פורסם במדיום, תרגום: אגם קדם לוי
בבלוג Gawker נכתב פעם על איין ראנד: "הקרבה-עצמית זה בשביל אידיוטים, דה! איין ראנד נוהגת ללעוג לקבצנים עניים על היותם כל כך עניים". כמובן, שום מקור לא צוטט כדי לתמוך בטענה הזאת. אז כיצד הספר "מרד הנפילים" התמודד עם אדם מסוג זה? אין ספק שראנד גרמה ל-"גיבורה" שלה לדחוף כל קבצן לתוך תנור – כדי שימות את המוות העלוב שמגיע לו. האם אכן כך?
למרבה המזל, ראנד מספקת בעמוד 540 של "מרד הנפילים" תיאור של תקרית[1]. הגיבורה דאגני טאגרט נוסעת באחת מהרכבות של החברה שלה. היא יוצאת מהקרון ושומעת את הכרטיסן צועק: "תעוף מפה. לעזאזל איתך!". היא מתארת את קורבן הצרחה הזאת כ-"נווד מזדקן" ש-"מצא מקלט" בפינת הקרון של דאגני. הוא היה אדם "ללא כוח" אבל עיניו היו "קשובות, בהכרה מלאה אבל נטולות כל תגובה". הכרטיסן פותח את הדלת והרכבת מאיטה. ברור שהכרטיסן רוצה לדחוף את האיש אל תוך החשכה.
כמובן, בהתאם להשראה הרנדיאנית אמיתית, דאגני ממהרת קדימה ובועטת את האיש אל מותו – או שלא!
דאגני בעצם מסתכלת על שני הגברים ורואה שאף אחד מהם אינו רואה את השני כראוי: "שני הגברים לא היו בני אדם זה לזה יותר". הנווד קם, מוכן לקפוץ, ותופס את צרור חפציו הקטן. דאגני צועקת: "חכה". ראנד כתבה, "'תן לו להיות האורח שלי', היא אמרה לכרטיסן, החזיקה את דלתה פתוחה עבור הנווד והורתה – 'היכנס'".
היא מציעה לגבר לשבת ושואלת אותו מתי אכל לאחרונה. הוא עונה שייתכן שזה היה יום קודם לכן. "היא צלצלה לשוער והזמינה ארוחת ערב לשניים, שאותה יש להביא לקרון מהמסעדה". לעזאזל, ראנד, היא החמיצה הזדמנות להוכיח שהמבקרים שלה אינם שקרנים!
הנווד ודאגני מדברים. הוא אומר לה שהוא לא רוצה שהיא תסתבך. היא תוהה למה שתסתבך, והוא אומר כי היא בוודאי נוסעת עם טייקון כדי שתהיה בקרון משלה. היא אומרת שלא. הוא מניח שהיא אשתו של טייקון, אם כן. היא אומרת שהיא לא. הוא משיב עם תגובה ידענית – "אוי", ומניח שתפקידה הוא יצאנית או מאהבת. האם כאן היא שולחת אותו אל מותו? לעזאזל, לא שוב! במקום זאת, היא צחקה ואמרה לו שהיא ניהלה את מסילת הרכבת. הם חולקים יחד ארוחה ומשוחחים למשך מספר עמודים נוספים. איזו מפלצת!
באתר Gothamist השתמשו באותו סוג של השמצה, שאופיינית לקנאים. קנאים נוטים לפעול עם סטריאוטיפ של האדם או הקבוצה שהם שונאים. בדיוק כמו ראנדופובים. קנאים נוטים להיות בעלי ידע מוגבל לגבי הקבוצה או האדם שהם שונאים. גם כאן, כנ"ל לגבי קנאי ראנד. אז כן, זהו סוג של קנאות ששורשיה טמונים באותה בורות ושנאה – כמו שאר צורות הקנאות. Gothamist לא יכולים אפילו להתחיל מאמר העוסק בראנד מבלי לשגר עלבון – בדיוק כפי שניאו-נאצים לא יכולים להזכיר יהודים מבלי לזרוק תחילה עלבונות: "ספרה הדוגמטי משנת 1957 של איין ראנד, 'מרד הנפילים', אהוב על נערי אחווה רפי שכל ומיליונרים אינטרסנטים כאחד"…
איך זה עובד? חוץ מהנשיא, שאין לו זיקה לראנד, איך רפי שכל הופכים למיליונרים? היו הרבה עלבונות שנזרקו לעבר אטלס, אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי במישהו שחושב בכנות שזה ספר לרפי שכל. אלא שאמרתי "חושב בכנות", לא? אין שום ראיה לכך שזו מחשבה כנה.
