חפשי ולהצהיר כי רוחו מסוגלת להתמודד עם כל בעיות קיומו והשכל הוא האמצעי היחיד שיש ברשותו לצורך ידע.

למרות שהשפעת השקפות רופא האליל חדרה לעבודות הפילוסופים הראשונים זוהה השכל לראשונה והוכר כיכולת האנושית השלטת, הכרה שטרם הוענקה לו עד אז. שיטת אפלטון היתה מציבה למטפיסיקת רופא האליל – עם שתי מציאויותיה, העולם הפיסי כממלכה נחותה, נטולת שלמות, אשליה למחצה, כפופה לממלכת ההפשטות )אשר משמעותה, למרות שלא לפי הצהרת אפלטון, היא למעשה: כפופה לתודעת האדם) כשהשכל משמש בתפקיד משרת נחות אך הכרחי, הסולל דרך להתפרצות סופית של התגלות מיסטית החושפת אמת "עליונה". אך הפילוסופיה של אריסטו היתה להצהרת העצמאות של האינטלקט. לאריסטו, אבי ההגיון, צריך להיות מוענק התואר "האינטלקטואל הראשון בעולם", במובן הטהור והאצילי ביותר של המלה. לא משנה כמה שרידים של תורת אפלטון נשתיירו בשיטת אריסטו, אך הישגו שאין שני לו נח בעובדה שהוא הגדיר את עקרונותיה הבסיסיים של השקפה רציונלית על הקיום ותודעת האדם: שקיימת רק מציאות אחת, זו שהאדם תופש – שהיא קיימת כמוחלט אובייקטיבי) כלומר: באופן בלתי תלוי בתודעתו, משאלותיו או רגשותיו של כל אדם שהוא) – שתפקיד תודעת האדם הינו לתפוש מציאות ולא ליצור אותה – ששיטת האדם לאיחוד החומר התחושתי שברשותו הן הפשטות – שרוח האדם היא כלי ההיתוך שלו לידע – שא' היא א'.

אם נתחשב בעובדה שכל מה שעושה אותנו עד היום ליצורים מתורבתים, כל ערך רציונלי שיש בידינו – כולל לידת המדע, המהפכה התעשייתית, הקמת ארצות-הברית ואפילו מבנה הלשון – הינם תולדה של השפעת אריסטו, של אותה דרגה שבה קיבלו אנשים, במודע או שלא-במודע, את עקרונותיו האפיסטמולוגיים, יהיה עלינו לומר: מעולם לא חבו כה רבים כה הרבה לאדם אחד. כשם שרופא האליל חסר אונים ללא אטילה, חסר אונים גם אטילה ללא רופא האליל; איש מהם אינו מסוגל לקיים כוחו ללא משנהו. המאות של התרבות היוונית
רומית נשלטו עדיין, פוליטית, ע"י אטילה ) באמצעות שלטון רודנים מקומיים או אריסטוקרטים שבטיים) אך זה היה אטילה מבוית, בלתי-בטוח, מוכנע, שהיה עליו להתמודד עם השפעת הפילוסופיה (לא האמונה) של רוח בני-האדם. ההיבטים החשובים ביותר של תרבות המערב חייבים עדיין את שרשיהם להישגיה האינטלקטואליים של תקופה זו.

עם עליית הסטטיזם באימפריה הרומית רכש אטילה את כוחו מחדש. ההמשך היה נפילת רומא, כענק סחוט, פושטת רגל בגוף וברוח, ללא יכולת לגייס מחדש כוח התנגדות למול פלישת להקות הברברים – ואז הגיעו ביזתה וחורבנה של אירופה ע"י אטילה האמיתי, והמאות של אלימות גסה, מלחמת שבטים שטופת דם, ותוהו ובוהו בלתי נושב, הידועות כתקופה האפלה. רופאי האליל החלו להתגלות מחדש, בגרסה חדשה של מיסטיקה, בתשובה לקריאות העזרה של האטילות המקומיים המפוזרים, אשר התנדבו להשתחוות לפניהם בהמרות דת מהירות, בתמורה להדרכת כל מסגרת שהיא של עקרונות בסיסיים שיעזרו בידם לבסס את כוחם.

תקופת ימי הביניים היתה תקופה שנשלטה ע"י רופא האליל בברית יציבה, אם כי מלאה קנאה הדדית, עם אטילה. רופאי האליל פיקחו על כל היבטי החיים והמחשבה האנושיים בזמן שהאטילות הפיאודליים בזזו זה את תחומו של זה, גבו מיסים חמריים מאריסים – אשר עבדו, חיו וגוועו ברעב בתנאים תת-אנושיים – וקיימו את מונופול רופא האליל על החוק והסדר הרוחני, ע"י הכוח להעלות כופרים על המוקד.

בתקופה זו התקיימה הפילוסופיה כ"משרתת התיאולוגיה" וההשפעה השלטת היתה, בהתאם, אפלטון בתבנית פלוטוניוס ואוגוסטין. עבודותיו של אריסטו אבדו ללמדני אירופה למשך דורות. ראשית תקופת התחייה היתה שובו של אריסטו דרך תומס אקוינס.

תקופת התחייה – הלידה המחודשת של רוח האדם – ניפצה לרסיסים את שלטון רופא האליל ושחררה את העולם מכוחו. השחרור לא היה כללי ולא מיידי: פרפורי הגסיסה נמשכו במשך מאות שנים, אבל השפעתו התרבותית של מיסטיציזם – של מיסטיציזם מוצהר – נשברה. אי אפשר היה לומר יותר לאנשים לדחות את רוחם ככלי אין-אונים כאשר ההוכחה לכוחה הרב היתה כה ברורה ומפוארת שאף המנטליות הנמוכה ביותר ברמת תפישתה לא היתה מסוגלת להתעלם ממנה לגמרי: אנשים צפו בהישגו של המדע.

תקופת התחייה לא הסירה את אטילה מכס השלטון באופן מיידי. הוא המשיך לדבוק בכוחו הנחלש למשך זמן מה הלאה, כשהוא מקים מונרכיות אבסולוטיות על גבי שרידי המדינה הפאודלית שלו, אבל פעם נוספת, כבתקופה היוונית-רומית, לא היה אטילה יעיל כאשר נשאר בדד. הוא נותר חסר-ישע ונפחד מבחינה מנטלית וללא יכולת התגברות על גאות השחרור השוטפת את העולם. הוא התרוצץ עיוור בריצת אמוק כשהוא מבצע את מומחיותו ומטרתו היחידים, הללו של עושק חמרי, תוך כדי הבאת עמים לידי עוני מרוד ע"י מלחמותיו התכופות והעלאות המיסים, כשהוא גובה את שאריות רכושם של נתיניו. אך בנושאים האינטלקטואליים לא חדל הוא מלפייס את המטיפים לחופש, נוטל לעצמו תפקיד תלמידם, מגינם, ו"פטרון האמנויות", כשלעיתים הינו סוטה להתפרצויות מטורפות של צנזורה ורדיפות, ולאחר מכן חוזר לתלם תפקידו של "מלך נאור"… ככל בריון וכהרבה חיות, מרגיש אטילה בטחון בעצמו רק כאשר הוא מריח פחד במתנגדיו ופחד איננו הדבר שמקרינים הוגים כאשר הם נאבקים למען חופש הרוח. "הזכות האלוהית של המלך" לא הוותה נשק ממשי כנגד אנשים שהחלו לגלות את זכויות האדם.

המהפכה התעשייתית השלימה את משימת הרנסאנס: היא הפילה את אטילה מעל כסאו. לראשונה בהיסטוריה, רכשו האנשים שליטה על הטבע הפיסי והשליכו מהם והלאה את שליטת האנשים באנשים – כלומר: בני-האדם גילו את המדע ואת החופש הפוליטי.

החברה הראשונה בהסטוריה שמנהיגיה לא היו אטילות ולא רופאי אליל, חברה שהונחתה, נשלטה ונוצרה ע"י היצרנים, היתה ארה"ב של אמריקה. המפתח המוסרי הכלול בעקרונותיה הפוליטיים לא היה מפתח ההקרבה העצמית של רופא האליל. העקרונות הפוליטיים המוגשמים בחוקתה לא היו ההמחאה הפתוחה על כוח אלים של אטילה, אלא הגנת בני האדם כנגד כל שאפתנות של אטילה בעתיד.

האבות המייסדים לא היו מיסטיקונים מעריצי מוות פסיביים ולא בוזזים חסרי-שכל ורודפי-כוח; כקבוצה פוליטית הם היוו תופעה שהיתה ללא תקדים בהסטוריה: הם היו הוגי דעות שהיו גם אנשי פעולה. הם דחו את הפיצול גוף-רוח על שתי תולדותיו: חוסר האונים של רוח האדם וקללת האדמה הזאת; הם דחו את תורת הסבל כגורלו המטפיסי של האדם. הם הכריזו על זכות האדם לביקוש האושר והיו תקיפים בדעתם לכונן על פני האדמה את התנאים הדרושים לקיום המתאים לאדם, באמצעות הכוח "חסר התמיכה" של האינטלקט שלהם.

בחברה המבוססת על הרמה המושגית של תודעת האדם ומכוונת אליה, חברה הנשלטת ע"י פילוסופיית השכל, לא היה כל מקום לשלטון הפחד ולרגשי האשמה. שכל מחייב חופש, בטחון עצמי והערכה עצמית, הוא דורש את הזכות לחשוב ולפעול בהסתמך על הדרכת המחשבה – זכותו של כל פרט לחיות לפי שיפוטו העצמאי. חופש אינטלקטואלי אינו יכול להתקיים ללא חופש פוליטי; חופש פוליטי אינו יכול להתקיים ללא חופש כלכלי; רוח חפשית ושוק חפשי נובעים זה מזה.

השיטה החברתית חסרת התקדים שאת יסודותיה הניחו האבות המייסדים, השיטה שקבעה את התנאים, הדוגמא והמופת למאה התשע-עשרה – תוך השפעה מתפשטת לכל מדינות העולם התרבותי – היתה קפיטליזם.

ליתר דיוק, לא היה זה קפיטליזם 'לסה-פיר' נטול התערבות, מלא, מושלם וללא כל פיקוח. דרגות שונות של פיקוח והתערבות ממשלתיים עדיין נשארו כבקיעים הרי-אסון ביסודות השיטה, אפילו באמריקה, אך במשך המאה התשע-עשרה התקרב העולם, בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה, לחופש כלכלי. בכל ארץ שהיא, היתה דרגת החופש הכלכלי שבה גם הדרגה המדויקת של התקדמותה. אמריקה, החפשית ביותר, הגיעה להישגים הגדולים ביותר.

הקפיטליזם מחק את העבדות בחומר וברוח. הוא החליף את אטילה ורופא האליל, את בוזז העושר וספק החזיונות, בשני טיפוסים חדשים של האדם: מייצר העושר וספק-הידע – איש העסקים והאינטלקטואל.

קפיטליזם דורש את המיטב שבכל אדם – את הרציונליות שלו – ומפצהו בהתאם. הוא משאיר כל אדם חפשי לבחור בעבודה הנראית לו, להתמחות בה, לסחור בתוצריו עם תוצרי אחרים וללכת בדרך ההישגים רחוק ככל שיכלתו ושאפתנותו יישאוהו. הצלחתו תלויה בערכה האובייקטיבי )מציאותי) של עבודתו וברציונליות של אלו המכירים בערך זה. כאשר חפשיים אנשים לסחור במצב שבו השכל והמציאות הינם המתווך היחיד, כאשר איש אינו יכול להשתמש בכוח פיסי בכדי לסחוט הסכמת הזולת, אזי הזוכים בכל שטח של מאמץ אנושי הינם המוצר והשיפוט הטובים ביותר, והם מעלים את רמת החיים – והמחשבה – לרמה גבוהה יותר לגבי כל מי שנוטל חלק בפעילות היצרנית האנושית.

במרקם מורכב זה של שיתוף פעולה אנושי, נושאות שתי דמויות מפתח, הפועלות כצמד מנועי הקדמה, כמאחדיה של כל השיטה, כרצועות התמסורת שלה, את הישגי טובי המוחות לכל רמות החברה: האינטלקטואל ואיש העסקים.

