מאת אלן ז'ורנו, פורסם במקור ב- New Ideal ב-10 ביוני, 2020
תרגום: אגם קדם לוי
מעת שבה איין ראנד הגיעה לעמדת השפעה ציבורית, רעיונותיה היו מושא לסיקור תקשורתי לא-מדויק, מוטה ואפילו מעוות בכוונה תחילה. התופעה הזו עלתה בדיוניה עם העורך של לקסיקון איין ראנד, מעין אנציקלופדיה קטנה של תורתה הפילוסופית, האובייקטיביזם. העורך, הארי בינסוונגר, סיפר שראנד הייתה נלהבת למדי ממיזם הלקסיקון, בין היתר מתוך התקווה שהמיזם ישנה את הייצוג המוטעה של הפילוסופיה שלה. ראנד התלוצצה בשיחה איתו: "אנשים יוכלו להסתכל על הערך ארוחת בוקר, ולראות שלא קראתי מעולם לאכול תינוקות לארוחת הבוקר".
בכל זאת, מאמרים שמבטאים את רעיונותיה של ראנד בצורה לא-מדויקת או מטעה – מוסיפים להגיח אל אוויר העולם. שני טקסטים מהתקופה האחרונה יוצאי דופן: האחד פורסם ב-"סאלון", השני ב-"ניו ריפבליק". זה לא מה שהם אומרים על איין ראנד, אלא איך שהם אומרים את זה.
שני המאמרים מעלים שאלות ראויות – לפחות על הנייר. האחד בוחן את העניין בתורתה של ראנד בקרב צעירים; השני בוחן את הקשר בין עקרון האנוכיות שפיתחה ראנד לבין הנשיאות של דונלד טראמפ. מעבר לכך, שני המאמרים מצטטים מקורות, מציינים עובדות ואפילו כוללים מעט עבודת עיתונות אמיתית. הכל בשירות המסקנות הביקורתיות שלהן (אם לנסח את זה בעדינות).
הדבר הראוי לדיון בשני המאמרים הוא לא העובדה שהם רשלניים, מלאים בשגיאות, מוטים ומכפישים. והם ללא ספק הרוויחו את כל שמות התואר הללו. (בהמשך אצביע על כמה מהשגיאות והעיוותים שלהם אך בוודאות לא על כולן). מה שבולט בשני המאמרים הוא שהם ממחישים דפוס מחשבה זדוני, דפוס מחשבה שמשחית את החיים הפוליטיים-תרבותיים שלנו. התופעה הזו הרבה יותר רחבה מאשר היחס לאיין ראנד, אבל כאשר היא נושא השיחה – דפוס המחשבה המדובר נוכח באופן ברור למדי.
המאמרים הללו הם דוגמאות מצוינות לדפוס המחשבה השבטי.
לפני שנמשיך, תרשו לי להתמודד מראש עם החששות המובנים-מאליהם שלכם. כן, אני עובד עבור מכון איין ראנד; אני מפרסם את כתביי בכתב-עת שמפורסם בידי המכון; ואני מנתח מאמרים שמציגים את ראנד בצורה שלילית. אבל אני לא מנסה לזכות את ראנד, לשנות את דעתכם עליה או לשכנע אתכם שמבקריה שוגים בניתוח שלהם (למרות שאני מאמין שזה המצב).
אני רוצה להראות לכם – בלי תלות בדעתכם לגבי איין ראנד, אם יש לכם בכלל דעה לגביה – שיש בעיה מהותית עם המאמרים הללו, בעיה שפוגעת באמינות שלהם. הם לא מנסים להתמודד עם העובדות, להגיע לאמת או לשכנע קוראים מהסוג החושב. במקום כל אלו, הם מבצעים מניפולציה במידע עובדתי-לכאורה, כדי לאשש ולחזק שורה של דעות קדומות.
בעיה חמורה בקרב הצעירים?
