המאמר "האלכימיה האישית הבלתי מוסברת" פורסם לראשונה בינואר 1969 במגזין "האובייקטיביסט" בעקבות משפטם של המוחים נגד המשטר הסובייטי ואירועי האביב של פראג. המאמר תורגם על ידי אגם קדם לוי ומופיע בספר "החזרה לפרימיטיביות, המהפכה האנטי-תעשייתית".
***
כתבת החדשות הבאה מאת הנרי קם הופיעה בניו יורק טיימס ב-13 אוקטובר, 1968, תחת הכותרת "למשך שלוש דקות הרגשתי חופשי":
מוסקבה – למשך שלושה ימים בשבוע שעבר, נדמה היה כי "האביב של פראג" הגיע לרחוב אפלולי וחדגוני אחד במוסקבה. מהבוקר עד הערב, מתנגדים לאורח החיים הסובייטי הביעו את עמדותיהם הקיצוניות בהמוניהם, בקבוצות לא רשמיות, בעוד המשטרה חסמה את הרחובות לתנועה.
האינטלקטואלים המוחים דיברו לא רק מתחת לעיניים של הק.ג.ב. (המשטרה החשאית), אלא גם מתוך ידיעה שרבים מהאנשים שעימם התדיינו היו חברים מן המניין במנגנוני הביטחון או שהעניקו לאותם מנגנונים שירותים במתכונת חלקית.
אם הם היו מתאספים להפגנה דומה בזמן או במקום אחרים, הם היו נעצרים בדיוק כמו אותם חמישה מתנגדי משטר שעבורם הם ערכו את העצרת, מול בית המשפט באותו רחוב אפלולי וחדגוני. בפנים, החמישה – לריסה דניאל, פאבל ליטבינוב, ואדים דלון, קונסטנטין בביטסקי, ולדימיר דרמילוגה – עמדו למשפט כיוון שלמשך כמה דקות בסביבות הצהריים ב-25 באוגוסט בכיכר האדומה, הם הביעו בחופשיות את דעתם על הפלישה לצ'כוסלובקיה.
כך עשתה גם נטליה גורבנווסקיה, משוררת, שניצלה ממשפט מכיוון שהיו לה שני ילדים קטנים, וכמוה ויקטור פיינברג, מבקר אומנות, שאיבד ארבע שיניים במהלך המעצר וכתוצאה מכך נדמה היה שלא היה בר הצגה אפילו לציבור המוגבל שהותרה כניסתו למשפטים פוליטיים. במקום זאת הוא נשלח לבית חולים לחולי נפש.
אבל עבור שלושה מהנאשמים השלטון הקים מהמתים את העונש הצאריסטי הישן למסיתים פוליטיים קיצוניים – גלות. השניים האחרים נשלחו למחנות כליאה. ליטבינוב, פיזיקאי בן שלושים שסבו היה מקסים ליטבינוב, שר החוץ של סטאלין, נשלח לגלות בת חמש שנים באזור מרוחק של רוסיה, שלפי שעה לא פורסם. גברת דניאל, אשתו של יולי דניאל, הסופר הכלוא, הוגלתה לארבע שנים במיקום דומה. על בביטסקי, חוקר לשון בן 40, נגזרו שלוש שנים בגלות.
דרמילוגה, 28, קיבל את עונש המאסר המקסימלי באורך שלוש שנים. על דלון, 23, סטודנט ומשורר, נגזרו שנתיים וחצי במאסר וכן נדרש ממנו לרצות עונש מאסר בן ארבעה חודשים כתוצאה מגזר דין מותנה קודם.
הנסיבות האירוניות לפיהן רק כאשר כמה מתנגדי משטר עומדים למשפט בעוון הניסיון לעורר את המצפון של האומה האדישה-פוליטית הזאת, יכולים מתנגדי משטר אחרים לקבל תשומת לב ציבורית, כאשר הקהל שלהם מורכב רק מאלו שהתברו כחסינים למחשבות קיצוניות, ממחישה את המגבלה הקשה על המרחב הזעיר להתנגדות סובייטית.