לא רק שראנד מעולם לא גינתה את הנדיבות, אלא שהיא הייתה נדיבה בעצמה. אנשים רבים זכו לקורת גג על חשבונה של ראנד. היא שלחה חבילות מזון לאחר מלחמת העולם השנייה לחברים ובני משפחה. כשנודע לה על מורתה לשעבר (מריה סטרצ'ובה) שחיה במחנה פליטים באירופה, איין הביאה את האישה לארצות הברית תחת חסותה ואפשרה לה לחיות בביתה למשך שנה.
ראו את מה שקרה כאשר ראנד נתקלה במשפחת קאטו. אותם בני משפחה יפנים-אמריקנים נכלאו במחנות ריכוז על בסיס גזע, בידי הממשל "הנאור" של פרנקלין רוזוולט. הבעל והאישה, יחד עם בת צעירה ובן קטן, נכלאו אך ורק בגלל הגזע שלהם. אבל, רוזוולט אמר את כל הדברים שגורמים לשמאל להתמוגג, אז הוא בחור טוב – בניגוד לכלבה המרושעת ההיא, איין ראנד.
לגבי אותה כלבה מרושעת, ובכן, היא גילתה שמשפחת קאטו איבדה הכל. ריוג'י קאטו איבד את העסק שלו כשנעצר בשל מוצאו האתני. אשתו הארונו עבדה גם היא בעסק שלהם. הם איבדו גם את ביתם. כאשר הם שוחררו ממחנה הריכוז של רוזוולט, לא נותר להם דבר. בתם ג'ון שהתה בהוסטל שהפעילה כנסייה ועזר למשוחררי המחנות לנסות לבנות מחדש את חייהם. האח הצעיר קן שהה עם הוריו. ראנד ללא ספק ידעה איך זה מרגיש. אביה איבד את העסק שלו לבולשביקים באותה הדרך שבה מר קאטו איבד את בית העסק שלו. גם משפחתה איבדתה את בית מגוריה וגם היא הייתה פליטה.
באותו זמן, ראנד ובעלה, פרנק אוקונור, גרו באזור כפרי מצפון ללוס אנג'לס שמהווה כיום חלק מצ'טסוורת'. ראנד שכרה את הארונו כטבחית – למרות שג'ון אומרת שאמה לא ידעה לבשל היטב ולמרות העובדה שראנד כבר העסיקה טבחית. ריוג'י נשכר לעזור לפרנק עם הפרחים שגידל בשטח הבית – למרות שלמר קאטו לא היה ניסיון קודם בגינון. קן בן העשר היה צעיר מכדי להתקבל לעבודה כלשהי. באשר לג'ון, למרות שזה עתה סיימה את לימודיה בתיכון ולא היה לה ניסיון, ראנד שכרה אותה על מנת שתבוא לבית בכל סוף שבוע ותעסוק בהקלדה. בנוסף לתשלום משכורות לג'ון, ריוג'י והארונו – ראנד גם נתנה למשפחה שני חדרים בביתה כדי שתהיה להם קורת גג למגורים. לעזאזל, כנראה שהיא לא ידעה שנדיבות עומדת בסתירה לפילוסופיה שלה. אף אחד לא אמר לה. היא הייתה כזאת מפלצת – אז מי יעז לומר? בנוסף למשפחת קאטו, דיירת נוספת בביתה של ראנד באותו הזמן הייתה מריה סטרצ'ובה, פליטה מבוגרת שלימדה את ראנד אנגלית בשנות ילדותה – והתגוררה עם איין במשך שנה.
רוזלי וילסון הייתה ילדה קטנה כאשר פגשה את ראנד ואוקונר. אמה הייתה מאורסת פעם לאחיו של אוקונור, ג'ו, אבל בסופו של דבר נישאה לגבר אחר. כאשר בני הזוג וילסון חוו תקופה קשה במערכת היחסים שלהם, הם יצאו לחופשה כדי לנסות לתקן את הקשר. ראנד ואוקונור אירחו את רוזלי בביתם, למרות שחיו בדירת שני חדרים. בלילה, איין ופרנק היו יושבים בסלון בשעה שרוזלי ישנה במיטה היחידה. כעבור כמה שעות הם היו מתחלפים איתה וישנים במיטה – בזמן שהיא סיימה את הלילה על הספה. רוזלי נותרה קרובה לאיין עד לקיץ אחד, שבו היא ואמה הוזמנו לביתה של ראנד לארוחת ערב. האם, שאותה רוזלי מתארת כ-"קנאית אמיתית", זרקה מספר הערות קנאיות לעבר ראנד שסיימו את החברות בין האם לבין איין. רוזלי מספרת שהיא מעולם לא פנתה שוב לראנד – מכיוון שהרגישה מושפלת מדי ממעשיה של אמה.