האינטלקטואל המקצועי הוא סוכן השדה של הצבא אשר מפקדו העליון הוא הפילוסוף. האינטלקטואל נושא את השלכות העקרונות הפילוסופיים ומעבירן לכל שטח של מאמץ אנושי. הוא מנתב את מסלול החברה ע"י העברת רעיונות מ"מגדל השן" של הפילוסוף אל הפרופסור באוניברסיטה – אל הסופר – אל האמן – אל העיתונאי – אל הפוליטיקאי – אל יוצר הסרטים – אל זמר מועדוני הלילה – אל האדם שברחוב. מקצועותיו ההתמחותיים של האינטלקטואל הינם בשטחי המדע הלומדים את האדם, אלו הנקראים "מדעים הומניסטיים", אך דווקא מסיבה זו עצמה מתפשטת השפעתו לכל שאר המקצועות. אלה העוסקים במדעים ולומדים את הטבע, חייבים לסמוך על האינטלקטואל בעבור הדרכה פילוסופית ומידע: עבור ערכי מוסר, עבור תיאוריות חברתיות, הנחות יסוד פוליטיות, עיקרים פסיכולוגיים ומעל לכל, עבור עקרונות אפיסטמולוגיה, ענף גורלי זה של הפילוסופיה החוקר את אמצעי הידיעה האנושיים והמאפשר את כל שאר המדעים. האינטלקטואל הוא עיניה, אזניה וקולה של של חברה חפשית; זהו תפקידו להבחין במאורעות העולם, להעריך את משמעותם ולעדכן את כל שאר האנשים שבכל השטחים האחרים. חברה חפשית חייבת להיות חברה בעלת ידע מעודכן. בחברה הקופאת על שמריה של הפיאודליזם, בטירותיה ואגודות העבדים החוזרים ומבצעים את אותן תנועות דור אחרי דור, מספיק היה שירותם של זמרים נודדים המספרים-שרים רפרטואר קבוע של אגדות עתיקות – אך בשטף מרוץ התקדמות הקפיטליזם, במקום שבו קובעת בחירתם החפשית של האנשים הפרטיים את צורת חייהם שלהם ואת מסלול הכלכלה, במקום שהאפשרויות בו הן בלתי מוגבלות, במצב שתגליות הן דבר קבע, במקום שהישג מקצועי כלשהו משפיע על כל המקצועות האחרים, זקוקים האנשים למידע רחב יותר מתחום התמחותם הפרטית, הם זקוקים לאלו בעלי היכולת להראות את הדרך למלכודת עכברים טובה יותר – או לציקלוטרון טוב יותר, או לסימפוניה טובה יותר, או להשקפה טובה יותר על הקיום. ככל שגדלים הפיצול וההתמחות בחברה, גדל הצורך שלה לכוח המאחד של ידע; אך רכישת ידע בקנה מדה כה רחב הינו מקצוע המספק תעסוקה מלאה. חברה חפשית חייבת לסמוך על כבודם העצמי של האינטלקטואלים שברשותה: היא חייבת לצפות מהם להיות יעילים, ברי-סמכא, דייקנים ואובייקטיביים כעתון או כמכשיר הטלביזיה הנושא את קולם.

איש העסקים המקצועי הוא סוכן השדה של הצבא אשר מפקדו העליון הוא המדען. איש העסקים מעביר תגליות ממעבדות הממציא למוסדות התעשייתיים והופך אותן למוצרים חמריים הממלאים את צרכיו הפיסיים של האדם ומגדילים את נוחיות קיומם של אנשים. ע"י יצירת שיווק המוני, מעמיד איש העסקים מוצרים אלו לרשות כל רמות ההכנסה בחברה. ע"י שימוש במכונות הוא מגביר את יכלתה היצרנית של העבודה האנושית ומעלה ע"י כך את התגמול הכלכלי של העבודה. הוא יוצר תעסוקה לאנשים במקצועות לאין-ספור, ע"י ארגון המאמץ האנושי לחברות יצרניות. הוא הינו המשחרר הגדול אשר, בתקופה קצרה של כמאה וחמישים שנה, שחרר את בני האדם משעבוד לצרכיהם הפיסיים, שחרר אותם מעבודת הפרך הנוראה של יום עבודה בן שמונה-עשרה שעות עבודה יצרנית לצרכי הקיום המינימליים, שחרר אותם מרעב, ממגפות, מחוסר התקווה התמידי והפחד שבו חיו רוב בני-האדם בכל המאות הפרה-קפיטליסטיות – ואשר בארצות הלא-קפיטליסטיות רובם עדיין חיים בו.

בחלוקת עבודה ואחריות יסודית זו נכשל האינטלקטואל. אחיו התאום, איש העסקים, ביצע עבודה מפוארת והביא את בני-האדם לשגשוג חמרי שלא היה כדוגמתו. אך האינטלקטואל מכר אותו, בגד במקורם המשותף, נכשל במשימתו שלו והביא את האנשים לידי פשיטת רגל רוחנית. איש העסקים העלה את רמת חייהם של האנשים – אך האינטלקטואל הוריד את רמת חשיבתם לזו של פרא חסר-אונים.

לעיתים קרובות הובחנה העובדה שהאנושות השיגה התקדמות חומרית עצומה, אך נשארה, מבחינה רוחנית, ברמת חיה פרימיטיבית )בדרך כלל, הפתרון המוצע הוא לזנוח את ההתקדמות החמרית). מהסיבה לחוסר התאמה זה נוהגים להתעלם או להתחמק. הסיבה נעוצה בהצטלבות הדרכים של תקופת אחר-הרנסאנס כאשר נפרדו הקיום האנושי והפילוסופיה ופסעו לכיוונים נפרדים.

כשם שלפעולת אדם קודמת צורה כלשהי של רעיון ברוחו הקובעת אותה כך קודמת גם לתנאי קיומה של חברה פילוסופיה כלשהי הקיימת בידי אותם אנשים שמתפקידם לעסוק ברעיונות. מאורעות כל תקופה נתונה בהיסטוריה הינם תולדת החשיבה בתקופה הקודמת לה. המאה התשע-עשרה – עם החופש הפוליטי שלה, המדע, התעשייה, העסקים, המסחר וכל שאר התנאים ההכרחיים להתקדמות חומרית – היתה תוצאתו והישגו האחרון של הכוח האינטלקטואלי ששוחרר ברנסאנס. האנשים שביצעו פעולות אלו רכבו עדיין על שרידי השפעת אריסטו בפילוסופיה, במיוחד באפיסטמולוגיה שלו )יותר בשימוש מאשר בידיעה מפורשת). אך הם היו כאותם אנשים הניזונים על אנרגיית קרני אור מכוכב רחוק, אשר לא ידעו )לא היה זה תפקידם לדעת) שאותו כוכב כבה זה מכבר.

הוא כובה ע"י אלה שתפקידם הראשוני היה לקיימו. מתחילת התקופה שלאחר הרנסאנס, פנתה הפילוסופיה, ששוחררה מכבלי שירות התיאולוגיה כעבד נפחד, שבור ברוחו, הנרתע מאחריות הדרור – לחפש לה צורה חדשה של שירות. את כיוון רתיעה זו קבע דקרט ע"י כך שהחזיר את רופא האליל אל הפילוסופיה. תוך כדי הבטחת שיטה פילוסופית רציונלית, מדעית וניתנת להצגה כמתמטיקה, החל דקרט בהנחה האפיסטמולוגית הבסיסית של כל רופא-אליל (בהנחה שהוא שותף לה במודע עם אוגוסטין): "הודאות המוקדמת של התודעה",
האמונה שקיומו של עולם חיצוני אינו מוכח מעצמו, אלא דורש הוכחה ע"י דדוקציה בתוך תכנה של התודעה – כלומר: קבלת תוכן התודעה כיסוד ראשוני ומוחלט ללא הבחנה, אשר אליו צריכה המציאות להיות מותאמת. המשכו של זה היה מחזה גרוטסקי טרגי של פילוסופים הנאבקים להוכיח קיומו של עולם חיצוני ע"י לטישת מבטים בתצפיתו המופנמת-העיוורת של רופא האליל, בשינויים האקראיים של מושגיהם – לתפישותיהם המאוחרות יותר – ואז לתחושותיהם.

כאשר רופא האליל מימי הביניים רק ציווה על האנשים לפקפק בתקפות רוחם, נבנה מרד הפילוסופים כנגדו מהצהרת ספקנותם אם הוא בכלל מודע ואם קיים דבר כלשהו שהוא יכול להיות מודע לו.

בנקודה זו נכנס אטילה אל הבמה הפילוסופית.

אטילה – טיפוס האדם השואף לקיים חייו על הרמה התפישתית אשר למודעות, ללא "התערבות מבחוץ" של כל מושגים שהם, השואף לפעול לפי רצון הרגע וצרכיו ללא "הגבלותיהם המעכבות" של עקרונות ותיאוריות, ללא הצורך לאחד נסיון אחד עם משנהו ורגע אחד עם הבא אחריו – ראה את סיכוייו להתחמק מכניעתו לרופא האליל, אשר עליה התרעם תמיד ולהשיג הישר מן המדע אישור לפעולותיו ולפסיכואפיסטמולוגיה שלו. אטילה שתיעב נושאים אינטלקטואלים וחרד מהם, גילה סיכוי להשתלט על האינטלקט ומצא את קולו.

כאשר הצהיר יום שראה עצמים נעים מסביב אך מעולם לא חזה בדבר הנקרא "סיבתיות" – מה ששמעו בני האדם היה קולו של אטילה. נשמתו של אטילה היתה זו שדיברה כאשר הצהיר יום כי נתנסה בזרם של מצבים צפים בתוך גלגלתו, מצבים כתחושות, רגשות, זכרונות, אך מעולם לא התנסה בדבר כגון תודעה או עצמיות. כאשר הצהיר יום שקיומו, לכאורה, של עצם אינו מבטיח שלא יעלם ברגע הבא באופן פתאומי ושזריחת השמש היום אינה מוכיחה שהשמש תזרח מחר; כאשר הצהיר שהעיון הפילוסופי הינו משחק, כמו שח או ציד, נטול משמעות כלשהי למסלול המעשי של הקיום האנושי, כי השכל הוכיח שהמציאות אינה ברת-הבנה ורק הבור שומר על אשליה של ידע – כשכל זה מלווה בהתנגדות תקיפה למיסטיקת רופא האליל והפגנת נאמנות לשכל ולמדע – הצליל ששמעו אנשים היה הצהרת עקרונותיה של תנועה פילוסופית שאפשר לתארה רק כאטילאיזם.

אם היתה בנמצא אפשרות נתונה שחיה תבטא בתיאור את תוכן תודעתה, היתה התוצאה העתק הפילוסופיה של יום. מסקנותיו של יום היו מסקנות תודעה המוגבלת לרמה תפישתית של מודעות, המגיבה באופן פסיבי להתנסות במיידי הקונקרטי ללא כל יכולת ליצור הפשטות, לאחד תפישות לכלל מושגים, המצפה לשווא להופעת העצם שעל גבו התווית "סיבתיות" (זולת העובדה שתודעה כזו לא היתה מסוגלת להסיק מסקנות).

כדי לשלול את רוח האדם יש לבטל את הרמה המושגית של תודעתו. תחת כל התסבוכות המפותלות, הסתירות, הדיבורים הסתומים והרציונליזציות של הפילוסופיה שלאחר הרנסאנס – הקו העקבי היחידי, הבסיס המסביר את כל השאר הינו: התקפה מרוכזת על היכולת המושגית האנושית. רוב הפילוסופים לא התכוונו לבטל את תקפו של הידע המושגי, אך מגיניו עשו להריסתו יותר מאשר אויביו. הם לא היו מסוגלים להציע פתרון ל"בעיית האוניברסלים", כלומר להגדרת טבען ומקורן של ההפשטות, קביעת היחס בין מושגים לנתונים תפישתיים – והוכחת תקפותה של האינדוקציה המדעית. תוך התעלמות מהקו המנחה שהשאיר אריסטו, אשר לא הניח תשובה מלאה לבעיה, אך הראה את הכוון והשיטה שבעזרתם תימצא תשובה זו, לא היו הפילוסופים מסוגלים להפריך את טענת רופא האליל שמושגיהם שרירותיים בדיוק כמו משאלותיו ושלידע המדעי אין תוקף מטפיסי גדול יותר מאשר לחזיונותיו.

הפילוסופים בחרו לפתור את הבעיה ע"י הודאה בטענת רופא-האליל וע"י הסגרת רמתה המושגית של תודעת האדם לידיו – נצחון ששום רופא אליל לא יכול היה לקוות להשיג בכוחות עצמו. צורת ההודאה המגוחכת היתה חלוקתם הסופית של הפילוסופים לשני מחנות: אלה שטענו כי האדם רוכש את ידיעתו על העולם מתוך מושגים שמקורם בשכלו והם אינם נגזרים מתפישות של עובדות פיסיקליות (הרציונליסטים) – ואלה שטענו כי האדם רוכש את הידע שברשותו ע"י נסיון, שמשמעותו היתה לגביהם: בעזרת תפישה ישירה, נטולת סיוע מושגי, של עובדות מיידיות (האמפיריציסטים). במילים פשוטות יותר, הצטרפו אלה לרופא האליל ע"י כך שנטשו את המציאות – והאחרים ע"י כך שנטשו את רוחם.

כך נדחה השכל מעל במת הפילוסופיה, ע"י מחדל, ע"י השלכה, ע"י התעלמות. הדבר שהחל כבעיה רצינית שנתגלעה בין שני מחנות של אנשי מחשבה רציניים, שפל מהר לרמה שבה לא נשאר בשדה הפילוסופיה מאומה מלבד הקרב בין רופאי האליל לאטילאיסטים.

האדם שיצק תבנית למצב זה, וטרק את דלת הפילוסופיה בפני השכל, היה עמנואל קאנט.

קאנט נתן ביטוי מטפיסי לפסיכואפיסטמולוגיה של אטילה ושל רופא האליל וליחס הקיומי הקדמון שלהם, תוך טריקת דלת היקום בפני הקיום והפסיכואפיסטמולוגיה של היצרן. הוא הסגיר את הפילוסופיה לידי אטילה והבטיח את מסירתה בעתיד לידיו של רופא האליל – הוא הסגיר את העולם הפיסי לידי אטילה, אך שמר עבור רופא האליל את ממלכת המוסר. כוונתו המודעת והמפורשת של קאנט היתה הצלת מוסר ההתכחשות וההקרבה העצמיים. הוא ידע שמוסר זה לא יוכל להתקיים ללא הבסיס המיסטי – והאויב שממנו צריך היה להצילו היה השכל.

חלקו של אטילה ביקום של קאנט כולל את האדמה הזו, את המציאות הפיסיקלית, חושי האדם, התפישות, השכל והמדע כשכל זה תחת תווית העולם ה"תופעתי". חלקו של רופא האליל לפי קאנט כולל מציאות אחרת, "גבוהה יותר" תחת התווית "העולם הנואומנלי" (עולם הדברים כשלעצמם) וגילוי מיוחד הקרוי "צו קטגורי" מכתיב לאדם את חוקי המוסר ומביא עצמו לידיעה ע"י הרגש כתחושת חובה מיוחדת.