לאזרח הממוצע אין מושג שחמישה גברים ושתי נשים גינו את התוקפנות של ארצם ועמדו כתוצאה מכך לדין באשמת הפרעה לתנועת הולכי הרגל במרחבים הריקים של הכיכר האדומה.
היחידים שידעו היו אלו שנשלחו לאותו רחוב אפלולי וחדגוני על מנת להתחזות לצעירים קומוניסטים מן השורה או לפועלים. המשימה שלהם הייתה לבחון ולצלם את המעטים אשר, כתוצאה מאלכימיה אישית בלתי מוסברת, נטשו את הקונפורמיות המובילה של החברה היחידה שהם מכירים ונגזר עליהם להיות מנודים ממנה.
אבל מתנגדי משטר לא יכולים להשתנות. כפי שלריסה דניאל אמרה מחוץ לבית המשפט, במהלך משפט קודם: "אינני יכולה לפעול אחרת".
הם יודעים שהם מוכרים רק לאלו ששונאים אותם על כך שהרימו את קולם במחאה ולאלו שאוהבים אותם בגלל שהם כה מעטים ומתקבצים יחד לחבורה. שתיים מהדמויות הראשיות בהפגנות הרחוב – אין להם מנהיגים – בסך הכל משכו בכתפיהן כאשר נשאלו בשבוע שעבר האם מישהו מלבד החבורה הקטנה שלהם עצמם מודע למעשיהם.
אבל ולדימיר דרמילוגה, שגונה בבית המשפט כדון ז'ואן מקומי, השיב לשופט ששאל אותו ביום רביעי האם הוא חושב שמה שעשה בכיכר האדומה היה צודק: "האם הייתי הולך לכלא עבור משהו שאני חושב שאינו צודק?"
החבורה הקטנה הופכת יותר ויותר גלוית לב לא בגלל שהחברה הסובייטית הופכת סובלנית יותר כלפי מתנגדי משטר. מה שאדם מרגיש בשיחה איתם הוא תחושה גוברת של צער על כך שמידת החירות המעטה שהופיעה כמו אור קלוש בקצה המנהרה בעידן של ראש הממשלה הקודם ניקיטה חרושצ'וב, בתחילת העשור, נמחקת. האומץ שלהם הוא תולדה של ייאוש.
הם מודעים לכך שבמיוחד בקרב מדענים, ישנה תסיסה סביב מגבלות החיים. אבל הם אומרים שרוב המדענים מנותקים מהמחשבה הפוליטית ומהתשוקה שיכולה ליצור חירות.
הם יודעים שכמה משוררים נהנים משם של מתנגדי משטר מחוץ למדינה, אבל אם הם באמת רוצים להרוויח את השם הזה, שואלים הקיצונים, מדוע הם לא כאן?
הם לא תמימים בכל הקשור לפוליטיקה, למרות שכמה מהם מחזיקים באצילות שאינה מהעולם הזה, מהסוג של דון קישוט. הם חולקים את התשוקה הממשית והאמיתית של ואדים דלון, שללא גינונים אמר לשופט לפני גזר הדין:
"למשך שלוש דקות בכיכר האדומה הרגשתי חופשי. אני שמח לקחת את שלוש השנים שלך בתמורה לכך".
כתבת החדשות הזו היא דוגמה כה ראויה לציון של עיתונות במיטבה – עד שרציתי שקוראינו יראו אותה ויבינו את ההשלכות הרחבות יותר שלה.
היא נכתבה בידי עיתונאי שיודע כיצד לבחון את העניינים המהותיים ואילו שאלות להעלות. זהו תיאור פשוט, ישיר ועובדתי, אבל הפשטות שלו והתפיסה שוברת הלב שלו מעניקות לו איכויות שאינן שייכות לסיפור חדשותי – אלא ליצירת אומנות: יופי, פאר, כנות נועזת וקריאה שקטה ושלווה לעזרה – קריאה לעזרה שאינה ממוענת לאף אחד במיוחד, שנישאת בין השורות מאבני המדרכה הקפואות של מוסקבה בשעת דמדומים – אל היקום הרחב.