"אחרון חסידיה של איין ראנד", מאת אלכסנדר סאמון, פורסם במגזין "ניו ריפבליק" – ולכאורה שואל שאלה ראויה. המאמר טוען כי "הרומנטיות של התנועה [האובייקטיביסטית] איבדה הרבה מיוקרתה באמריקה חסרת-השוויון ומוכת-הצנע – במיוחד כאשר בכל הקשור לשכנוע הצעירים, שפעם היו בסיס התמיכה שמאחורי התנועה של ראנד. כל הצעירים בימינו הופכים לסוציאליסטים וקומוניסטים". כותב המאמר מצטט סקר שלפיו אמריקאים צעירים מביעים תמיכה בסוציאליזם, ואז תוהה האם "הפילוסופיה ההיפר-קפיטליסטית של ראנד הולכת ודועכת?".
יש כאן שאלה מעניינת מאוד לגבי המשיכה של ראנד ורעיונותיה, כיוון שעד כה הם האריכו ימים יותר ממנה – והגיעו להשפעה גלובלית, מעבר לגבולות ארצות הברית. זה נכון שכתביה משפיעים עמוקות על קוראים צעירים. מדוע? מה מסביר את זה? עד כמה, אם בכלל, זה קשור לעמדותיה הפוליטיות? או העיבוד הספרותי הדרמטי שבו היא טומנת רעיון מוסרי חדש? האם זה משתנה בהתאם לקורא המסוים? אלה הן השאלות שאני ועמיתיי במכון איין ראנד דנים בהן. אחת המסקנות שאליהן הגעתי, היא שהשאלות הללו לא באמת פשוטות. כדי לענות עליהן צריך לאסוף הרבה נתונים ולדון בצורה רצינית על הדרכים השונות שבהן עבודתה של ראנד משפיעה על בני אדם שונים.
הכתב של ניו ריפבליק מחליט שיש "רק דרך אחת" לגלות אם האובייקטיביזם "הולך ודועך": ולכן בשנת 2019 הוא ביקר בכנס הקיץ של מכון איין ראנד כדי לחפש רמזים. אבל המאמר מפליא בחוסר הסקרנות שלו בכל הקשור לשאלה שבבסיסו. הכתב הסתובב בכנס במשך מספר ימים וראיין כמה אנשים. אולם עבודת השטח שלו הייתה רק הזדמנות לאסוף אנקדוטות וציטוטים – כדי לתמוך בתפיסת העולם הקיימת שלו. שימו לב שהכותב החליט שמכון איין ראנד "מודע לבעיה שלו עם צעירים" ולכן מציע כרטיסים מוזלים למשתתפים מתחת לגיל 30, מופע כשרונות ופעילויות מוזיקליות ליליות.
מה בדיוק העדויות הללו מוכיחות? קחו לדוגמה את מופע הכישרונות. זו הייתה יכולה להיות ראיה מוצלחת, אם המופע המדובר היה מיועד במיוחד לצעירים (כותב המאמר לא נותן לנו שום סיבה להניח שזה המצב). או לחילופין, אם המופע היה מצורף לתכנית הכנס כחלק מתגובה מבוהלת לירידה בעניין הציבורי (גם כאן, זה לא המצב). הפעילויות המוזיקליות הן לא חלק מתכנית הלימודים, ולכן המשתתפים ארגנו אותן באופן ספונטני – ולא מכון איין ראנד. העובדה הזו לא מחזקת את הטיעון של הכתב – ולמעשה עשויה אפילו לסתור אותו.
לבסוף, איזה מסקנה ניתן להסיק מהעובדה שצעירים מתחת לגיל 30 זוכים להנחה בהרשמה לכנס? אפשרות אחת היא שמכון איין ראנד רוצה למשוך קהל צעיר, ולכן מפחית את עלויות ההרשמה. האם זה יוצא דופן מצד התנועה האובייקטיביסטית? לא. הנחות לסטודנטים ולצעירים נמצאות בכל מקום (תחשבו על בתי קולנוע ואמצעי תחבורה ציבורית). מעבר לכך, זה יהיה מוזר מאוד אם תנועה פוליטית או אינדיבידואלית לא תרצה להגיע לקהל צעיר.