העולם ה"תופעתי", אומר קאנט, אינו אמיתי: המציאות, בדרך שהיא נתפשת ע"י רוח האדם, הינה עיוות. היכולת המושגית של האדם הוא המנגנון המעוות: מושגי האדם הבסיסיים )כגון זמן, מרחב, קיום) אינם נגזרים מנסיון או מציאות אלא מגיעים ממערכת אוטומטית של מסננים הטמונים בתודעתו )המכונים "קטגוריות" ו"צורות תפישה") הכופים את תכניתם שלהם על תפישת האדם את העולם החיצוני ועושה אותו בלתי מסוגל לתפשו באופן כלשהו השונה מזה שבו הוא תופש אותו. דבר זה מוכיח, אומר קאנט, שמושגי האדם הינם תעתוע בלבד, אך תעתוע קולקטיבי שאין לאף פרט הכוח להתחמק ממנו. לכן, אומר קאנט, שכל ומדע הינם "מוגבלים". הם תקפים כל זמן ששיג ושיח להם עם העולם הזה, עם תעתוע תמידי וקבוע מראש )לכן הועבר קנה-המדה לתקפות השכל מן האובייקטיבי לקולקטיבי), אבל חסרי-אונים הם לעסוק בבעיות המטפיסיות, הבסיסיות של הקיום, השייכות לעולם ה"נואומנלי". העולם ה"נואומנלי" אינו ניתן לידיעה; הוא הינו עולם המציאות ה"אמיתית", האמת ה"עליונה" ו"דברים כשלעצמם" או "דברים כפי שהם" – שמשמעו – דברים כפי שאינם נתפשים על ידי אדם.

גם אם נתעלם לרגע מן העובדה שתיאוריית קאנט לגבי ה"קטגוריות" כמקור מושגי האדם היתה המצאה שאין להעלותה על הדעת, מגיע נימוקו לידי שלילה של כל תודעה, של התודעה כשלעצמה, ולא רק של תודעת האדם. נימוקו, ביסודו של דבר, הוא כלהלן: האדם הינו מוגבל לתודעה בעלת טבע מסוים, התופשת רק באמצעים מסוימים ולא אחרים, לכן אין תודעתו תקפה; האדם עיוור בגלל שהוא בעל עיניים – חירש, בגלל שהוא בעל אוזניים – טועה בגלל שיש לו רוח – והדברים אותם הוא תופש, אינם קיימים, בגלל שהוא תופש אותם.

ובאשר לגירסת קאנט על המוסר, מתאימה היא לסוג הזומבי שיאכלסו יקום כזה: הוא מורכב מחוסר-אנוכיות מלא ושפל. פעולה הינה מוסרית, אומר קאנט, רק אם אין לאדם כל תשוקה לבצעה, אך הוא מבצע אותה מתוך תחושת חובה ואין הוא מקבל כל טובת הנאה ממנה, משום סוג, לא רוחנית ולא חומרית; טובת הנאה הורסת את ערכה המוסרי של הפעולה. )לכן, אם אין לאדם תשוקה להיות רע, אין הוא יכול להיות טוב; אם יש לו, הוא יכול.)

אלה המקבלים תוך הסכמה כל חלק שהוא מפילוסופיית קאנט – מטפיסי, אפיסטמולוגי או מוסרי – ראויים לאשר הם מקבלים.

אם מישהו רואה את מצבו הנוכחי של העולם כבלתי מובן וחסר הסבר, אפשר להתחיל להבין זאת ע"י ההבחנה שההשפעה האינטלקטואלית השלטת כיום היא עדיין תוצר קאנט – וכל אסכולות הפילוסופיה המודרנית הצועדות כיום בראש נגזרות מבסיס קאנטיאני.

הכינוי "מכווץ גולגלות" בעגה העממית, המוצמד לפסיכולוגים, מתאים בצורה מילולית הרבה יותר לקאנט: ניתן להבחין בירידתו התלולה של שיעור הקומה האינטלקטואלי של הפילוסופים שלאחר קאנט, ובמסך מתעבה של אפרוריות, שטחיות ופלפול היורד על היסטורית הפילוסופיה ולאחר מכן – בכעין ערפל המכסה נהר עצל שזרמו מתדלדל, נחלש והולך ונעלם לבסוף בביצות המאה העשרים.

חלק גדול מן הפילוסופים דחה את העולם ה"נואומנלי" של קאנט מהר למדי, אך קיבל את העולם ה"תופעתי" שלו והמשיך עמו אל מסקנותיו ההגיוניות: ההשקפה לגבי המציאות כמראה בלבד; ההשקפה על היכולת המושגית האנושית כמנגנון היוצר מבנים שרירותיים שאינם נגזרים כלל מנסיון או מעובדות; ההשקפה על הבטחון הרציונלי כבלתי אפשרי, המדע כבלתי ניתן להוכחה, רוח האדם כחסרת-אונים – ומעל לכל זה, התאמתו של המוסר לחוסר-אנוכיות. הפילוסופים דחו את שרשה או סיבתה של תורת קאנט אך קיבלו את כל תוצאותיה ההרסניות. הם הסכימו לדבר זה, התלוי באוויר, כעכביש מפלצתי, במעין רשת גיבובי מילים בלתי-מובנות וכמעט בלתי-קריאות והיום, מעטים הם האנשים היודעים שעכביש זה אינו נתמך באף קור יחיד של הוכחה.

כזה היה הציד האינטלקטואלי שבעזרתו ניגשו הפילוסופים למשימת הצפייה במאורעות ההסטוריים חסרי-התקדים של המאה התשע-עשרה והאחריות לספק הדרכה לחברה החדשה והחפשית של הקפיטליזם.

כאשר ביצעו המדענים פלאים מדהימים של שכל ממושמע, כשהם שוברים את מחסומי הלא-נודע בכל שטחי הידע, כשהם חושפים את מסלול קרני האור בחלל ומסלול הדם בנימי גוף האדם – הדבר שהציעה להם הפילוסופיה, כפירוש והדרכה להישגיהם היה פילוסופיית רופא האליל של הגל, אשר הצהיר כי החומר אינו קיים כלל, שהכל הוא בבחינת רעיון 4 (לא רעיון של מישהו, פשוט רעיון), ורעיון זה פועל באמצעות תהליך דיאלקטי של "הגיון על" חדש המוכיח שסתירות הינן חוק המציאות, שא' אינו א' ושניתן לגזור ידע מושלם על היקום הפיסיקלי (כולל חשמל, גרוויטציה, מערכת השמש וכו'…) מתוך עיון בגלגולו המשולש של הרעיון בתוך מוחו שלו, של הגל ולא ע"י תצפית בעובדות. זאת הוצעה כפילוסופיית השכל.

כאשר העפילו אנשי העסקים להישגים נהדרים של יכולת יצרנית ואומץ שאפתני ובטוח בעצמו, תוך קריאת תגר לדוגמה הארכאית של דלותו ויסוריו של האדם על פני האדמה, כשהם פורצים לרווחה את נתיבי המסחר של העולם, קוראים דרור לאנרגיה היצרנית של האנושות ומעמידים לרשותה את עצמתן המשחררת של המכונות (כנגד התנגדותם מלאת הבוז של אריסטוקרטים בטלנים, פיאודלים לשעבר לשעבר ואותם אלו שהרווח הצפוי היה מיועד להם: הפועלים) – היה הדבר שהציעה הפילוסופיה, כהערכה להישגיהם וכהדרכה לשאר בני החברה, האטילאיזם של מרקס, שטען כי הרוח אינה קיימת, שהשכל הוא חומר, שהחומר מפתח עצמו בעזרת תהליך דיאלקטי של "הגיון על" וסתירות משלו ושמה שהוא נכון היום, לא יהיה נכון מחר, שכליו החמריים של הייצור קובעים את "מבנה-העל האידאולוגי" של האדם )שמשמעותו: המכונות הן שיוצרות את חשיבת האדם, ולא להיפך), שעבודת שרירים הינה מקור העושר, שכוח פיסי הינו האמצעי המעשי היחידי לקיום ושתפיסת המכונות הכל-יכולות תעביר יכולת-על לשלטון האלימות הגסה. מעולם לא נרשמה הפסיכואפיסטמולוגיה של אטילה בדייקנות כה רבה. זאת הוצעה כפילוסופיה של ההיסטוריה ושל הכלכלה הפוליטית.

מה הוצע כתרופה פילוסופית נגדית למי שלא הסכים לתיאוריות אלו?

כהגנה מפני רפואת האליל של קאנט והגל הוצע לאיש-העסקים האטילאיזם הניאו-מיסטי של הפרגמטיסטים. הם הצהירו שעל הפילוסופיה להיות מעשית (פרקטית), ושמעשיות מורכבת מהשתחררות מכל עקרונות וקני מדה מוחלטים – שדברים כמציאות אובייקטיבית או אמת תמידית אינם קיימים – שאמת היא זו אשר מצליחה, ותקפותה תישפט על פי תוצאותיה – שלא ניתן לדעת בבטחון מראש כל עובדות ושניתן לנסות כל דבר על פי כלל הבוחן – שהמציאות אינה יציבה אלא זורמת ו"בלתי מסוימת", שאין הבחנה בין העולם החיצון ובין התודעה (בין הנתפש לתופש), שקיימת רק עיסקת חבילה בלתי ניתנת לפירוק המכונה בשם "נסיון", שכל מה שאדם שואל שיהיה נכון, הוא אכן נכון, ומה שאדם מבקש כי יתקיים, מתקיים בתנאי שהדבר פועל או גורם לו להרגשה טובה יותר.

אסכולה מאוחרת יותר של פרגמטיסטים קאנטיאניים שיפרו את הפילוסופיה כדלקמן: אם לא קיים דבר ששמו מציאות אובייקטיבית, אזי בחירתם המטפיסית של האנשים הינה באם לעיסה הפלסטית אשר הבור מכנה "מציאות" תינתן צורה באמצעות השגעון העצמי, העריצי של היחיד, או שהדבר ייעשה בידי שגעונו הדמוקרטי של הקולקטיב. על כן החליטה אסכולה זו שאובייקטיביות מורכבת מסובייקטיביות קולקטיבית – שידע ניתן לרכישה ע"י משאלי דעת קהל בתוך קבוצות עלית של "חוקרים מוכשרים" היכולים "לנבא ולשלוט" במציאות – שכל מה שבני אדם שואלים לקיומו, קיים וכל המחזיק בדעות תקיפות כלשהם משלו הינו דוגמטיסט מיסטי, שרירותי, מכיוון שהמציאות סתומה ובני האדם הם הקובעים את טבעה האקטואלי.

למדען הוצעה גירסה שונה במקצת של פילוסופיה. כהגנה נגד רפואת האליל של היגל שטען לידע מוחלט, הוצעה למדען התרכובת הניאו-מיסטית של רפואת אלילים ואטילאיזם שנוצרה ע"י הפוזיטיביסטים הלוגיים. הם הבטיחוהו שמושגים כמטפיסיקה, קיום, ומציאות חומר או רוח הינם חסרי משמעות – תן למיסטיקנים לדאוג בקשר לקיומם אם נכון הוא אם לאו, המדען אינו חייב לדעת זאת; תפקיד המדע התיאורטי הינו להעלות סמלים, ומדענים מהווים עלית מיוחדת אשר לסמליהם ישנו הכוח המאגי לכפוף את המציאות כך שתתאים לרצונם )"חומר הוא זה המתאים למשוואות מתמטיות"). ידע, אמרו הם, אינו מורכב מעובדות אלא ממילים, מילים שאינן קשורות לעצמים, מלות הסכם חברתי שרירותי, כמוחלט ראשוני; הידע, לכן, הינו רק ענין של תמרוני לשון. תפקיד המדענים, אמרו הם, אינו למידת המציאות, אלא יצירת מבנים שרירותיים ע"י צלילים שרירותיים, ומבנה כלשהו תקף ככל מבנה אחר, מכיוון שקנה המדה לתקפות הינו רק "הסכם" והגדרת המדע היא "זה אשר מדענים יוצרים". אך כוח מוחלט זה, שחלף בחלומותיהם של הנומרולוגים העתיקים או אלכימאי ימי הביניים, ניתן למדען ע"י אטילאיזם פילוסופי בשני תנאים: א. שלעולם לא יטען לודאות על הידע שברשותו מכיוון שודאות אינה אפשרית לאדם, ובמקום כך עליו לטעון ל"אחוזים של הסתברות" מבלי להטריד עצמו בשאלה כיצד ניתן לחשב אחוזים מן הבלתי-ידוע; ב. שעליו לטעון כידע מוחלט את ההנחה שהערכים כולם קיימים מחוץ לשטח המדע, ששכל אינו מסוגל להתמודד עם מוסר, ושערכי מוסר הם ענין הנתון לבחירה סובייקטיבית שאינה מוכתבת ע"י הרוח, אלא ע"י רגשות.