בכל השנים הרבות מאז שעזבתי את אותה מדינה, זהו הסיפור החדשותי הראשון אודות רוסיה שהצליח "ללכוד אותי". הוא גרם לי להרגיש את אותם הזדהות אישית וכאב ישיר ואישי עקב האירועים ברוסיה שלא חשתי מזה זמן רב. זו תחושה מוזרה: היא נוקבת, עגמומית, חסרת אונים ומעל הכל, עצובה – רק עצבות טהורה ודוממת. המילים שחלפו בראשי, כאשר קראתי את הכתבה: אלמלא ארצות הברית של אמריקה, זה יכול היה להיות גם גורלי.
אינני מתכוונת לומר שהייתי יכולה להיות אחת הנאשמים באותו בית משפט סובייטי: ידעתי היטב, בימיי באוניברסיטה, שמחאות פוליטיות ברוסיה הסובייטית הן חסרות תועלת. אבל הידע הזה נשבר, ללא כוונה, פעמים רבות; כך שכנראה הייתי אחת מאותם מפגינים ברחוב שעסוקים בשיג ושיח עקר עם המשטרה החשאית. אני יודעת איך הם הרגישו ומה יכול היה לגרום להם לעשות זאת.
ישנה אמונה בסיסית שבה אנשים מסוימים מעולם לא מחזיקים, אחרים מחזיקים בה רק בנעוריהם, ומעטים נאחזים בה עד לסוף חייהם – האמונה לפיה לרעיונות יש משמעות. בנעוריו של אדם האמונה הזאת נחווית כמו אמת מוכחת מאליה, והאדם אינו מסוגל להאמין בצורה מלאה שאנשים אחרים לא חולקים את אותה אמונה. האמונה שלרעיונות יש משמעות פירושה שלידע יש משמעות, שלאמת יש משמעות, שלמחשבתו של האדם יש משמעות. הזוהר של אותה ודאות, בתהליך ההתבגרות, הוא ההיבט הטוב ביותר בנעורים.
התוצאה של אותה ודאות היא חוסר היכולת להאמין בכוחו של הרוע או בניצחונו. לא משנה איזו השחתה רואה אדם בסביבתו הקרובה – הוא אינו מסוגל לקבל אותה כנורמלית, כקבועה או כצודקת ברמה המטאפיזית. האדם מרגיש כי: "חוסר הצדק הזה (או הטרור או הבדיה או התסכול או הכאב או האומללות) הוא היוצא מן הכלל בחיים, לא הכלל". האדם מרגיש בוודאות שבמקום כלשהו בכדור הארץ – אפילו אם לא בקרבתו או בהישג ידו – צורת חיים אנושית ראויה היא אפשרית לבני אדם, והצדק הוא בעל משמעות. נדרשות שנים, אם בכלל, לקבל את הרעיון שהאדם חי בין הלא-אנושיים-לחלוטין. בלתי אפשרי לקבל את הרעיון הזה בשנות הנעורים. אם לצדק יש משמעות – אז האדם נלחם למענו: הוא מדבר – בוודאות הבלתי-מנוסחת שמישהו, איפשהו, יבין אותו.
הדבר החשוב בסוגייה זו הוא לא התוכן המסוים של רעיונותיו של האדם הצעיר – אלא הגישה של אותו אדם כלפי אותם רעיונות. הדרך הטובה ביותר לתאר זאת תהיה לומר שהוא לוקח את רעיונותיו ברצינות – אלא ש-"רצינות" אינה מילה רצינית מספיק בהקשר הזה: הוא לוקח את רעיונותיו בכובד הראש העמוק, המכובד ומלא התשוקה ביותר. (בהינתן הגישה הזאת, מחשבתו תמיד פתוחה לתיקון של רעיונותיה, אם הם שגויים או כוזבים; אבל עבורו שום דבר עלי אדמות לא יוכל לקבל קדימות על האמת של הרעיון).