מאותה הסיבה, תוכלו למצוא הנחה דומה בכנס של ארגון Netroots Nation, שעורך "במשך יותר מעשור" את "הכינוס הפרוגרסיבי הגדול ביותר בארצות הברית, עם יותר מ-3,000 משתתפים מרחבי המדינה ומחוץ לה". בשנת 2019, אם הייתם בני שמונה עשרה או פחות, יכולתם לשלם על כניסה לכנס רק 110 דולר (לעומת המחיר המלא: 375 דולר). וזה עוד מבלי להביא בחשבון את מאות המלגות שארגון Netroots מציע – ומכסות את כל עלות הכנס. האם זו הוכחה, אם כך, שלתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית יש בעיה חמורה בקרב הצעירים?
אי אפשר להגיע למסקנה הגיונית – לא לגבי הכנס של מכון איין ראנד ולא לגבי האירוע של Netroots – כאשר אנחנו משתמשים בראיות מהסוג הזה.
מטרה נסתרת
אם זה המצב, מה המטרה האמיתית של המאמר בניו ריפבליק? עבודת העיתונות הקלוקלת מספקת לנו רמז בנושא, כיוון שזו לא רק רשלנות – אלא עבודה מכוונת. בואו נבחן רק פסקה אחת, שכל העובדות הרלוונטיות לה מפורסמות באופן פומבי.
סאמון מצטט את יושב ראש מועצת המנהלים של מכון איין ראנד, ירון ברוק, שאומר שהיוזמה הראשונה של המכון מתמקדת בצעירים. סאמון כותב:
"בהתאם למטרה הזו, מכון איין ראנד החל לתרום בכל שנה 400,000 עותקים מספריה של ראנד לתכניות תלמידי תיכון מצטיינים. המכון גם חילק פרסים כספיים גדולים לתחרויות חיבורים בנושאים הקשורים לראנד (בשנת 2018 לבדה, אובייקטיביסטים צעירים ונלהבים גרפו לא פחות מ-130 אלף דולר תמורת "פשקווילים" מהסוג הזה)".
בארבעים ושש המילים שלמעלה – יש לא פחות מארבע שגיאות עובדתיות. הן משרתות תכלית מסוימת.
1. המאמר טוען שהיוזמה הראשונה של מכון איין ראנד הייתה לחלק עותקים מספריה של ראנד. למעשה, היוזמה המשמעותית הראשונה של המכון, בשנת 1985, הייתה תחרות חיבורים העוסקים בספריה. רק ב-2002 – שבע עשרה שנים אחרי ייסוד המכון – פתחנו בחלוקה של עותקים מספריה של ראנד למורים. המיזם נולד בעקבות פניות מהמורים בשטח עצמם. עד כה, חילקנו יותר מארבעה מיליון ספרים. מורים ממשיכים לבקש עותקים נוספים, ולספר לנו כיצד הקריאה הפיחה בתלמידיהם אנרגטיות אינטלקטואלית.
2. התכנית לחלוקת ספרים מעולם לא הוגבלה לתכניות מצטיינים.
3. תלמידים שמשתתפים בתחרויות החיבורים שלנו רשאים להסכים עם עמדתה של ראנד או לחלוק עליה. מעולם לא נדרש מהם להיות "אובייקטיביסטים צעירים ונלהבים" כדי לזכות בפרסים. זה מביא אותנו לשגיאה המגמתית הבאה.
4. הרמיזה שמכון איין ראנד מחלק פרסים עבור "פשקווילים" – שגויה לגמרי. השאלות המנחות בתחרויות החיבורים שלנו נועדו לגרום לתלמידים לדון בצורה מעמיקה בספריה של ראנד: בעלילה, במניעי הדמויות וברעיונות הפילוסופיים של הספר. מעבר לזה, הקריטריונים שלנו לשיפוט החיבורים (שמפורסמים באינטרנט) קובעים: "החיבורים ייבחרו בהתאם ליכולת של התלמיד לטעון את טענתו ולנמק אותה – ולא בהתאם לעמדת המכון לגבי הטענה". תסתכלו על השאלות המנחות שלנו לשנת 2020, ועל כמה מהחיבורים הזוכים, כדי לגבש את עמדתכם בנושא.