בגידתם הגדולה של הפילוסופים היתה בכך שמעולם לא עזבו את ימי הביניים: מעולם לא קראו תגר לקוד המוסרי של רופא האליל. הם היו מוכנים להטיל ספק בקיום עצמים פיסיים, בתקפות חושיהם שלהם, הם היו מוכנים להכריז שהם ספקנים, אגנוסטיקנים או אתאיסטים – אך הם לא היו מוכנים מעולם להטיל ספק בדוקטרינה שהאדם הוא חיית קרבן, שאין לו זכות להתקיים למען עצמו, ששירות לאחרים הינו הצידוק היחיד לקיומו ושהקרבה עצמית היא חובתו המוסרית העליונה, מעלתו וערכו. תחת כל תחפושותיה, שינוייה החיצוניים והתאמותיה שהן ללא ספור, הגיע דוקטורינה זו – המתוארת בצורה הברורה ביותר כמוסר האלטרואיזם – מן הביצות הפרהיסטוריות הישר אל הכרך ניו יורק, ללא שינוי. בחברות פראים ביצעו אנשים פולחני הקרבת אדם כשהם מניחים אנשים פרטיים על מזבחות ההקרבה למען מה שהחשיבו כטובת השבט הקולקטיבית שלהם. כיום הם עדיין עושים זאת, רק שהגסיסה איטית יותר והטבח הוא בקנה מדה נרחב יותר – אך הדוקטרינה הדורשת ומקדשת זאת, הינה אותה דוקטרינה של קניבליזם מוסרי.

שימור זה נעשה ע"י הפילוסופים באמצעות השארת נושא המוסר לשטח פעולתם של המיסטיקונים – או ע" הפקדתו בממלכת רגשות סובייקטיביים כשמשמעות דבר זה: הפקרתו לידי המיסטיקונים – או, ע"י דחייה תקיפה של יכולת השכל לעסוק בערכי מוסר והדבקת תווית של "לא מדעי" על כל שיפוט ערכי. כלומר: אישור והנצחת מונופול המיסטיקונים על המוסר – או, גרוע מכל, קבלת המפתח המוסרי של המיסטיקונים במלא חוסר הרציונליות שבו ותרגומו, לאחר מכן למונחים ארציים וקידומו בשם השכל.

סיבוכיו של ניסיון אחרון זה מספקים את הדבר שהינו, אולי, הפרק הגרוטסקי והנורא ביותר בהיסטוריית המחשבה המערבית. השיטה הפוליטית של "גם אני כך" המוצגת בהשפלה ע"י ה"שמרנים" של היום למול מתנגדיהם הסוציאליסטים עזי הפנים הינה רק תוצאתו והשתקפותו הרפה של ה"גם אני כך" המוסרי שהוצג ע"י פילוסופיית המאה התשע-עשרה והעשרים, ע"י הטוענים להיות מגיני השכל, כנגד רופאי האליל של המוסר.

אוגוסט קונט, מייסד הפוזיטיביזם, מגן המדע, הטיף לשיטה חברתית "רציונלית", "מדעית" המבוססת על היבלעותו המוחלטת של הפרט תחת עול הקולקטיב, כולל "דת האנושות" המעמידה את החברה בתפקיד אלוהים ושאר אלילים אוספי דם קורבנות שהוקרבו. אין זה מפליא שקונט הוא שטבע את המונח אלטרואיזם, שמשמעותו: הצבת האחרים מעל העצמיות, הצבת האינטרס שלהם מעל זה של האדם עצמו.

מרד ניטשה נגד האלטרואיזם הורכב מהחלפה של ההקרבה העצמית למען אחרים בהקרבת האחרים לעצמך. מכריז הוא שהאדם האידיאלי אינו מונע ע"י שכלו אלא ע"י "דמו", ע"י האינסטינקטים שלו מלידה, ע"י רגשותיו ושאיפתו לכוח – שהוא מיועד מלידה לשלוט באחרים ולהקריבם לעצמו בעוד שהם נועדו מלידה לשמש קרבנותיו ועבדיו – ששכל, הגיון ועקרונות הינם מחלישים וחסרי תועלת, שמוסר גם הוא חסר תועלת, שה"אדם העליון" נמצא "מעל לטוב או לרע", שהוא "חיה טורפת" שקנה המדה העליון שלה הם שיגיונותיה. כך נוצרה דחייתו של ניטשה את רופא האליל מהרמת אטילה למרומי אידיאל מוסרי – שמשמעותו: כניעה כפולה של המוסר לרופא האליל.

ג'רמי בנטם, מגן הקפיטליזם, הגן עליו ע"י הכרזת "האושר המירבי למספר המירבי" כצידוקו המוסרי – והציע "חישוב הדוניסטי" כמדריך מוסרי לאנשים, תוך הבעת העקרון שאדם צריך, לפני שהוא נוקט בכל פעולה, להתחשב בכל הצורות האפשריות של אושר וחוסר אושר אשר יוכלו ליהנות מהם כל האנשים שיתכן כי יושפעו מתוצאות פעולתו (כולל עצמו כיחידה אחת בינות לתריסרים, מאות או מליונים), ולאחר שיחשב האדם כל זאת עליו לפעול בהתאם ולהקריב את המיעוט ה"הדוניסטי" למזבח הרוב.

הרברט ספנסר, מגן קפיטליזם אחר, בחר להחליט שהמפתח למוסר האדם הינה תורת האבולוציה וההתאמה לסביבה – והצהיר שצידוקו המוסרי של הקפיטליזם הוא שימור המין של הגזע האנושי וכל מי שאין לו ערך לגבי הגזע, חייב להיכחד; שמוסר האדם מורכב מהתאמה עצמית לסביבה החברתית וחיפוש האושר בטובת החברה; שהתהליך האוטומטי של האבולוציה ימחה, בסופו של דבר, את ההבדל שבין אנוכיות לחוסר אנוכיות.

וכאשר הטיף קארל מארכס, מתרגם המוסר האלטרואיסטי העקבי ביותר לפעולה מעשית ולתיאוריה פוליטית, לחברה שבה יוקרבו כולם לכולם, החל בהקרבתם המיידית של בעלי היכולת, האינטליגנטים, המצליחים והעשירים – מכל התנגדות שנתקל בה, איש לא התנגד לו על בסיס מוסרי. לרוב, הוענק לו מעמד של אידיאליסט נאצל, אך בלתי מעשי.

בגידתם הגדולה של הפילוסופים טמונה בעובדה שהם, ההוגים, השתמטו מן האחריות לספק לחברה רציונלית מפתח מוסר רציונלי. הם, שתפקידם היה לחשוף ולהגדיר את ערכי מוסר האדם, הסתפקו בלטישת מבט אל מול שטפונה הזוהר של אנרגיית אדם משוחררת ולא היה להם כל דבר טוב יותר להציע כהדרכה מאשר מוסר קרבנות האדם של רופא-האליל – מוסר של התכחשות עצמית, השפלה עצמית, השמדה עצמית – של סבל, אשמה ומוות.

כשלונם של הפילוסופים בהתמודדות עם מוסר רופא האליל עלה להם בממלכתם: הפילוסופיה. היחס בין שכל למוסר הדדי הוא: האדם המסכים לתפקיד חיית קרבן, לא ישיג את הבטחון העצמי ההכרחי להחזקת תקפותה של רוחו – האדם המסופק בתקפותה של רוחו, לא ישיג את ההערכה העצמית ההכרחית כדי להחזיק בערך אישיותו ולגלות את ההנחות המוסריות העושות לאפשרי את ערך האדם.

לאשמת הפילוסופים שותפים האינטלקטואלים. האינטלקטואלים – כל אלה שמקצועם עוסק ב"מדעים ההומניסטיים" ודורש בסיס פילוסופי מוצק – ידעו מזמן שיסוד כזה אינו קיים. הם ידעו שהם פועלים בתוך ריקנות פילוסופית ושהמטבע שאותה הם מעבירים אינה אלא המחאת בומרנג אשר תעוף בחזרה, באחד מן הימים, ותהרוס את תרבותם.

ישנה אפשרות רק לשער ולא לדעת אילו טרגדיות, יאוש וחורבן חשאי מתקדמים זה יותר ממאה שנה במחתרת הבלתי נראית של המקצועות האינטלקטואליים – בנשמות אלו העוסקים בהם – ואין אפשרות לדעת איזה פוטנציאל בלתי ניתן לחישוב של יכולת ויושר אנושיים נכחדו כבר בעימותים חבויים, פרטיים אלו. הרוחות הצעירים שהגיעו לשדה האינטלקט תוך תחושה אילמת של מסע-צלב, כשהם מחפשים תשובות רציונליות לבעיות השגת קיום אנושי בעל משמעות, וגילו במקום הדרכה והנהגה משחק פילוסופי מזוייף. חלק מהם ויתרו על שדה הרעיונות תוך תסכול מריר וחסר-תקוה ונעלמו בעבי דממת הסובייקטיביות. אחרים נכנעו וצפו בתהליך בו הופכים רצונם העז למרירות, חיפושם לאדישות ומסע הצלב שלהם לקנוניה צינית. כשקיבלו לידיהם את תפקיד המנהיגים הנאורים, דנו את עצמם לחרדתו הכרונית של רמאי החושש מחשיפתו, בעודם יודעים כי הידע שברשותם נשען אך ורק על ערפל, ואימותו היחיד הינו רגשותיו של מישהו.

הם, נושאי נס הרוח, מצאו עצמם חוששים מהשכל כמפני אויב, מן ההגיון כמפני רודף, מפני המחשבה כמפני נוקם. הם, תומכי הרעיונות, מצאו עצמם דבקים באמונה שרעיונות הם חסרי אונים; הבחירה שלפניהם היתה: הרגשת חוסר התועלת של נוכל או תחושת האשם של בוגד. כשהחלו את דרך חייהם לא היו בינוניים, אך הם היו בינוניים מנופחים כאשר סיימוה. עם כל דור עובר הופכים היוצאים מן הכלל לנדירים יותר ויותר. איש אינו יכול לקבל על עצמו את תפקיד רופא-האליל תחת דגל האינטלקט, מתוך חסינות פסיכולוגית. באין מאום זולת חולות טובעניים מתחת לרגליהם – התערובת המתחלפת תדיר של רפואת אליל ואטילאיזם – לא היו האינטלקטואלים מסוגלים לתפוש, לזהות או להעריך נכונה את הדרמה ההיסטורית המחוללת לנגד עיניהם: המהפכה התעשייתית והקפיטליזם. הם היו כאותם אנשים שאינם רואים את הוד הזיקוק המתפוצץ מעל לראשיהם בגלל שעיניהם מושפלות מטה באשמה. היה זה מתפקידם לראות ולהסביר – לחברת אנשים כושלים אל מחוץ לכלא קדמון – את סיבתם ומשמעותם של המאורעות ששטפו אותם בקצב ובממדים גדולים יותר משהיתה תזוזת כל מאות השנים שלפניהם. האינטלקטואלים לא בחרו לראות.

האנשים שהחזיקו במקצועות אחרים לא יכלו לאפשר לעצמם נסיגת צעד והסתכלות בנעשה. אם מספר בני אדם מצאו עצמם עוזבים את חוותיהם בעבור הסיכוי לעבוד בבית חרושת, היה זה הדבר היחידי שידעו. אם לילדיהם היה כעת סיכוי להשאר בחיים מעבר לגיל עשר (בתקופה הקדם-קפיטליסטית היתה תמותת הילדים כחמישים אחוז), הם לא היו מסוגלים לזהות את הסיבה לכך. הם לא יכלו להסביר מדוע הגיע אל סופו הרעב התקופתי שהיה מכה כל עשרים שנה ומוחה את "עודף" האוכלוסיה שהכלכלה הקדם-קפיטליסטית לא יכלה להאכיל, כפי שקרה הדבר גם לטבח ומלחמות הדת, והם גם לא יכלו להסביר מדוע נעלם הפחד מקולות האנשים ומן הרחובות שבערים הגדולות, ומדוע החלה עליצות עצומה לשטוף פתע את העולם. האינטלקטואלים לא בחרו לספר להם.

האינטלקטואלים, או רובם המכריע, נותרו מאות שנים לפני זמנם: עדיין תרים אחר רצונו הנדיב של פטרון אציל, כמה מהם קוננו על ה"וולגריות" שבעסקים מסחריים, מלגלגים על אלה שעשרם "חדש" ומאשימים, בו בזמן, את יוצרי העושר החדשים הללו בכל העוני שנותר בירושה ממאות שנים שנשלטו ע"י בעליהם האצילים של עושר "בלתי מסחרי". אחרים גינו את המכונות כ"אכזריות", ואת בתי-החרושת כמום ביפי הנוף הכפרי (מקום שבהצטלבויות הדרכים ניצבו לפנים עמודי-תליה). אחדים קראו עדיין לתנועה "חזרה אל הטבע", למלאכת היד, לימי הביניים, ואחרים תקפו מדענים בעטיין של חקירות לתוך "מיסתורין" והתערבות בתכנית האל.

קרבן העוול הנתעב ביותר של האינטלקטואלים היה איש העסקים.

מאחר וקיבלו על עצמם את הנחותיהם, ערכי המוסר ועמדתם של רופאי האליל, לא היו האינטלקטואלים מוכנים להבחין בין איש העסקים לאטילה, בין יוצר העושר לשודד. כרופא האליל, הם בזו לממלכת המציאות החמרית וחששו ממנה, כשבהחבא הם חשים עצמם בלתי מתאימים להתמודד עמה. כהשקפת רופא האליל, היתה השקפתם הנסתרת (האידיאל שכמעט קנאו בו וחששו מפניו) לגבי אדם מעשי, מצליח, אדון אמיתי למציאות – אטילה; כרופא האליל הם האמינו כי כוח, מרמה, שקרים, ביזה, החרמה, שיעבוד ורצח הינם מעשיים. הם לא חקרו למקור העושר או שאלו מה עושה אותו לאפשרי (לימדום כי סיבתיות הינה אשליה וכי רק הרגע המיידי אמיתי הוא), כאקסיומה, כמוחלט ראשוני קיבלו את העובדה שעושר ניתן להשגה רק באמצעות כוח – שעושר כשלעצמו הוא כהוכחה מספקת לביזה, ללא צורך בהבחנות או חקירות נוספות.