זו "האלכימיה האישית הבלתי מוסברת" שהתמיהה את הנרי קם: תודעה עצמאית שמחויבת לעליונות הרעיונות, כלומר האמת.
אנשים צעירים שמחזיקים באמונה הזאת לא צריכים "לנטוש את הקונפורמיות המובילה של החברה היחידה שהם מכירים". הם לא מצייתים לקונפורמיות הזאת מלכתחילה: הם שופטים ומבצעים הערכה; אם הם מקבלים חלק כלשהו מהמגמות החברתיות הרווחות, זה כתוצאה מהסכמה אינטלקטואלית (שעשויה להיות מוטעית), לא כתוצאה מקונפורמיות. הם לא צריכים להכיר את סוגי החברות השונות כדי לגלות את הרעות החולות, הכזבים או הסתירות של החברה שבה הם חיים: כנות אינטלקטואלית היא הכלי היחידי הנחוץ להם.
אנשים שמחזיקים באותה "אלכימיה אישית" הם נדירים ביותר; הם מיעוט קטן בכל מדינה או חברה. ברוסיה הסובייטית, הם קדושים מעונים טראגיים.
סביר מאוד שאותם מפגינים צעירים היו סוציאליסטים או "קומוניסטים אידיאליסטים" – כמו אותם מפגינים צ'כוסלובקים אבודים שנגד הכנעתם הם מחו. (זה לא נכון במקרה שלי ובזמני, כי מעולם לא נמשכתי לצורה כלשהי של קולקטיביזם או הולכתי שלל בידי קולקטיביזם, אבל זה סביר במקרה של אנשים צעירים שחיים ארבעים שנים לאחר מכן). סביר שהמפגינים הצעירים הללו לקחו את התעמולה הסובייטית ברצינות: הם גדלו על סיסמאות שמשבחות חירות, צדק ואחווה (בלתי מוגדרים) ומגנות תוקפנות צבאית, והם הצליחו להבחין בהיעדרם של כל אותם ערכים חברתיים ברוסיה ולהכיר בכך שהפלישה לצ'כוסלובקיה היא סוג אכזרי במיוחד של תוקפנות צבאית. לכן, אם הם לקחו את הרעיונות הללו ברצינות, הם התמרדו בשם אותם רעיונות שעליהם חונכו.
(זה, אגב, העונש האולטימטיבי של כל הרודנים [וכל השקרנים]: האויב שלהם הוא האנשים שמאמינים להם. דיקטטורה נדרשת להפיץ מטרות מרוחקות ואידיאלים מוסריים כדי להצדיק את שלטונה ואת הקרבת העם; הדרגה שבה היא מצליחה לשכנע את קורבנותיה היא דרגת הסכנה שלה; במוקדם או במאוחר, הסתירות שלה מוטחות בפניהם של הנתינים הטובים ביותר שלה: המוכשרים ביותר, האינטליגנטיים ביותר, הכנים ביותר. כך הדיקטטורה נדרשת להשמיד ולהמשיך להשמיד את הטובים מבין "המשאבים האנושיים" שלה. חמישים שנה או חמש מאות שנים אחר כך, בריונים שאפתניים ודבורים רדומות הם כל מה שיוותר לדיקטטורה לנצל ולשלוט בו; היתר ימותו צעירים, פיזית או רוחנית).
המחויבות לרעיונות מובילה, במציאות, לרצון טוב כלפי אנשים שהוא כמעט בלתי נשלט – או אולי למשהו עמוק חשוב יותר, שהוא השורש לרצון הטוב: כבוד. היא מובילה לגישה, במפגשים בין אינדיבידואלים, של כיבוד בני אדם כיצורים רציונליים, על בסיס ההנחה הסמויה שהאדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, שהוא לא רשע עד שהוא הוכיח שהוא רשע. המונח "רשע", במונחי הגישה הזאת, פירושו אדם שסגר את עצמו לכוחם של רעיונות, כלומר כוחו של ההיגיון.