בין השגיאות הללו עובר חוט מקשר – שחוצה את המאמר כולו – ומטרתו היא להציג תמונה מעוותת של ראנד (ובהגדרה רחבה יותר, של התנועה האובייקטיביסטית כולה). יש שלושה מרכיבים בתמונה הזאת – ואף אחד מהם לא נאמן לעובדות.
בראש ובראשונה, יש כאן ניסיון להפוך את הפילוסופיה של ראנד לטריוויאלית, ולטעון שהמשיכה שלה נובעת רק מתמיכתה בקפיטליזם – או כפי שסאמון מנסח את זה: "חמדנות אישית". זה הסאב-טקסט שמסתתר מתחת לשגיאות שמניתי. הניסיון הזה נוכח גם מההתעלמות של סאמון מהעובדה שנושא-הגג של כנס המכון בשנת 2019 היה התיאוריה של ראנד בנושא האומנות.
שנית, התנועה סביב רעיונותיה של ראנד מוצגת כמעין דת-למחצה, או סוג-של-כת המורכבת מחסידים נטולי מחשבה חופשית. שלישית, אחת המטרות המרכזיות של המאמר היא לטעון שראנד היא הכוח המניע מאחורי השבט השמרני-ימני.
מכפישים כדי לאשש דעות קדומות
התמונה הכוזבת הזו מתבטאת באינספור רמיזות לאורך המאמר, אבל דווקא פתיחתו מסגירה אותה במיוחד. סאמון טוען שמועדוני איין ראנד המקוריים נוסדו בשנות ה-60 על בסיס "שמונה חוקים", מתוכם רק שניים פורסמו בציבור: אחד מהם קובע שאיין ראנד הייתה הדמות ההיסטורית החשובה בהיסטוריה והשני פוסק ש"מרד הנפילים" הוא ההישג האנושי הכביר ביותר אי פעם. לאחר מכן, סאמון מחליט שבכנס השנתי שבו ביקר "כולם צייתו לחוקים הללו". כדי להוכיח את זה, הוא מצטט משתתפת בת 26. סאמון מספר שהיא הייתה פעם פעילת סביבה אדוקה, אבל לאחר שקראה את "מרד הנפילים" – היא הגיעה למסקנה שהפתרון היחידי הוא לעודד פיתוח כלכלי.
תניחו לרגע בצד את אותם שמונה חוקים (נחזור אליהם בהמשך). בואו נניח לרגע שהמאמר מצטט את דבריה המדויקים של אותה פעילה. לא משנה מה דעתכם על נושא הסביבה, או על איין ראנד, ברור שהטיעון שלו לא קוהרנטי. פגשתי מעריצים של "מרד הנפילים" שמאמינים שסוגיות סביבתיות מחייבות פיקוח ממשלתי על פיתוח כלכלי. אפשר לשנוא את "מרד הנפילים", או רק לחלוק עליו, ועדיין להאמין שאיכות הסביבה רק תרוויח מפיתוח כלכלי ויזמות. זו העמדה שסטיבן פינקר מביע בספרו "נאורות עכשיו". בין אם הוא קרא את ספריה של ראנד או לא, העמדות שלו במגוון סוגיות פילוסופיות, מוסריות ופוליטיות עומדות בניגוד חריף לאובייקטיביזם. אפשר להמשיך לנצח עם עוד ועוד דוגמאות שסותרות את הטיעון של סאמון.
מחבר המאמר לא מסוגל לשכנע שום קורא עם ראש על הכתפיים. האבסורד כאן ברור לעין. אז מה פתיחת המאמר מנסה לעשות? אם אתה מחזיק מלכתחילה בדעה קדומה כלפי ראנד ומעריציה, המאמר יעורר בך תגובה רגשית. הוא יחזק את הדעה הקדומה שלך. זה הולך ככה, אם להשתמש בשפה מעודנת: "תמיד ידעתי את זה – הם חבורה של חסידים נבערים של הכסף והתעשייה החמדנית".