כשעיניהם ממוקדות עדיין בימי הביניים, הם החזיקו בדעה זו בעיצומה של תקופה שבה מכל עבריהם הובאה לידי קיום כמות עושר גדולה יותר מאשר נתקיימה אי פעם. אם היו אלה שיצרו עושר זה גנבים, ממי גנבוהו? מעבר לכל הפיתולים המבישים של התחמקויותיהם, היתה תשובת האינטלקטואלים: מאלה שלא יצרו אותו. הם סרבו להכיר במהפכה התעשייתית (הם עדיין מסרבים כיום). הם סרבו להכניס לתוך תפישת היקום שלהם את הדבר שאטילה ורופא האליל גם הם אינם יכולים להרשותו: את קיומו של האדם היוצר.

תוך התעלמות מן ההבדל שבין ייצור לביזה, הם קראו לאיש העסקים שודד. תוך התעלמות מן ההבדל שבין חופש לכפייה הם קראו לו נוהג עבדים. תוך התעלמות מן ההבדל שבין שכר לאימה קראו לו מנצל. תוך התעלמות מן ההבדל שבין המחאות תשלום לרובים קראו לו עריץ. תוך התעלמות מן ההבדל שבין מסחר לכוח אלים הם קראו לו עריץ. הנושא החשוב ביותר ממנו היו צריכים להתעלם הינו ההבדל שבין המורווח לבלתי-מורווח.

תוך התעלמות מקיומה של היכולת שבה הם בוגדים, יכולת האבחנה, האינטלקט, הם סרבו לזהות את העובדה שעושר תעשייתי הינו תוצר שכל האדם, ושכמות בלתי ניתנת לחישוב של כוח אינטלקטואלי, של אינטליגנציה יוצרת, של אנרגיה ממושמעת, של גאוניות אנושית הושקעה ביצירתם של האוצרות התעשייתיים. הם לא יכלו להרשות לעצמם לזהות זאת, מכיוון שהם לא יכלו להרשות לעצמם להכיר בכך שהאינטלקט הינו יכולת מעשית, מדריך לקיום צולח של האדם על פני האדמה ושתפקידו אינו התבוננות ברגשות בלתי מזוהים וגם לא מונופול מיוחד על ה"בלתי ניתן לידיעה" אלא לימוד המציאות (ובה במידה ייצור עושר).

מוסר רופא האליל של האלטרואיזם – המוסר המרשיע כל אותם שהשיגו הצלחה או הנאה על פני הארץ – סיפק לאינטלקטואל את האמצעי להפיכת התחמקות למעלה. הדבר נתן להם את כלי-הזין שפרק את נשק קרבנותיהם מעליהם; נתן להם תחליף אוטומטי להערכה עצמית וסיכוי למעמד מוסרי שלא היו ראויים לו. הם הכריזו על עצמם כמגיני העניים כנגד העשירים, תוך התעלמות צדקנית מן העובדה שהעשירים אינם עוד אטילה – וכמגיני החלשים כנגד החזקים, תוך התעלמות צדקנית מכך שהכוח בו מדובר, לא היה יותר כוחם הגס של השרירים, אלא כוחה של רוח האדם.

אך באותה עת שהתייחסו האינטלקטואלים לאיש העסקים כלאטילה, לא התנהג הוא כפי שהם, מעמדת רופא-האליל, ציפו ממנו שיתנהג: הוא עמד מחוסן בפני כוחם. איש העסקים נבוך היה מן המאורעות ככל שאר האנושות. לא היה סיפק בידו לתפוס את תפקידו ההיסטורי, כלי-נשק מוסריים לא היו בידו, לא קול, לא הגנה – ומכיוון שמחוץ לקוד האלטרואיסטי לא הכיר כל מוסר אחר, אך ידע עם זאת כי הוא פועל נגדו, ושהקרבה עצמית אינה תפקידו – היה הוא לפגיע חסר ישע בפני התקפת האינטלקטואלים. את הדרכת אריסטו היה מקבל בברכה ובלהיטות, אך בעמנואל קאנט לא היה לו כל צורך. מה שקרוי היום "שכל ישר" נותר כשרידה של השפעה אריסטוטליאנית וזו היתה צורת הפילוסופיה היחידה של איש העסקים. איש העסקים תר אחר הוכחה וציפה לגלות משמעות בדברים – ציפייה ששיגרה את האינטלקטואלים למעמד הבלתי-מועסקים. לא היה להם דבר להציע לאדם שלא קנה כל מנייה בגרסה כלשהי של ה"עולם הנואומנלי".

חשוב לזכור את הפסיכואפיסטמולוגיה של רופא האליל ויחסו אל אטילה, כדי להבין את הדרך שבחרו האינטלקטואלים ללכת בה: רופא האליל מצפה מאטילה שיהיה מגינו כנגד המציאות, כנגד הנחיצות שבהכרה שכלית ובו בזמן מצפה הוא לשליטה במגינו זה, הזקוק לאישור מיסטי בלתי ניתן להבנה, כסם להקלת רגשי אשמתו הכרוניים. אין בטחונם ההדדי נגזר מכל צורה של כוח, אלא מהעובדה שכל אחד מהם אוחז בחולשתו הסודית של משנהו. אין זה בטחונם של שני סוחרים הסומכים על הערכים שהם מציעים זה לזה, אלא בטחונם של שני סחטנים, הסומכים זה על פחדו של זה.

בחברה קפיטליסטית חש רופא האליל כמנודה מטפיסי – כאילו הוכנס בכוח לתוך גיהינום כלשהו הנמצא מחוץ לכל יקום שהוא מוכן לזהות. אין בידו כל אמצעים לשאת ולתת עם תום; אין לו כל אחיזה באדם שאינו מנסה לחיות תוך רגשי אשמה, באיש העסקים הבטוח ביכלתו להשתכר למחייתו – הגאה בעצמו ובערך מוצריו – המניע עצמו באנרגיה בלתי-נכלית ושאפתנות חסרת גבולות לבצע הכל טוב יותר, עוד יותר טוב, ואפילו יותר מכך – המוכן לשאת בעונש על שגיאותיו ומצפה לגמול על הישגיו – המביט ביקום בלהיטותו חסרת הפחד של ילד, היודע שאכן יש לו משמעות – אשר דורש קוים ישרים, מונחים בהירים, הגדרות מדויקות – העומד מול אורה המלא של השמש ואין לו צורך בערפילם האפלולי של המוחבא והסודי, בהתחמקות ערמומית, או במפתח כלשהו של איתות מהפסיכואפיסטמולוגיה השייכת לאשמה.

מה שהציע לאינטלקטואלים איש העסקים היה תאומה הרוחני של פעילותו, זה אשר מפניו ירא רופא-האליל יותר מכל: חופש בשוק הרעיונות.

לחיות על סמך עבודת שכלו של היחיד, להציע לבני-האדם תוצרי החשיבה, לספק להם ידע חדש, לסמוך אך ורק על ערך רעיונותיו ולהישען אך ורק על אמת אוביקטייבית בשוק הפתוח לכל אדם המוכן לחשוב ומקבל עליו את הצורך לשפוט, לקבל או לדחות בכוחות עצמו – זו משימה שרק אדם הנמצא ברמה המושגית של הפסיכואפיסטמולוגיה יכול לקיים או לקבל בברכה. אין זה המקום לרופא האליל ולא לשום "עילית" מיסטית. על רופא האליל להתקיים בחסדו של מגן, בעזרת היתר מיוחד, ע"י מונופולין שמור, ע"י הוצאה מן הכלל, ע"י דיכוי, ע"י צנזורה.

מכיוון שקיבלו כנכונים את הפילוסופיה והפסיכואפיסטמולוגיה של רופא האליל, מצאו עצמם האינטלקטואלים נאלצים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי עצמם ולפנות כנגד ייחודם ההסטורי: נגד סיכויים הראשון של בני-האדם לקיום מקצועי בעזרת האינטלקט. כשהתמרדו האינטלקטואלים נגד "מסחריותה" של החברה הקפיטליסטית, היה הדבר שהתנגדו לו במיוחד שוק פתוח לרעיונות, מקום שבו לא נתקבלו רגשות ובו ציפו מרעיונות שיפגינו תקפותם, מקום שבו הסיכונים גדולים, אי-הצדק בחזקת האפשר, וכל מגן אינו קיים זולת המציאות האובייקטיבית.

כשם שמאז הרנסאנס חיפש אטילה רופא אליל משלו, כך חיפשו האינטלקטואלים אטילה משלהם מאז המהפכה התעשייתית. את השניים הללו הפגיש המוסר האלטרואיסטי וצייד אותם בנשק לו נזקקו. השטח בו גילו איש את משנהו היה הסוציאליזם.

אלו שהחלו בהתקוממות כנגד החופש ובדרישה לחזרה אל המדינה האבסולוטית לא היו אנשי העסקים, התעשיינים, העובדים או ארגוני העובדים, גם לא שרידיה של האריסטוקרטיה הפיאודלית: היו אלה האינטלקטואלים. היו אלה מגיניו המיועדים של השכל שהסיטו את האנושות חזרה לשלטון הכוח האלים.

כשהיא צומחת במשך המאה התשע-עשרה, נוצרת ומכוונת מתוך סלונים אינטלקטואלים, בתי-קפה בצידי מדרכות, מסבאות בירה במרתפים וכיתות באוניברסיטאות, איחדה המהפכה האנטי-תעשייתית את רופאי האליל עם האטילות. הם דרשו זכות כפיית רעיונות תחת איום רובה, כלומר: באמצעות כוח הממשלה, וכפיית כניעת האחרים למתי-אלה שישיגו את השליטה במנגנון הממשלתי. הם רוממו את המדינה כ"התגלמות הטוב", כשהאדם משרתה המושפל והציעו למדינה סוציאליסטית גרסאות רבות כאותן אלה של המוסר האלטרואיסטי, אך בשני המקרים היו השינויים שטחיים בלבד, בעוד שהתמצית הקניבלית נשארה בעינה: סוציאליזם הינו דוקטרינה שלפיה אין לאדם זכות להתקיים למען עצמו, שחייו ועבודתו אינם שייכים לו אלא לחברה, שהצידוק היחידי לקיומו הינו שירותיו לחברה, ושזו רשאית לעשות בו כטוב בעיניה בכל צורה שתישא חן לפניה למען כל שהיא סוברת לטובתה הקולקטיבית-שבטית.

רק האטילאיסטים, הפרגמטיסטים, הפוזיטיביסטים, בעלי המנטליות האנטי-מושגית – אלה שאינם מעניקים כל תוקף להפשטות, כל משמעות לעקרונות וכל כוח לרעיונות – אלה הם היכולים לתמוה עדיין מדוע חייבת דוקטרינה תאורטית מסוג זה להוביל בפועל לשטפי דם ואימה גסה ובלתי אנושית השייכות לחברות סוציאליסטיות כגון גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית. רק מנטליות אטילאיסטית יכולה לטעון עדיין שאין איש יכול להוכיח שהללו חייבות להיות התוצאות ההכרחיות – או לנסות ולטפול זאת עדיין על "חוסר שלמותו" של הטבע האנושי או על רוע כנופיה מסוימת ש"בגדה באידיאל אצילי", ועדיין להבטיח שכנופייתו שלו תבצע את הדבר טוב יותר ותגרום לדברים לפעול כשורה – או למלמל עדיין בקול רוטט שהמניע לכל זה היה אהבת האנושות.

אך העמדת הפנים הפכה שקופה, התחמקויות אינן עוזרות יותר; האינטלקטואלים מודעים לאשמתם, אך נאבקים עדיין להתחמק מסיבותיה וטופלים אותה הלאה על היקום כולו, על חוסר האונים הגורלי האנושי-מטפיסי.

מפורריה של תודעת האדם או של תרבות החברה הינם אשמה ופחד. התרבות האמריקאית מתפוררת כיום לפירורים ע"י שלושת ההיבטים החודרים לאווירה האינטלקטואלית שלנו, אלה המאפיינים לרגש אשמה: אל תביט – אל תשפוט – אל תהיה בטוח.

משמעותם הפסיכואפיסטמולוגית ומימושם של שלשת אלה הינם: אל תאחד – אל תעריך – ותר.

עמדתו האחרונה של האטילאיזם, בפילוסופיה וגם במדע, הינה טענתם המוסכמת של הניאו-מיסטיקונים כולם שאיחוד )אינטגרציה) הוא בלתי אפשרי ובלתי-מדעי. הבריחה מן הרמה המושגית של התודעה, התכווצותו הנמשכת של חזון האדם מטה אל תחום אטילה, הגיעה כעת לשיאה הסופי. תוך פרישה מן המציאות ומן האחריות המוטלת עליהם, מכריזים הניאו-מיסטיקונים כי ישויות אינן קיימות, קיימים רק יחסים ויש לחקור יחסים ללא דבר שיתייחס, ובו בזמן מכריזים הם שכל נתון הוא יחידי ונפרד וששום נתון אינו ניתן לייחוס לנתונים אחרים כלשהם – שהקשר אינו שייך לעניין וכל דבר ניתן להוכיח או לסתור באוויר ובאמצע הזרם, שככל שצר יותר נושא הלימוד כך טוב יותר – ושסימן ההיכר של ההוגה ושל המדען הינו קוצר-ראייה.