זה מה שמוביל את מתנגדי המשטר הצעירים לדון בסוגיות פוליטיות עם המשטרה החשאית. ללא מילים, התחושה הבלתי מובחנת וחסרת השם לפיה "מדובר בבני אדם" תתעלה על הידע שאלו הן מפלצות אדם. אם ניתן לו שם, המניע הדוחף של מתנגדי המשטר יהיה פנייה שמבחינתם לא ניתן לעמוד בפניה: "אבל אינכם רואים? זה נכון!" – והם ידברו, ללא תלות בנסיבות, ללא תלות בסכנה, ללא תלות בקהל, כל עוד לקהל יש צורה אנושית, הם ידברו בתמימות נואשת, בידיעה שציווי של חיים ומוות דורש מהם לדבר, מבלי להבין לחלוטין מדוע.
בעודם ניצבים מול כיתת יורים, במידת הצורך, הם עדיין ירגישו את זה, ללא זמן ללמוד מדוע ולגלות שהם מונעים בידי הצורה האצילית ביותר של השימור העצמי המטאפיזי: הסירוב לבצע התאבדות רוחנית דרך ויתור על מוחו של האדם והישרדות כמכונה אוטומטית ללא שכל.
כאשר בעלה נשפט ונשלח למחנה כליאה, לריסה דניאל אמרה בתמיכה בו: "אינני יכולה לפעול אחרת". כבת אדם, היא איננה יכולה.
בתשובתו לשופט ששאל אותו "האם הוא חשב שמה שעשה בכיכר האדומה היה צודק", ולדימיר דרמילוגה השיב: "האם הייתי הולך לכלא עבור משהו שאני חושב שאינו צודק?". זוהי פנייה להיגיון, תשובה שעולה באופן ספונטני מההנחה המשתמעת שה-"צדק" הוא בעל משמעות, שתשובה לוגית ובלתי מעורערת תהיה בעלת משמעות עבור שופט שהוא בן אדם. אני מטילה ספק בכך שבגיל 28, דרמילוגה יהיה מסוגל לתפוס את השחיתות הפסיכלוגית שאיתה הוא מתמודד – לתפוס את העובדה שעצם הטוהר והצדק של תשובתו עוררו בראשו של השופט, לא חוש צדק אלא תגובה של שנאה אשמה ונקמנית.
כעת בחנו את מילותיו של ואדים דלון כאשר הוא אמר בשקט ("ללא גינונים") לשופט שעמד לגזור עליו שלוש שנים בכלא: "למשך שלוש דקות בכיכר האדומה הרגשתי חופשי. אני שמח לקחת את שלוש השנים שלך בתמורה לכך".
זאת, אני טוענת, אחת ההצהרות האצילות וגלויות הלב ביותר שתועדו אי פעם. היא חושפת ברמה הפסיכו-אפסיטמולוגית המחשה של סוג הנשמה שתאמר דבר מהסוג הזה.
נדמה היה שדלון מודע לאופי של שופטיו ולשיטה החברתית שהם ייצגו. אל מי, אם כן, הוא פנה בדבריו?
ראו, בחיבור הזה, שאותם מתנגדי משטר צעירים "ניסו לעורר את המצפון של האומה האדישה-פוליטית הזאת " – אומה שהשלימה עם העבדות, מגיבה באדישות לטוב או לרע – אך הם לא היו "תמימים בכל הקשור לפוליטיקה" ושניים מהתומכים שלהם ברחוב "רק משכו בכתפיים כאשר נשאלו… האם מישהו מלבד החבורה הקטנה שלהם עצמם מודע למעשיהם".
במודע או שלא במודע, בראשו של כל מורד ברוסיה הסובייטית, במיוחד בקרב הצעירים, יש רק בית משפט אחד לערעור אחרון נגד חוסר הצדק, האכזריות, והאימה הסדיסטית של השיטה החברתית הלא אנושית שבה הם חיים: חוץ לארץ.