בחזרה לאותם שמונה חוקים. מעולם לא נתקלתי בחוקים המשוערים הללו כשעזרתי לארגן קבוצות לימוד של כתבי ראנד בקמפוסים בשנות ה-90. מה המקור שלהם? מהקישור שמספק מאמרו של סאמון אפשר ללמוד שני דברים. הקישור לוקח אותנו למאמר מאת מייקל שרמר, שמצוטט מקור נוסף, ספר זכרונות מאת נתניאל ברנדן. מדובר לכל הפחות במקור מפוקפק, כיוון שברנדן וראנד הסתכסכו (סכסוך שעליו היא כתבה בכתב העת "האובייקטיביסט").
מאז אותו קרע מקצועי ואישי בין השניים, ברנדן החזיק בדעה שלילית מוצהרת כלפי ראנד ורעיונותיה – ופעל להכפיש אותה ולשפר את תדמיתו התקשורתית. כאן אנחנו נתקלים בבעיה נוספת, כיוון שספר הזכרונות שלו מוכיח שמדובר בשקרן פתולוגי – מה שמטיל צל כבד על אמינות הספר. אפילו אם ניקח את הספר כמקור אמין, סאמון הוציא את הכתוב מהקשרו. בספרו, ברנדן מדבר על "הנחות מרומזות" שארגונו, מכון נתניאל ברנדן, פעל "להחדיר בתלמידים". סאמון לוקח טענה מוזרה מצד ברנדן נוטר-הטינה – ומצליח לעוות אותה עוד יותר.
יש כאן בעיה חמורה יותר. עיתונאים אמורים להיות ספקניים כלפי מידע שהם רואים, שומעים וקוראים – ולהעדיף תמיד מקורות ראשוניים ועדויות ישירות. מקור כזה יהיה ראנד עצמה: כתביה, הופעותיה הפומביות ונאומיה. למרות שהיא הייתה גאה ב-"מרד הנפילים" והביעה ביטחון עצמי, היא הייתה מתנערת ללא ספק מאותם שמונה חוקים משוערים – בשל ההוראה המובלעת לציית לסמכות. העקרון החשוב ביותר בכתביה ובנאומיה של ראנד הוא הציווי לחשוב בצורה עצמאית – ולא להעניק לשום דבר – שום סמכות – קדימות על פני השיפוט העצמי שלך. ההחלטה של סאמון להתעלם מהראיה הזו ולהעמיד פנים שהיא אינה קיימת – חוטאת לעבודתו העיתונאית.
שוב: אני לא מנסה לשנות את דעתך על ראנד או על רעיונותיה, אלא להראות שמאמרו של סאמון לא מנסה לשכנע את הקוראים באמצעות היגיון ועובדות. הוא מקדם דעה קדומה מסוימת – ומנסה לאשש אותה.
טינה שבטית
זה מוביל אותנו למרכיב השלישי בתמונה המעוותת של ראנד ורעיונותיה שמציג סאמון: המחשבה שאיין ראנד היא הכוח הנסתר מאחורי הקלעים של אחד משני השבטים הבולטים בתרבות שלנו: התנועה השמרנית\ימנית. הטענה הנושנה הזאת עולה שוב ושוב לאורך שנים, וצפה באינספור מאמרים. אלו שמאמינים בתיאוריית הקונספירציה הזו ודאי ישמחו לשמוע שהתנועה שייסדה איין ראנד נחלשת.
האם ראנד השפיעה על פעילים, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ואישים אחרים שמגדירים את עצמם ליברטריאנים, רפובליקנים או שמרנים? בוודאי. אולם ההשפעה הזו לא תמיד ישירה – ולא מתבטאת רק בדרך אחת. בתור התחלה, ראנד מתחה ביקורת חריפה על התנועות השמרניות והליברטריאניות של זמנה. הן ראתה אותן, מסיבות שונות, כחסרות משקל אינטלקטואלי וככאלו שפוגעות בערכי החירות. ראנד שללה גם הגדרות חלולות כמו "ימני" או "שמרני". לדוגמה, האובייקטיביזם דוחה את כל התפיסות העל-טבעיות, בהן גם הדת. ראנד החזיקה בעמדה מנומקת בעד זכותן המוסרית של נשים לעבור הפלה.