בניית מערכות שיטתית – איחודו של ידע לסכום שיטתי ולהשקפה עקבית אודות המציאות – מגונה כאי-רציונלית מיסטית ובלתי מדעית ע"י כל האטילאיסטים. זוהי צורת כניעתו התמידית של אטילה לרופא האליל – והדבר מסביר גם מדוע פונים מדענים רבים כל כך לאלוהים או לסוגי מנוסות מיסטיות כל כך, שהיו גורמות להסמקה אף אצל רופא אליל מהדור הישן. שום תודעה אינה יכולה לקבל התפוררות כמצב נורמלי ותמידי. המדע נולד כתוצאה ותולדה של הפילוסופיה. אין הוא יכול להתקיים ללא בסיס פילוסופי מוצק (ואפיסטמולוגי בפרט). אם נכחדת הפילוסופיה, המדע הוא הבא בתור.

למעשה הושלמה כבר הסתלקות הפילוסופיה. כרופאי אליל, מצהירים הפילוסופים של ההווה, שאיש אינו יכול להגדיר מהותה של פילוסופיה או מהן משימותיה המסוימות, אך אין זה צריך למנוע מאיש מלעסוק בה כבמקצוע. כאטילאיסטים מצהירים הם שהשימוש בהפשטות רחבות או במושגים הינו סימן ההיכר של ההדיוט, של הבור, או של האדם מן הרחוב – בעוד שהפילוסוף הינו זה, אשר ביידעו את כל הקשיים המעורבים בבעיית ההפשטות, עוסק רק במוחשי.

הצו "אל תשפוט" הינו שיאו של המוסר האלטרואיסטי אשר ניתן, היום, לראותו בתמציתו העירומה. כאשר מתחננים אנשים לסליחה, לכפרה קוסמית חסרת שם על רוע חסר-וידוי, כשהם מגיבים בחמלה מיידית על כל אשמה ולגבי כל המבצע מעשה אכזריות, בעודם מתעלמים באדישות מגופותיהם שותתות הדם של הקרבנות והחפים מפשע – אזי ניתן לראות את מטרתו האמיתית, מניעו ומשמעותו הפסיכולוגית של המפתח האלטרואיסטי. כאשר רוטנים אנשים רחומים אלו בשנאה כנגד כל המבטא שיפוט מוסרי תוך צוויחה שההחלטה הנחושה ללחום ברע מהווה את הרע היחידי – אזי אפשר לראות נכוחה את סוג ההמחאה הבלתי חתומה שמגיש המוסר האלטרואיסטי.

הגישה שהיא, אולי, מוגת הלב מכולן הינה הגישה המבוטאת בצו "אל תהיה בטוח". זוהי, כפי שנאמר במפורש ע"י אינטלקטואלים רבים, הצעת הרעיון שאם אין איש בטוח בדבר כלשהו, אם איש אינו מחזיק בדעות תקיפות, אם כל אחד מוכן להיכנע לכל אחד אחר, לא יצוץ ויעלה ביננו כל דיקטטור ונצליח להתחמק מן ההרס השוטף את שאר העולם. זהו קולו הנסתר של רופא האליל המודה בכך שהוא רואה בדיקטטור, באטילה, דמות בעלת כוח, בטחון ודעות שאינן מתפשרות. דבר, מחוץ לפאניקה פסיכואפיסטמולוגית, אינו יכול לסמא את האינטלקטואלים הללו בפני העובד שדיקטטור, ככל גנגסטר, בורח מפני הסימן הראשון של התנגדות בטוחה; שהוא יכול לעלות אך ורק בחברה של מתפשרים חסרי-יציבות וחסרי בטחון כאותם אלו הממליצים עליהם, כחברה המזמינה בריון להשתלט עליה; שמשימת ההתנגדות בפני אטילה יכולה להתבצע רק בידי בעלי דעות חסרות פשרה ובעלי בטחון מוסרי – ולא ע"י תרנגולות המחביאות את ראשן בחול )"בת יענה" הינה מטפורה גדולה ומכובדת מדי למקרה זה).

תוך סלילת הדרך לאטילה, שבים עדיין האינטלקטואלים וטוענים, כבר לא מתוך שכנוע אלא מתוך שינון עיוור, שאין גידול כוח הממשלה מהווה צמצום החירות – שדרישת קבוצה אחת לחלק שאינה ראויה לו מתוך הכנסת קבוצה אחרת אינה סוציאליזם – שלהרס זכויות הרכוש הפרטי אין השפעה על כל זכויות אחרות – שרוח האדם, האינטליגנציה, והיכולת היצירתית הם "אוצרות לאומיים" )כמכרות, יערות, מפלים, שמורות התאו וגנים לאומיים) המיועדים לניהול, תמיכה וניצול
ממשלתיים – שאנשי העסקים הינם עריצים אנוכיים בגלל מאבקם לשמור על החירות, בעוד שה"ליברלים" הינם מגיני החופש האמיתיים בגלל היותם נלחמים להגברת הפיקוח הממשלתי – שעובדת היותנו מתדרדרים במדרון בנתיב שהביא להריסת כל מדינה אחרת, אינה מוכיחה שנתיב זה יהרוס את זו שלנו – שדיקטטורה אינה דיקטטורה אם איש אינו קורא לה בשם המופשט הזה – ושבכל מקרה, איש מאתנו אינו יכול למנוע זאת.

איש אינו מאמין עוד בכל זה, ובכל זאת אף אחד אינו קם נגד. בכדי לקום כנגד דבר כלשהו, זקוק אדם למערכת תקיפה של עקרונות, כלומר: לפילוסופיה.

אם תיכחד אמריקה, יהיה זה בעטיו של מחדל אינטלקטואלי. לא קיים כל קשר שטני להשמדתה. אין קנוניה היכולה להיות די גדולה ודי חזקה לשם כך. אותן מזימות של הסוציאליסטים-של-בתי-קפה, אשר קיימות ללא כל ספק, נרקמות ע"י חבורות אנשים בינוניים, ניאורוטים ונפחדים המוצאים את עצמם נדחפים להנהגה לאומית כי אין אף לא אחד אחר שיפסע קדימה; ככייסים הם, שבסך הכל נתכוונו לחטוף תקנת רווחה או שתיים ומצאו לפתע כי קרבנם חסר הכרה, כי הם נמצאים לבדם בארמון מלא עושר אגדי, כשכל הדלתות פתוחות ובידם תפוקת עבודתו של פורץ מקצועי; הבט בהם כשהם נזעקים כי לא נתכוונו לכך, שלא הטיפו מעולם להלאמת כלכלת המדינה. ובאשר לקושרים הקומוניסטים שבשירות רוסיה הסובייטית, הם מהווים את ההמחשה הטובה ביותר של נצחון ע"י מחדל: הישגי ניצחונותיהם מוגשים להם ע"י ויתורי קרבנותיהם. אין כל תנועה לאומית לסוציאליזם או לדיקטטורה באמריקה, אין כל "איש על גבי הסוס" או דמגוג פופולרי, אין דבר מלבד אנשי פשרה מגששים ואופורטוניסטים נפחדים, ובכל זאת נעים אנו לקראת סוציאליזם כללי, מלא, בעת שקולות ציניים ויגעים אומרים לנו כי זו המגמה ההיסטורית שאין לעמוד בפניה. בהסטוריה, גורל וקנוניה קל להאמין מאשר באמת העכשווית: שאנו מונעים רק ע"י התמדתו העצלה של מוח בלתי ממוקד.

הקולקטיביזם מת כאידיאל חברתי, אך הקפיטליזם עדיין לא נתגלה. הוא אינו יכול להתגלות בעזרת הפסיכואפיסטמולוגיה של רופאי האליל והאטילאיסטים – ולגבי איש העסקים, זה נאבק לשכוח שאי פעם הכירו. וזאת היא אשמתו שלו.

מבחינה היסטורית החל איש העסקים כקרבנם של האינטלקטואלים, אך אין בנמצא כל עוול או ניצול היכולים להתמיד בהצלחה לאורך זמן ללא ברכת הקרבן. איש העסקים, שלא יכול היה להסכים להנהגתם האינטלקטואלית של רופאי האליל שאחרי קאנט, ביצע שגיאה פטאלית כאשר עזב לרשותם את שדה האינטלקט. הוא נתן להם ליהנות מן הספק, על חשבונו: הוא הגיע למסקנה שאין גיבובי דבריהם חסרי המשמעות יכולים להיות כה רעים כפי שהם נשמעים לו, שחסרה לו ההבנה, אך אין ברשותו הקיבה הדרושה כדי לנסות ולהבין סוג זה של חומר ועם כל הכבוד, הוא יניח לזה במנוחה. שום רופא אליל לא יכול היה לקוות לויתור משחית יותר.

בהפכו אנטי-אינטלקטואלי, דן איש העסקים את עצמו לעמדת אטילה. ע"י הגבלת דאגותיו, מטרותיו והשקפותיו אך ורק לפעילותו היצרנית המסוימת, נאלץ הוא להגביל את ענייניו לתחומו הצר של אטילה – תחומם של הפיסי, החמרי, הנוכח והמיידי. כך ביתק עצמו לשניים בידי סתירה פנימית: פעילותו בעסקים התבצעה ברמה מושגית שכלית בטוחה מבחינה פסיכואפיסטמולוגית, אך הוא דיכא את שאר צדדיהם של חייו ומחשבתו, בעוד הוא מניח לעצמו להיגרר בפסיביות לאורך הזרם התרבותי הכללי, בתמהון בלתי ממוקד, ברמתו התפישתית של אדם האומד עצמו חסר אונים לשפיטת הדברים שהוא תופש, ומסיבה זו הפך, לעיתים קרובות מדי, לתופעה הטרגית של גאון בעסקים שהוא "בביט" בחייו הפרטיים.

הוא דיכא וויתר על כל ענין ברעיונות, על כל חיפוש אחר ערכים אינטלקטואליים או עקרונות מוסריים. הוא לא יכול היה לקבל את המוסר האלטרואיסטי, כשם ששום אדם בעל כבוד עצמי אינו יכול לקבלו, ולא מצא כל פילוסופיית מוסר אחרת. הוא חי בהתאם למפתח סובייקטיבי משלו – מפתח הצדק, מפתח המסחר ההוגן – מבלי לדעת איזו מעלה מוסרית עליונה מייצג זה. גרסתו הפרטית להבנת האלטרואיזם – במיוחד באמריקה – קיבלה צורה של נדיבות עצומה, נדיבותו מלאת השמחה, התמימה וטובת הלב של אדם הבטוח בעצמו, התמים מכדי לחשוב שהוא נשנא בגלל הצלחתו, שאנשי המוסר האלטרואיסטי דורשים שיתרום מס כספי, לא מתוך נדיבות לב אלא לשם כפרה על אשמת היותו מצליח. היו גם יוצאים מן הכלל: היו אנשי עסקים אשר קיבלו עליהם את מלוא משמעותו הפילוסופית של האלטרואיזם ואת משא האשם המכוער שעמו, אך הללו לא היוו את הרוב.

כיום הינם הרוב. אין אדם או קבוצת אנשים היכולה להתקיים תחת לחצו של עוול מוסרי במשך זמן בלתי-מוגבל: הם חייבים להיכנע או למרוד. רוב אנשי העסקים נכנעו; היה צורך בפילוסוף שיתן בידיהם את כלי הנשק האינטלקטואליים למרד, אך הם ויתרו על כל עניין בפילוסופיה. הם הסכימו למשא אשמה שהיו חפים ממנה; הם הסכימו לתווית "מטריאליסט וולגרי" שתוצמד אליהם; הם קיבלו את ההאשמות של "תאוות בצע גזלנית", גזלנות לגבי העושר אשר הם יצרו, תאוות בצע לגבי האוצרות אשר אילולא הם, לא היו קיימים מלכתחילה. כתוצאה מכך, במודע או שלא במודע, הם נדחפו למרירותו הצינית של הנימוק שהאנשים הינם אי-רציונליים, שהשכל הינו חסר אונים ביחסי אנוש, ששדה הרעיונות הינו מין רמאות אפלה, ענקית ובלתי-מובנת.

אין איש היכול להסכים עם אשמה שאינו ראוי לה מתוך חסינות פסיכולוגית. כשהם פותחים את דרכם ככיתה האמיצה ביותר של בני האדם בהיסטוריה, החליקו אט אט אנשי העסקים למעמד של אנשים המונעים ע"י פחד כרוני – בכל ההיבטים של קיומם: החברתי, הפוליטי, המוסרי והאינטלקטואלי. מדיניותם הציבורית מורכבת מפיוס אויביהם הגרועים ביותר ופיצוי מתקיפיהם הבזויים ביותר, מנסיונות לבוא לידי הסכם עם בני האדם ההורסים אותם, מהזרמת כספים המיועדים לתמיכה בפרסומים שמאלניים ופוליטיקאים "ליברליים", כשהם ממנים קולקטיביסטים מוצהרים כאחראים ליחסי הציבור שלהם ואז מבטאים – בנאומים ובפרסומים על גבי עמוד עיתון שלם – הצהרות סוציאליסטיות על כי מטרתם היחידה הינה שירות נטול-אנוכיות לחברה והתנצלויות אלטרואיסטיות על עובדת היותם שומרים לעצמם שניים או שלושה אחוזי רווח מעסקי מליוני הדולר שברשותם.