את משמעות המושג הזה עבור אזרח סובייטי לא ניתן להסביר לאדם שלא חי במדינה הזאת: אם תשוו בנפשכם את התחושות שתרגישו אל מול שילוב בין אטלנטיס, הארץ המובטחת והציוויליזציה המפוארת ביותר בכוכב אחר, כפי שדומיינה בידי מדע בדיוני מהסוג האופטימי, יהיה לכם קירוב חיוור. "חוץ לארץ", עבור אזרח סובייטי, הוא מקום מרוחק, זוהר ובלתי-ניתן-להשגה כמו כל אלו. אולם עבור כל רוסי שמרים את ראשו לרגע מהאשפתות הסובייטיות, המושג "חוץ לארץ" הוא צורך פסיכולוגי, עורק החיים ומחזיק הנפש.
הרעיון הזה מורכב מחלקיקים מבריקים שהוגנבו, הוברחו או צפו דרך הערפל האפור הסמיך של גדרות התיל החומריים והרוחניים של המדינה: בסרטים זרים, במגזינים, בשידורי רדיו או אפילו בבגדים וביציבה הבטוחה בעצמה של מבקרים זרים. אותם חלקיקים הם כל כך לא-סובייטיים וכל כך חיים עד שהם מתערבבים בראשו של אדם לכדי חזון של חירות, שפע, יעילות טכנולוגית שלא תיאמן, הישגים בלתי אפשריים ומעל הכל – תחושה של עליזות שמחה, חסרת פחד ונאורה. ואם מדינות אירופאיות, בחזון הזה, הן כוכבים זוהרים, אמריקה היא השמש.
זה לא שהאדם מקווה לעזרה חומרית או לשחרור שיגיע "מחוץ לארץ", אלא שהמקום הזה קיים. עצם הידיעה שדרך חיים אצילית יותר אפשרות במקום כלשהו גואלת את הגזע האנושי במחשבתו של האדם. כאשר, ברגעים של ייאוש או קיצוניות סופית, אדם זועק במחאה – הזעקה הזאת לא מיועדת במודע לאף אחד, רק לאותו צדק שעשוי להתקיים ביקום בכללותו, אבל באופן לא מודע, היקום בכללותו הוא "חוץ לארץ".
ומה זה "חוץ לארץ", בעצם? מה היא אמריקה בימינו?
לפי הקולות הדומיננטיים בתקשורת שלה, גם לאמריקה יש חיל חלוץ של מורדים צעירים, מתנגדי משטר ולוחמי חירות. הם צועדים במורד המעבר בתיאטרון, הם צועקים את מחאתם לעולם: "אני לא יכול לטייל בלי דרכון!… אני לא מורשה לעשן מריחואנה!… אני לא מורשה להתפשט!" (ניו יורק טיימס, 15 באוקטובר, 1968).
אותן בובות בתוצרת-עצמית המחפשות לעצמן אדון, משתלשלות ומיטלטלות בהיסטריה בקצה חוטים שאיש לא מעוניין להרים, מתחננות ודורשות שיטפלו בהן – אותם אקסהיביציוניסטים שאין להם דבר להציג, שמשלבים את שיטותיו של הבריון עם אותה פשטות מסוכרת של מטיף בעיירה קטנה, שה-"ביטוי העצמי היצירתי" שלהם הוא מצחין כמו גופיהם הלא-שטופים – עם סמים שמכרסמים את מוחותיהם, פריצות כביטוי (ההולם) של נשמותיהם ושנאה אוכלת-כל כרגש הגלוי היחידי שלהם – הם התגלמות סמלי הממסד שעליו הם לכאורה קוראים תיגר וכן בני חסותו. אין רמה נמוכה יותר של פחדנות מאשר זו של הקונפורמיסט: "הנון-קונפורמיסט האופנתי".