טאמי ווט חיה עם הוריה ואחיה בטיטוסוויל, פלורידה, כאשר איין ראנד הגיעה לעיירה כדי לצפות בשיגור החללית אפולו 11. בגלל מספר האנשים הגדול שהגיעו לעיר כדי לצפות בשיגור, לשכת המסחר המקומית דאגה שהמבקרים ישוכנו עם משפחות. ראנד ובעלה שהו בבית משפחת ווט. טאמי זוכרת אותה כ-"פשוט אישה נחמדה". היא לא הכירה את תהילתה של ראנד ובבירור לא הכירה את המוניטין המדובר שלה.
למרות שהוריה אמרו לה לא להפריע למבקרים, טאמי כן הפריעה לאיין על מנת לנהל איתה שיחות ולספר לה על אוסף הבולים שלה. שנים אחר כך, ראנד נהגה לשלוח לטאמי בולים עבור האוסף שלה, ממכתבים שקיבלה. איין גם נהגה להתקשר אליה מפעם לפעם בטלפון, לשאול מה שלומה והאם מתנותיה הגיעו. טאמי תיארה את ראנד:
לא הכרתי אותה כאמנית: הכרתי אותה כחברה, דרך הבולים ודברים מהסוג הזה. היא הייתה יותר כמו סבתא, או אישה מבוגרת, שהביעה בך עניין ושמרה על קשר. אני לא חושבת שכילדה היה לי מושג כלשהו עד כמה היא מפורסמת. היא לא התנהגה כמו אדם מפורסם. לא הכרתי את עבודותיה.
איזו אישה ארורה! אין לה שמץ הגינות? גרוע מכך, אביה של טאמי אמר – "הייתי מופתע שאין לה ילדים, מכיוון שהיא נראתה כל כך טובה איתם". וזה לא מסתיים באימרה הזאת: "נדמה היה שהיא נהנתה מהילדים כל כך. הם שחו בבריכה שלנו והיא אהבה לשמוע אותם צוחקים". איין ראנד נהנתה לשמוע את צחוקם של ילדים – בבירור היא הייתה מפלצת והיה צריך להעלותה על המוקד.
מערכת היחסים של ראנד עם רשת הרדיו פסיפיקה, שזוהתה עם השמאל, היא מוכרת פחות. תחנות פסיפיקה נהגו לשדר את הנאומים שנשאה ראנד – והיא כיבדה אותן בשל כך. פסיפיקה כללה את תחנות הרדיו KPFA (ברקלי), KPFK (לוס אנג'לס) ו-WBAI (ניו יורק). כמו תחנות רדיו ציבורי רבות אחרות, פסיפיקה נדרשה לגייס כספים – וראנד שמחה לעזור. היא העניקה להם את זכויות היוצרים לנאום שנשאה – "הריק הפילוסופי", שאותו הם הוציאו לאור בספר " The Exacting Ear", על מנת לגייס הכנסות. הספר יצא לאור בהוצאת פנתיאון במאי 1966. ככל שאני יודע, זו הפעם היחידה בחייה שבה ראנד מסרה את זכויות היוצרים לאחד מנאומיה.
היא גם הופיעה בתחנה בזמן תקופת גיוס הכספים שלהם כדי לסייע.
באופן דומה, היא יצאה מגדרה כדי לעזור לפורום פורד הול לגייס כספים לסדרת ההרצאות שלהם בבוסטון. ראנד נשאה הרצאות שנתיות בפורום מדי אביב. היא הופיעה בכמה אירועי התרמה עבורם. בכתבה אחת בבוסטון גלוב, היא סיפרה שנאמה באירוע לגיוס כספים לצד רוג'ר בולדווין מה-ACLU – כאשר בכתבה אחרת סיפרה שאירוע גיוס כספים כלל את "עיתונאי הוושינגטון פוסט קארל ברנשטיין ובוב וודוורד… הפילוסופית איין ראנד, מנהיג זכויות האזרח ג'סי ג'קסון, המחזאי גור וידאל" ואחרים.