ישנם מניעים שונים ורבים מאחורי מדיניות זו. מספר אנשים מונעים ע"י אשמה אמיתית: הם הינם הסוג החדש של אנשי-עסקים, תוצריה של "כלכלה מעורבת" העושים כסף לא ע"י יכולת יצרנית ותחרות בשוק החפשי, אלא בעזרת קשרים פוליטיים, טובות הנאה ממשלתיות, סובסידיות, הצבעות וזכויות מיוחדות; מבחינה פסיכואפיסטמולוגית קרובים הם יותר לאטילה מאשר ליצרן, ויש להם סיבה טובה לחוש אשמה; אחרים נדחפים בעל קורחם לעמדה מעורבת שבה הם מתקיימים עדיין בכוח יכולת יצרנית, אך בכדי לתפקד כהלכה תלויים הם בטובות הנאה
ממשלתיות; הם הקרובים ביותר למצב של הרס עצמי. רוב אנשי העסקים – אולי בעלי היכולת והטובים ביותר – עובדים בשקט ולעולם אין שומעים עליהם בציבור. רוב אנשי העסקים ויתרו, קרוב לודאי, על הציפייה לצדק כלשהו מן הציבור, אך ישנו מניע אחד שיותר מדי אנשי עסקים שותפים לו והוא מהווה העונש לויתור על האינטלקט: פחד מרעיונות, שאין מודים בו, תחת השכנוע המוצהר שרעיונות הינם חסרי תועלת, המוביל להתחמקות עצבנית ועיקשת, הרגשת חרדה או תקוה שהעושר כשלעצמו מהווה כוח ושרק לרכוש חמרי ישנה חשיבות מעשית.

כיום נפגשים איש העסקים והאינטלקטואל בלווית פחדם ובוזם ההדדי של אטילה ורופא האליל. איש העסקים איבד בטחונו בתיאוריות כולן ופועל לתועלת טווח הרגע, ללא העזה להביט לעתיד. האינטלקטואל ניתק עצמו מן המציאות ועוסק בלהטוטי מלים חסרי תועלת לגבי רעיונות, כשאין הוא מעז להפנות מבט אל העבר.

איש העסקים אומד את האינטלקטואל כבלתי-מעשי. האינטלקטואל מעריך את איש העסקים כבלתי-מוסרי. אך, בסתר, מאמין כל אחד מהם כי ברשות עמיתו קיימת יכולת מסתורית שהוא חסר אותה, כי השני הינו אדון המציאות האמיתי ומייצגו האמיתי של הכוח להתמודד עם המציאות.

ע"י גישה זו וההנחות הפילוסופיות אשר מהן היא נובעת, משמידים שניהם איש את רעהו. חלקה הגדול של האשמה שייך לאינטלקטואל: באחריותו שלו היתה הדאגה להנהגה הפילוסופית שבגד בה ועתה הוא עורק ממנה מול פני האויב.

המחזה האנכרוניסטי המגוחך ביותר בהסטוריה הינו מראם של האינטלקטואלים המודרניים המעלים את קולו הקדמון של רופא האליל, וזאת באמצעה של חברה תעשייתית, המקוננים על הייסורים חסרי התקווה שבחיים על פני האדמה, על שפלות האדם, חוסר האונים של רוחו, הוולגריות הנחותה שברדיפת חמרנות ואצילות ההשתוקקות לעל-טבעי.

ההדים המשיבים להם הינם קולותיהם הרגילים של רופאי האליל מימי הביניים המתחילים להשמע פעם נוספת, מטיפים לתורת אין-אונים גזור מראש הטבוע באדם, לתורת ענווה, סבילות, כניעה וויתור – כאן, בניו יורק, האנדרטה הגדולה ביותר ליכולת רוח האדם – ומכריזים כי כל אסונות התקופה החדשה הינם עונש האדם על גאוות הישענותו על האינטלקט שברשותו, על ניסיונו לשפר את תנאי קיומו, לבסס חברה רציונלית ולהשיג דרך חיים מושלמת על פני האדמה.

בויכוח טלוויזיוני נתבקש לאחרונה אינטלקטואל שמרן להגדיר את ההבדל שבין "שמרן" ל"ליברל". הוא ענה כי "ליברל" הוא זה שאינו מאמין בחטא הקדמון. על כך מיהר אינטלקטואל ליברלי להגיב: "אנחנו דווקא כן מאמינים" – אך המשיך והוסיף שהליברלים מאמינים כי יש בידם לשפר את חיי האדם רק במעט.

כזו היא פשיטת רגל של תרבות.

האינטלקטואלים החדשים חייבים לפסוע לתוך מרכזה של ריקנות אפורה וקודרת זו – וחייבים הם לקרוא תגר על הסוגדים לגזירה, כניעה ומוות, בגישה שביטויה הטוב ביותר יומחש בשינוי קל של הצדעה עתיקה: "אנו שאיננו הולכים למות…"

מי הינם אלה שיהיו האינטלקטואלים החדשים? כל גבר או אישה המוכנים לחשוב, כל אותם היודעים כי על חיי אדם להיות מונחים ע"י השכל, אלה המעריכים את חייהם ואינם מוכנים להסגירם לפולחן הייאוש בג'ונגל מודרני של אין-אונים ציני, כשם שאינם מוכנים להסגיר את העולם לימי הביניים ולשלטון האלימים.

מעולם לא היה הצורך בהנהגה אינטלקטואלית גדול כפי שהינו כיום. אין כל יצור אנושי בעל שמץ ערך אישי היכול להסכים למסירת חייו בלא להרים יד – או רוח – להגנתם, במיוחד לא באמריקה, המדינה שנוסדה על הנחת היסוד של בטחונו העצמי של האדם והערכתו העצמית. האמריקאים ידעו כיצד להקים הישג חמרי עצום במרכז השממה כנגד התנגדות שבטים פראיים. הדבר שדרוש היום הינו להקים מבנה פילוסופי מתאים אשר בלעדיו לא תוכל גדולה חומרית זו להתקיים. גורד שחקים אינו יכול עמוד על בסיס סיסמאות קיר, על פרסומות עמוד שלם, לא על תפילות, גם לא על שפות-על. השממה החדשה אותה יש לשקם הינה הפילוסופיה, הנטושה כיום לחלוטין, כשעשבי הבר של תורות פריהיסטוריות צומחות ועולות בם שוב כדי לבלוע את החורבות. כדי לתמוך תרבות לא יהא די בדבר שהוא פחות מבסיס פילוסופי חדש. מצבו הנוכחי של העולם אינו הוכחה לחוסר האונים של הפילוסופיה, אלא הוכחה לכוחה של זו. הפילוסופיה היא זו שהביא את בני-האדם למצב זה – וזו תהיה רק הפילוסופיה שתחלצם ממנו.

האנשים שביכלתם להפוך לאינטלקטואלים החדשים הינם אוצרותיה החבויים של אמריקה. מספרם גדול כנראה מכפי שניתן לשער; הם קיימים בכל מקצוע, אפילו בינו לאינטלקטואלים הנוכחיים, אך הם זרועים בעמדת חוסר-אונים שקט במרחבי הארץ, או חבויים באותה מחתרת, אשר בלעה לעיתים קרובות מדי בהסטוריה האנושית את מיטב הפוטנציאל האנושי: הסוביקטיביות. הם אנשים אשר אבדו זה זמן רב כל שמץ של כבוד כלפי קנה-מדה תרבותיים, שאליהם הם מסתגלים אמנם, אך מחביאים הם את דעותיהם, מדכאים את רעיונותיהם או מעלימים את רוחם, בעת שכל אחד מהם חש כי אין לו סיכוי כנגד האחרים, כשכל אחד מהם משמש בתפקידי קרבן ומהרס כאחד. האינטלקטואלים החדשים יהיו אותם אלו שיצאו לשטח הפתוח ויהיה ברשותם האומץ לשבור את המעגל הזדוני.

אם יביטו אלה במצב תרבותנו יראו הם שכל המחזה האומלל אינו מחזק אלא ע"י שגרה והעמדת פנים המסווים מבוכה ופחד: איש אינו מעז לפסוע הצעד החדש הראשון וכל אחד מחכה ליזמת שכנו. אם מגיעה חברה לדרגה שבה מקבל כל אדם את התחושה שהינו "זר ונפחד בעולם שלא הוא יצר אותו", עולם זה שויתר עליו ייווצר ע"י אטילה. הצורך הגדול כיום הינו לאנשים שאינם זרים למציאות, מכיוון שאין הם חוששים מחשיבה. האינטלקטואלים החדשים יהיו אלה שייקחו על עצמם את היזמה והאחריות: יבדקו את ההנחות הפילוסופיות שברשותם, יזהו את ההשקפות שהם מחזיקים בן, יאחדו את רעיונותיהם לכלל שלמות הגיונית ועקבית ואז יציעו למדינה השקפת קיום אשר הנבונים והישרים יוכלו ללכת בעקבותיה.

האינטלקטואל החדש יהיה אדם המקיים משמעותו המדויקת של תארו: אדם המודרך בעזרת האינטלקט שלו – לא עוד זומבי המודרך ע"י רגשות, אינסטינקטים, דחפים, משאלות, גחמות או התגלויות. כשיסיים את שלטון אטילה ורופא האליל ישליך הוא ממנו והלאה את ההנחה הבסיסית שעשתם לאפשריים: ההפרדה נפש-גוף. הוא ידחה את ההתנגשויות והסתירות האי-רציונליות, כגון: מוח כנגד לב, מחשבה כנגד פעולה, מציאות כנגד רצון, המעשי כנגד המוסרי. הוא יהווה אדם מאוחד, כלומר: הוגה שהינו איש פעולה. הוא יידע כי רעיונות המנותקים ממימושן העוקב הינן רמאות, ושפעולה המנותקת מרעיונות הינה התאבדות. הוא יידע כי רמתה המושגית של הפסיכואפיסטמולוגיה – הרמה הרצונית של שכל וחשיבה – הינה צרכו הבסיסי של קיום האדם ומעלתו המוסרית העליונה, הוא יידע כי בני-האדם זקוקים לפילוסופיה לשם מטרת החיים שעל פני האדמה.

האינטלקטואל החדש יאחד מחדש את שני התאומים שמעולם לא היו צריכים לעמוד בנפרד: האינטלקטואל ואיש העסקים. האינטלקטואל יכול לקום מבין האנשים הטובים ביותר – כלומר: הרציונליים ביותר – בשני מחנות אלו. במקומם של רופא האליל שלא בכוונה והאטילה שבעל-כורחו, יצור האיחוד מחדש שני טיפוסים: ההוגה המעשי ואיש העסקים הפילוסוף.

הטובים שבאינטלקטואלים היום צריכים לשקול את הכוח העצום שהם מחזיקים בידיהם אך מעולם לא טרחו להשתמש בו או להבינו בשלמותו. אם מרגיש אחד מביניהם כי הינו חסר ישע, בנה החורג וחסר היעילות של תרבות "חמרנית" אשר אינה מעניקה לו עושר והכרה, תנו לו להיזכר במשמעות תארו: כוח טמון באינטלקט שלו. לא בתחושותיו, רגשותיו או האינטואיציות שלו. לא איש העסקים הוא זה ששדד ממנו את יעילותו אלא אותם חבריו למקצוע אשר השפילו את מקצועם לרמה של קוסמים, מנחשים בעלי-תה ואורקל מיער-העד. תנו לו לנתק קשריו עם הניאו-מיסטיקונים; תנו לו לגלות כי רעיונות אינם בריחה מהמציאות או תחביב לנאורוטים "חסרי פניה" במגדל-שן, אלא הכוח הגורלי והמעשי ביותר בקיום האנושי. תנו לו להפוך, אזי, למנהיג אינטלקטואלי הלוקח על עצמו את האחריות המלאה לתוצאותיהן המעשיות של התיאוריות שלו.

הטובים שבאנשי העסקים חייבים לשקול את פעולת העושר ולחשוף את העובדה שהכוח העומד אחרי גבו של הרע הבלתי מובן המשוסה נגדם כיום שייך להם עצמם. עושר, בתור שכזה, הינו מכשיר בלבד; ע"י ויתורו על האינטלקט, העמיד איש העסקים את עושרו בשרות מהרסיו. אין עליהם להלאים את רכושו כלל: זה זמן רב שהלאימו את רוחו. הניחו לו לגלות כעת כי פעולה מעשית ללא בסיס תיאורטי משיגה את ההפך ממטרותיה, ואין חוסר-אחריות אינטלקטואלי הדרך לברוח מאויביו. אזי תנו בידו לגלות את כוח פעולת הפילוסופיה.

במקום התכניות המגוחכות של "חילופי סטודנטים" בין אמריקה ורוסיה הסובייטית, לשם המטרה המוצהרת של "השגת הבנה הדדית" יש לקיים תכנית פרטית התנדבותית של "חילופי סטודנטים" בין האינטלקטואלים ואנשי העסקים, שתי הקבוצות הזקוקות ביותר זו לזו ובכל זאת יודעות ומבינות פחות זו לגבי זו מאשר הן יודעות ומבינות לגבי כל חברה נכריה בכל פינה מרוחקת של כדור הארץ. על אנשי העסקים לגלות את האינטלקט; על האינטלקטואלים לגלות את המציאות. הניחו לאינטלקטואלים להבין פשר טבעו ופעולתו של השוק החפשי כדי שיוכלו להציע לאיש העסקים ולציבור הרחב את הדרכתה של מסגרת התייחסות תיאורטית ומובנת המיועדת למשא ומתן בין אנשים, חברה, פוליטיקה וכלכלה. הניחו לאנשי העסקים לרכוש את ידע בעיותיה הבסיסיות ועקרונותיה של הפילוסופיה כדי שידעו איך לשפוט רעיונות ולאחר מכן הניחו להם לשאת באחריות המלאה לסוג האידיאולוגיות שאותן בוחרים הם לממן ולתמוך.