בדומה, ברוח, לכל תוצר אחר של ריקבון, אלו הם תוצריה של תרבות מנוונות, שזוחלים מתוך ההריסות שהותרו בקמפוסים של אוניברסיטאות בידי דורות שלמים שדוגלים בפולחן האי-רציונליות. עם עין אחת שצופה ביציע המורים המריעים להם, הם מורדים נגד "המערכת" של המבוגרים התשושים בשם רעיונות שנויים במחלוקת כמו "אהבה" או "עוני", הם דורשים את החירות להפיל את הדלתות ולרדוף מרצים אל מחוץ לבמות האוניברסיטה, את החירות לשרוף את כתבי היד של מרצים, את החירות להכות בגולגולותיהם של אויביהם – ובעודם מכריזים בגלוי על כוונתם להרוג, הם זוכים להתנצלות מצד השופטים, נשיאי האוניברסיטאות ועורכי העיתונים, שמכנים אותם "אידיאליסטים צעירים", הם זוכים לסיקור צמוד מצד צוותי טלוויזיה, הם נלחמים על בריקדות של בתי קפה ומועדוני ריקודים, הם מטילים מצור על הוליווד ומסתערים על הבסטיליה של מסיבות הקוקטיילים של חוג הסילון.
בזמן שאנשים צעירים מקריבים את חייהם תחת דיקטטורות למען חירות המחשבה, בריונים צעירים מתמרדים באמריקה נגד המחשבה – נגד ההיגיון והמציאות. זו המחשבה – כוחם של רעיונות – שאותה התרבות המערבית ערוכה להשמיד, כאשר היא מציעה את כוחם של סמים, אקדחים וכנופיות כתחליף.
ישנה רמה השחתה אינטלקטואלית שהיא נמוכה יותר מאשר הפרחחים המתבגרים: מתרצי התירוצים המזדקנים והמתחסדים שטוענים בהשתפכות שהפרחחים מונעים מתוך חמלה. "חמלה?" "צדק?" "אחווה?" "דאגה לסבל?" "שחרור המדוכאים?" אם אלו היו המניעים האמיתיים שלהם, היכן היו אותם צלבנים באוקטובר של השנה שעברה? מדוע הם לא ארגנו הפגנה מול השגרירות הסובייטית?
אם מישהו תוהה בנוגע לפער האמינות המוסרי של ימינו – בנוגע לקהות הכבדה והעמומה של האווירה התרבותית שלנו, הוא נמצא בערבוב המחליא בין שעמום לבין דם, בציניות הרדומה, באדישות הסקפטית, ברפיון המוסרי ובבוז של המדינה בכללותה לכל אותן אמרות כנף שעברו הזנייה (כמו גם החיפוש הנואש והעיוור שלה והצורך שלה במוסריות) – הסיבה נמצאת בתיאטרון הסנסציוני והמזוויע הזה של האלטרואיזם.
מי יכול לקחת ערכים כלשהם ברצינות אם מציעים לו, עבור השראה מוסרית, בחירה בין שתי תמונות של נוער: בוגר הרווארד הלא-מגולח והיחף שזורק בקבוקים ופצצות על שוטרים – או האוטוקרט הקטן והמתוסכל של חיל השלום, מתחסד וחובש קסדה, שמאכיל תינוקות בכפית במרפאה בג'ונגל?
לא, הם לא מייצגים את הנוער באמריקה – הם, למעשה, מיעוט קטן עם קבוצה רועשת מאוד של יחצ"נים במוסדות אוניברסיטאיים ובתקשורת – אבל היכן נציגי הנוער? היכן הלוחמים הצעירים של אמריקה למען רעיונות, המורדים נגד הקונפורמיות לאשפתות – האנשים הצעירים בעלי "האלכימיה האישית הבלתי מוסברת", המוחות העצמאיים המחויבות לעליונות האמת?
למעט יוצאים מעטים מן הכלל, הם גוועים בשקט, מבלי שאיש יידע אודותיהם או יכיר אותם. במודע או שלא במודע, ברמה הפילוסופית והפסיכולוגית, פולחן חוסר הרציונליות – כלומר, הממסד האקדמי והתרבותי שלנו במלואו – מופנה נגדם.