כתבה אחת בבוסטון גלוברטיקל אמרה שהיא הייתה דוברת בגיוס כספים יחד עם רוג'ר בולדווין מה- ACLU בעוד כתבה אחרת אומרת שמאמצי גיוס כספים כללו את "כתבי וושינגטון פוסט קארל ברנשטיין ובוב וודוורד… הפילוסופית איין ראנד, המנהיג מתנועת זכויות האזרח ג'סי ג'קסון, המחזאי גור וידאל" ואחרים.
במהלך סבב שאלות ותשובות שנערך באירוע שבו השתתפה ראנד בשנת 1973, נשאלה על השכר שקיבלה על השתתפותה בפורום. המנחה רובן לורי חזר על השאלות. הוא אמר לראנד:
"אולי גברת ראנד יודעת מה שהיא כבר יודעת בגלל פניותיי המתמידות העוסקות בקשיים הפיננסיים של הפורום, כאשר חלק מהסיבה לקשיים הללו היא העובדה שהסכומים שגובים הנואמים גדלו לממדים עצומים למדי. את, מנגד, היית ונשארת חברה של הפורום – ולא ניסית לנצל את המצב הזה, והוא [השואל] רואה בכך פרדוקס מעניין, מכיוון שהוא יאמר שזהו אלטרואיזם, והוא תוהה מה ההגנה שלך תהיה".
בתשובתה נזפה ראנד על עצם השאלה, "הנקודה המרכזית בשאלתך היא ההנחה שהערכים היחידים שיכולים להתקבל מפעילות כלשהי הם כספיים, ולכן כל מי שמעוניין להיות נואם עושה זאת אך רק עבור תשלום גבוה מאוד. ובכן, אתה יודע, זה מציב את האינטרס האישי שלך במקום נמוך מאוד וזול להחריד". ראנד אמרה שהשאלה רמזה שלא היה לה "שום עניין בהפצת רעיונות, שלפי אמונתי הם צודקים ונכונים" ולכן "שום עניין בחברה חופשית".
בדיווח של ה- Christian Science Monitor שפורסם אחרי מותה של ראנד, דווח כי היא "מעולם לא העלתה את שכרה מעל ל-300 דולרים ותמיד שילמה את הוצאותיה שלה", בזמן שנואמים אחרים גובים כעת באופן שגרתי סכומים של 3000 דולרים להופעה.
ברור למדי שמבקריה של ראנד מבלבלים בכוונה את אמונותיה – או לחילופין אינם מודעים כלל לדברים שאמרה. היא אכן גינתה את האמונה המוסרית באלטרואיזם ובהקרבה עצמית. היא לא חשבה שאדם כלשהו הוא קורבן למען אדם אחר. היא הייתה מבקרת של האלטרואיזם והגדירה בקפידה את משמעות המושג בעיניה: "[האמונה לפיה] שירות לאחרים הוא ההצדקה היחידה לקיומו [של האינדיבידואל]". היא הזהירה אנשים לעולם לא "לבלבל בין אלטרואיזם לבין טוב-לב, רצון טוב או כבוד לזכויותיהם של אחרים". נראה כי מבקריה הבכיינים של ראנד מעולם לא ראו את מה שכתבה – אחרת הם לא היו מביעים האשמה מהסוג הזה. ההאשמה עצמה מוכיחה את הבורות שלהם לגביה. אין שום בעיה בהחזקת ידע מועט לגבי ראנד ורעיונותיה – אבל הכותבים הללו מדברים לציבור כאילו שהם יודעי דבר, כאשר הם בבירור אינם. אבל, קנאים הם לעיתים רחוקות אנשים יודעי דבר בכל הנוגע למושאי השנאה הלא-רציונלית שלהם.
אחת מתכונות הקנאי היא הפשטת הטרף מהאנושיות שלו. הוא מציג דמויות קרטון שאמורות להתאים לאיזו תבנית מרושעת וידועה מראש. אומנם קנאות גסה שכזאת כבר אינה מתקבלת בסובלנות כאשר זה נוגע להומואים, שחורים, יהודים, נשים וכן הלאה, אך יש אנשים שמקבלים אותה כאשר היא נוגעת לאיין ראנד – אפילו אם עליהם לשקר כדי לעשות זאת. כך השקר הוא הדרך שבה הקנאים משכנעים את עצמם שקנאותם היא למעשה תפיסה חכמה של המציאות שכל היתר, אנחנו "רפי השכל", לא רואים.
[1] – הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012 בעברית.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.