הניחו לשניהם לגלות את טבעו, התיאוריה וההסטוריה האקטואלית של הקפיטליזם; שתי הקבוצות בורות במידה שווה בנושא זה. אין נושא אחר הנחבא בעבי כמות כה רבה של עיוותים, טעויות, תיאורים בלתי-נכונים וזיופים. תנו בידם ללמוד את העובדות ההסטוריות ולגלות כי כל הרעות שמקובל ליחסן לקפיטליזם נגרמו, נעשו להכרחיות ונתאפשרו רק בעטיים של פיקוחים ממשלתיים שנכפו על הכלכלה. בכל מקרה ששומעים הם גינויו של הקפיטליזם, תנו להם לבדוק את העובדות ולבחון איזה משני העקרונות המתנגדים – שוק חפשי או פיקוחים ממשלתיים – הינו האחראי לעוולות המוצהרות. בעת שמאזינים הם לבני אדם הטוענים כי הקפיטליזם קיבל את הסיכוי שלו ונכשל, הניחו להם לזכור שהדבר שנכשל לבסוף היה כלכלה "מעורבת", שהסיבה לכישלון היו הפיקוחים מלמעלה, ושהדרך להציל מדינה אינה ע"י כך שמכריחים אותה לבלוע כוס מלאה "בלתי מעורבת", של הרעל הקוטל אותה.

האבות המייסדים היו האינטלקטואלים הראשונים של אמריקה ובינתיים, האחרונים. את הקו הפוליטי הבסיסי שהניחו חייבים להמשיך האינטלקטואלים החדשים. כיום אבוד נתיב זה מתחת לשכבות על גבי שכבות של מחמקים, משמעויות כפולות וזיוף פשוט; רופאי האליל של תקופתנו טוענים כי עקרונם הבסיסי של האבות המייסדים היה אמונה והסכמה נטולי ביקורת עם המסורת; האטילאיסטים של תקופתנו טוענים כי עקרון בסיסי זה היה שיעבוד הפרט לקולקטיב והקרבתו לטובת הציבור. מה שחייבים האינטלקטואלים החדשים להזכיר לעולם הינו שעקרונם הבסיסי של האבות המייסדים היה זכותו של אדם על חייו, על חירותו, על הדרך לביקוש אושרו – שמשמעותה – זכות האדם להתקיים למען עצמו, ללא הקרבת עצמו לאחרים וללא הקרבת אחרים לעצמו; מימושה הפוליטי של זכות זו הינה חברה בה נושאים ונותנים אנשים כסוחרים זה עם זה, בחליפין, מתוך רצון לתועלתם ההדדית.

ההנחות המוסריות שמשמעותן חבויה בפילוסופיה הפוליטית של האבות המייסדים, במערכת החברתית שהקימו ובכלכלת הקפיטליזם, חייבות כיום להיות מוכרות ומקובלות כפילוסופיית מוסר מפורשת. משמעותן החבויה אינה בשליטתם המודעת של אנשים ואלה יכולים לאבדה ע"י משמעויות חבויות אחרות בלי דעת מהו שהם מאבדים, מתי ולמה. היה זה מוסר האלטרואיזם שהכשיל את אמריקה ומשחית אותה כעת. מתחילת קיומה נקרעה אמריקה בין שיטתה הפוליטית והמוסר האלטרואיסטי. הקפיטליזם והאלטרואיזם מתנגשים זה בזה; הם הפוכים זה לזה מבחינה פילוסופית; אין הם יכולים להתקיים בו בזמן באותו אדם או באותה חברה. כיום, הגיעה סתירה זו לשיאה הסופי; הברירה קיימת בחתך ברור: או מוסר חדש של אינטרס עצמי רציונלי שתוצאותיו חופש, צדק, קידמה ואושר לאדם על פני האדמה – או המוסר הארכאי של האלטרואיזם שתוצאותיו עבדות, אלימות, אימה מתמדת ומזבחות הקרבה.

המשבר העולמי של ימינו הינו משבר מוסרי – וכל דבר הפחות ממהפכה מוסרית לא יוכל לפתרו: מהפכה מוסרית שתברך ותשלים את הישגה הפוליטי של המהפכה האמריקאית. התחמקויות, התעלמויות והתנצלות מלאת אשמה לא יעזרו עוד. העוול המשפיל שהעניש מעלה על עובדת היותה מעלה, אשר כפה אנשי עסקים להתנצל על יכלתם, על שגשוגם והישגיהם הושלך בהטלה לקנה מדה עולמי ותורגם למחזה המשפיל של אמריקה המתנצלת בגין מעלותיה וגדולתה לפני בית המטבחים העקוב מדם של מימוש האלטרואיזם שהוא רוסיה הסובייטית.

על האינטלקטואלים החדשים להלחם לקפיטליזם לא כנושא "מעשי", גם לא כנושא כלכלי, אלא, בגאווה הצודקת ביותר, כנושא מוסרי. לכך ראוי הקפיטליזם וכל דבר הפחות מכך לא יציל את קיומו.

האינטלקטואלים החדשים חייבים לקחת על עצמם את משימת בניית תרבות חדשה על יסוד מוסרי חדש אשר לא תהיה, בפעם הזו, תרבותם של אטילה ורופא האליל, אלא תרבות היצרן. הם יצטרכו להיות רדיקלים במובנה המילולי והחיובי של מלה זו: "רדיקלי" משמעו "בסיסי". הקולקטיביסטים הינם נציגי השמרנות האינטלקטואלית, שמירת המוסכמות והסטטוס קוו, הבביטים של היום. הניחו לאותם שאיכפת להם מן העתיד, אלה המוכנים להיאבק לחברה מושלמת להבין שהרדיקלים החדשים הם הלוחמים לקפיטליזם.

אין זו משימה קלה ולא ניתן להשיגה בין לילה, אך לצד האינטלקטואלים החדשים עומד יתרון עצום: המציאות. אין הקשיים שיתקלו בהם בדרכם מחסומי אבן, אלא ערפל: ערפילה הכבד של התפוררות פסיבית, אשר יקשה עליהם למצוא בו איש את רעהו. הם לא יתקלו בהתנגדות מכיוון שהתנגדות, בהקשר זה, תהיה חייבת להתבסס על נשק אינטלקטואלי. באשר לאויביהם, עליהם להסכים לבקשת העוינים אותם – ולהשאירם בידי שמיים.

תהליך זיהויה, שפיטתה, קבלתה והחזקתה של פילוסופיית חיים חדשה הינו ארוך, מסובך ודורש מחשבה, הוכחה, הבנה מלאה ושכנוע. אך ישנם שני עקרונות שעליהם יכול להסכים כל בעל יושר אינטלקטואלי ורצון טוב, כ"מינימום בסיסי", כתנאי מוקדם לכל דו-שיח, שתוף פעולה או תנועה לקראת תחיה אינטלקטואלית, עקרון אחד הוא אפיסטמולוגי, השני הוא מוסרי; אין הם אקסיומות, אך עד שאין אדם מוכיח אותם לעצמו, אין הוא מתאים לדו-שיח אינטלקטואלי. שני העקרונות הינם: א. רגשות אינם אמצעים לידיעה; ב. לשום אדם אין זכות ליזום הפעלתו של כוח פיזי כנגד בני-אדם אחרים.

א. הראשון משני עקרונות אלה מייצג את דחייתה הבסיסית של הפסיכואפיסטמולוגיה השייכת לרופא האליל. משמעותו הינה כי חייב אדם להפריד בין מחשבותיו לרגשותיו בבירור מלא ומדויק. אין אדם חייב להיות כל-יודע בכדי להחזיק בידע; על אדם לדעת רק מה הינו יודע ולהבחינו ממה שהוא חש. אין גם כל צורך בשיטה אפיסטמולוגית פילוסופית מלאה על מנת להבחין בין שימוש שקול לבין רגשות, משאלות, תקוות או פחדים. האנשים הטוענים שאין ביכלתם לעשות כן מתוודים, בסך הכל, כי מעולם לא למדו היאך להשתמש ברוחם ואינם מסוגלים לתפוש, לשפוט או להעריך את המציאות. זו עשוייה להיות בעיה פסיכולוגית ותו-לא, אך היא הופכת לרמאות כאשר נכנסים אנשים כאלה לויכוח פילוסופי ודורשים התחשבות ברעיונותיהם. כל ויכוח, שיתוף פעולה, הסכם או הבנה אינם אפשריים בין אנשים המחליפים הוכחה ברגש.

ב. העקרון השני מייצג את דחייתה הבסיסית של הפסיכואפיסטמולוגיה השייכת לאטילה. הטענה לזכות יזימת הפעלתו של כוח פיזי כנגד אדם אחר – זכות כפיית הסכמתו ע"י איום בהרס פיזי – הינה גירוש עצמי אוטומטי ממלכת הזכויות, המוסר והאינטלקט. מורשתו המגונה, אולי, ביותר של האלטרואיזם בין האינטלקטואלים המודרניים הינה הקבלה האכסיומטית של הכוח האלים והקרבת מאן- דהו כנורמליים וכמהווים חלק הכרחי בחברה האנושית, וסירובם לקחת בחשבון אפשרות של קיום ושיתוף פעולה ללא קרבנות או כפייה בין אנשים. שימו לבכם לכך שאין הם יכולים להבין "אנוכיות" אלא במונחים של הקרבת אחרים לעצמם ואין הם יכולים להבין את פשר עובדת מישהו שאיננו רואה הקרבה כזאת כאינטרס שלו. זהו כמובן וידוי פסיכולוגי על טבע מאווייהם ועל האטילה שבנשמתם. כשמצהירים הם כי אינם מבחינים כל הבדל בין כוח פוליטי לכוח כלכלי – שמשמעותו, אין כל הבדל בין ארה"ב לרוסיה הסובייטית – מתוודים הם על פחדנותו הנבזה של רופא האליל מפני המציאות, הגורמת לו להשוות יצרן לאטילה.

יכול היה אדם לשער שאיש הטוען לתואר איש מוסר, הומניסט או אינטלקטואל, יכלה את חייו תוך נסיון לתכנן – כאידיאל – שיטה חברתית בה אין רשאים כל אדם או קבוצת אנשים ליזום שימוש בכוח פיזי כנגד אף אדם. אך כשזוכר האדם ששיטה כזו אכן תוכננה והייתה קיימת לפני פחות ממאה שנים, אזי יודע האדם כיצד להעריך את בריוני הרוח ונבליה המסרבים לחשוב זאת לאפשרי . כל זמן שמאמינים אנשים כי יזימת שימוש בכוח פיזי ע"י מספר אנשים כנגד בני אדם אחרים מהווה חלק מתאים של חברה מאורגנת – הדברים היחידים שישיגו ושיש ביכלתם להשיג הינם שנאה, אלימות, בריונות, הרס, טבח ומלחמת כנופיות פראית של קבוצה נגד אחרת. כאשר כוח פיזי הינו הבורר הסופי, נדחפים אנשים לתחבל, לקשור ולהתארגן בכנופיות זה כנגד זה מתוך עדיפות להרוס ולא להיהרס; הטובים ביותר נכחדים, אך אטילה עולה לפסגה. יכול, אולי, להתקבל על הדעת ששבטים פראיים, פרימיטיבים לא יכלו לתפוס אורח חיים נטול פנייה לאלימות – וכל אשר השיגו לא היה אלא תוהו ובוהו שטוף דם של מלחמות שבטיות, כפי שממחישים אותם מביניהם שנשארו כיום באותה רמה. אך כשמציעים אנשים לחיות לפי מושגיהם המוסריים של פראי ג'ונגל אלה, כשברשותם טילים גרעיניים ופצצות מימן – אכן ראויים הם לאסון שהם ממיטים על עצמם. אל ניתן לאדם כלשהו מעמד של מטיף לשלום אם מציע הוא או תומך בשיטה חברתית כלשהי היוזמת הפעלת כוח פיזי נגד פרטים, בכל צורה שהיא. אל ניתן לאדם כלשהו מעמד של מטיף לחרות אם מכריז הוא על הזכות להקמת גרסתו לחברה טובה יותר בה ידוכאו באמצעות כוח פיזי פרטים מתנגדים. אל ניתן לאדם כלשהו מעמד של אינטלקטואל אם מציע הוא להעלות גנגסטר למעלת סמכות סופית מעל לאינטלקט – או אם משווה הוא את כוח הכפייה הפיזית עם כוח השכנוע – או אם רואה הוא את כוח השרירים כשווה לכוח הרעיונות.

אין כל מטיף לשכל היכול לטעון לזכות כפיית רעיונותיו על בני-אדם אחרים. אין כל מטיף לרוח חפשית היכול לטעון לזכות כפיית רוחם של אחרים. שום חברה רציונלית, שיתוף פעולה, שום הסכם, שום הבנה ושום דו-שיח אינם אפשריים בין אנשים המציעים רובה כתחליף לשכנוע רציונלי.

אם ברצונם של אנשים בעלי רצון טוב להתכנס יחדיו לשם תמיכה בשכל ולשם ביסוסה של חברה רציונלית, צריכים הם להתחיל ע"י הליכה בעקבות דוגמת הקאובויס במערבונים, אשר השריף אומר להם בכניסה לחדר דיונים: "רבותי, השאירו את אקדחיכם בחוץ".

אלה שיקבלו את ה"מינימום הבסיסי" של ציוויליזציה, את שני העקרונות שנמסרו לעיל, יפסעו את הצעד הראשון לקראת בניית תרבות חדשה במרחביה הפתוחים של הריקנות האינטלקטואלית של זמננו. קיימת סיסמה עתיקה המתאימה למצבנו הנוכחי: "המלך מת – יחי המלך!" יכולים אנו לומר, בהתמסרות דומה לעתיד: "האינטלקטואלים מתים – יחיו האינטלקטואלים!" ולהתקדם לאחר מכן לקראת מילוי האחריות שנשא עמו פעם תואר מכובד זה.