הם גוועים בהדרגה, מוותרים, מכבים את מוחותיהם לפני שיש להם סיכוי להבין את אופי הרוע שעומד מולם. באומללות בודדה, הם עוברים מלהיטות, למבוכה, לכעס, לוויתור – לאלמוניות. בזמן שהמבוגרים מהם עוסקים בעצלתיים בשימור עצי סקוויה ובניית שמורות לברווזים – איש לא מבחין בצעירים הללו כאשר הם נעלמים אחד אחרי השני, כמו ניצוצות שכבים בחלל אפל חסר גבולות. איש לא בונה שמורות טבע לטובים שבבני האדם.
כך יגוועו ברמה הרוחנית המורדים הרוסים הצעירים – אם הם ישרדו ברמה הפיזית את עונשי המאסר שלהם. כמה זמן יוכל האדם לשמר את האש הקדושה שלו אם הוא יודע שהכלא הוא הגמול על נאמנות להיגיון? לא יותר מאשר הוא יוכל לשמור עליה אם מלמדים אותו שנאמנות אינה רלוונטית – כפי שהוא לומד גם במזרח וגם במערב. ישנם יוצאים מן הכלל שיוכלו להחזיק מעמד, לא משנה באילו נסיבות. אבל הם יוצאים מן הכלל שעליהם אסור לאנושות להסתמך.
כאשר קראתי את כתבת החדשות על המורדים הרוסים, חשבתי על מה שאני הייתי מרגישה, בצעירותי, אם הייתי במקומם: אם הייתי יודעת שמישהו נמלט מהגיהינום הסובייטי, הייתי מצפה ממנו (או ממנה) לדבר בשמי. היום, מכיוון שנמלטתי והשגתי קול ציבורי, אני מרגישה שאני חייבת לדבר בשם – בשם הצדק – גם אם מעטים ישמעו אותי בחלל הריק של תרבות מנוונת.
אני לא יודעת איזו השפעה תהיה לקול שלי בעניין כזה. אבל אני פונה לטוב שבכל אדם, אובייקטיביסט או לא, ששמר על חוש מסוים של אנושיות, צדק וחמלה, ועדיין מסוגל לדאוג ולהרגיש משהו.
יש רק צורת מחאה אחת שפתוחה לכל האנשים בעלי הרצון הטוב בעולם חופשי למחצה: לא לתמוך בסוהרים הסובייטים של אותם אנשים צעירים – לא לעזור להם להעמיד פנים שהם מנהיגים מקובלים מוסרית של מדינה מתורבתת. לא לתת חסות או לתמוך בהעמדת הפנים המרושעת של אותם "חילופי תרבות" לכאורה – כל המדענים, המרצים, הכותבים, האמנים, המוזיקאים והרקדנים הנתמכים בידי השלטון הסובייטי (שהם חנפנים נבזים או קורבנות אבודים ומעונים). לא לתת חסות, לתמוך או להתנהל בכל צורה מול תומכי הסובייטים ומתרצי התירוצים שלהם במדינה הזאת: הם התמימים ביותר באדם. דברו בכל בקנה מידה העומד לרשותכם, פומבי או פרטי, במסגרת במחאה ולמען הגנת הקורבנות הצעירים הללו.
במאמר מערכת לקוי במידת מה (13 באוקטובר, 1968), כתבו בניו יורק טיימס כי גזר הדין של אותם מורדים צעירים "יכול היה להיות – וכנראה אכן היה – חמור יותר אם לא הייתה הערצה נרחבת כל כך לאותם מתנגדים סובייטים לתוקפנות הסובייטית, ועניין עולמי גדול כל כך בגורלם".
אם המחאה של בעלי הרצון הטוב תהיה נרחבת מספיק וממושכת מספיק – היא תוכל אולי להציל את הנידונים.
ואיש לעולם לא יוכל לדעת באיזו דרך או צורה יגיעו התגובות לאותה מחאה אל הילדים הבודדים בכיכר האדומה.
(ינואר 1969)
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.