פגם נוסף בתיאוריה הזו הוא העובדה שספריה של ראנד היוו השראה למגוון דמויות בהוליווד – בהן גם שחקניות ויוצרות שמגדירות את עצמן פרוגרסיביות. ברשימה הזאת אפשר למנות את אנג'לינה ג'ולי, מים ביאליק, אמה ווטסון ואחרות – שסיפרו שכתיבתה של ראנד השפיעה עליהן עמוקות. הנקודה היא שהשפעתה של ראנד היא רבת-צדדים – וחוצה את קווי המתרס של המפה הפוליטית. מסיבות אלו ואחרות, ההנחה שאיין ראנד זוכה להערצה אוניברסלית בחוגי הימין – פשוט שגויה. יש אינספור שמרנים וליברטריאנים שמתעבים את ראנד – אפילו יותר מכמה פרוגרסיבים וסוציאליסטים. מבלי להכיר בעובדות הללו, אי אפשר לגבש עמדה מנומקת לגבי השפעתה התרבותית של ראנד. מגוחך לטעון שהפילוסופיה שלה היא היסוד לזרם המרכזי של התנועה השמרנית. כאשר הטענה הזו עולה ממתנגדיה – מדובר בדעה קדומה.
נראה שסאמון עצמו מודע במידה מסוימת לבעייתיות שבתיאוריית ראנד-המושכת-בחוטים. במקום להטיל ספק בתיאוריה הזו – הוא פשוט מונה מספר פוליטיקאים שטוענים בפומבי שהם אוהדים את ראנד – אבל המדיניות שהם מקדמים לא עולה בקנה אחד עם האידיאל הקפיטליסטי של לסה-פר. זו תופעה מרתקת שאמורה לעורר שאלות רבות בקרב עיתונאי שמנסה להבין את השפעתה של איין ראנד.
קחו לדוגמה פוליטיקאי שמעריץ את רעיונותיה של ראנד אבל מקדם מדיניות שעומדת בניגוד לעקרונות האובייקטיביזם. האם הוא בוגד ברעיונות הללו? האם אפשר שיש לו תפיסה רדודה וחסרה של אותם עקרונות? אולי הוא לא באמת תומך ברעיונותיה הפוליטיים – אלא פשוט נשבה בקסמם של הגיבורים הספרותיים שהיא מתארת? במובן רחב יותר, כיצד פילוסופיה מאתגרת-מוסכמות משפיעה על בן אדם? האם זה שינוי מיידי של הכל-או-כלום – או השפעה הדרגתית לאורך זמן?
אף אחד מהנושאים האלה לא זוכה לטיפול במאמרו של סאמון. אין שם ניסיון כנה לדון בטבעה ובהיקפה של ההשפעה התרבותית של איין ראנד. מטרתו של סאמון היא לצייר את ראנד ואת האובייקטיביזם בקווים כמעט-דתיים של "צליינים" ו-"קוויזלינגים". המאמר לא עונה על השאלה שלכאורה עומדת בבסיסו: האם התמיכה בראנד בקרב צעירים נחלשת? לכל היותר, השאלה הזו אמורה לקשור את המעמד לענייני השעה. במקום לעסוק בסוגייה הזאת, הכותב עיצב נרטיב שירגיע את הקורא השבטי הפרוגרסיבי – ולא ישכנע במאום את הקורא הביקורתי. המסר שלו פשוט: תפסיקו לדאוג, התנועה של ראנד והשבט השמרני השנוא שהיא מייצגת – מחוסלים.
חלק 2 של המאמר כאן.
אודות הכותב:
אלן ז'ורנו הוא מנהל ועמית מחקר בכיר במכון איין ראנד. הספר האחרון שלו נקרא: "דרישת הצדק: אמריקה והסכסוך הישראלי-פלסטיני". אלן הוא עורך בכיר במגזין New Ideal.
[…] שבו דנו בחלק 1, שפורסם במגזין "ניו ריפבליק", יוצא דופן לא רק […]